השקט שנשאר

"זו הרגשה מזעזעת לדעת שיש לך בן אדם מת בבטן. אני זוכרת שמצד אחד חשבתי שאני רק רוצה שיוציאו אותה ממני, שאני לא רוצה את המוות הזה בתוכי. זו מחשבה מחרידה. ומצד שני אני לא רוצה שזה ייגמר, כי אז אני כבר לא אהיה בהיריון, אבל לא יהיה לי ילד והכל יהפוך לעוד יותר אמיתי וקשה".

רות אופק (40) מכפר סבא, אמא לשניים, נזכרת בעצב בסיוט שעברה לפני ארבע שנים. מה שהחל כהיריון תקין לחלוטין, שבו נשאה ברחמה את הבת שלה ייחלה אחרי שני בנים, הסתיים בבית חולים מאיר בצהרי היום כשקיבלה את הבשורה הנוראה מכל: "העובר שלך מת".

קוראים לזה "לידה שקטה". אחרי חודשים של ציפייה ולחישות אל הבטן, אינספור ליטופים, חדר שמח וצבעוני שמחכה בבית ושעות של חבלי לידה, התינוק שיוצא לאוויר העולם אינו בוכה. הוא נולד מת. בישראל מתבצעות יותר מאלף לידות שקטות בשנה, ועל אף הטכנולוגיה המתקדמת בכל הנוגע לפריון ומיילדות, הגורמים ברובם אינם ידועים, מה שרק מאדיר את עוצמת הבלבול וההלם של ההורים.

"לידה שקטה קורית אחת לכ־800 לידות, ויכולה להיגרם בשני מצבים", מסביר ד"ר חגי קנטי, מנהל חדרי הלידה במרכז רפואי מאיר בכפר סבא, "הראשון הוא גילוי מום בעובר החל משבוע 22, אז נאלצת האישה ההרה ליטול כדור על מנת להרוג את העובר, ואילו השני הוא מוות של העובר בתוך הרחם. שני המצבים מסתיימים בלידה רגילה לחלוטין. בחלק מהמקרים ניתן למצוא את סיבת המוות בנתיחה, אך במקרים רבים אין לכך הסבר. כך, למשל, ניתן לזהות כי עובר מת בשל מעיכה בחבל הטבור, אבל לא ניתן לדעת מדוע הוא נמעך. המקרים הללו הם בגדר תעלומה לעולם הרפואה. עוברים בריאים לחלוטין שמתים בתוך הרחם ללא סיבה גלויה, גם לא לעיניים המיומנות ביותר". 

בעוד שהמונח "לידה שקטה" אמנם שגור בפי הציבור, הוא אינו מונח רפואי וגם בקהילה הרפואית יש מי שמתנגדים לו. ד"ר קנטי הוא אחד המסתייגים: "הלידה אכן מתבצעת בשקט, זה נכון שאין מוניטור ולא שומעים את הבכי של התינוק, אבל נשים רבות שעברו לידה כזו אמרו לי, 'לא שומעים את זעקות השבר שלי'. מבחינתי אי אפשר לקרוא לזה ככה". 

"פחדתי להיפרד"

אופק, עורכת דין מסחרית ובעלת בלוג אפייה מצליח, התבשרה שהעוברית שנשאה ברחמה מתה כשהיתה בשבוע ה־24 להיריון. כדי לעבור את תהליך הלידה היא קיבלה זירוז, ונכנסה לשמונה שעות כואבות, פיזית ונפשית, של צירי לחץ. הלחיצות, הנשימות, הכאבים והתחושות - כולם זהים לחלוטין לתהליך של לידה רגילה, והסיטואציה היא בלתי נסבלת. "זה שלב שבו כבר יש בטן די גדולה, וממש אפשר להרגיש את העובר, לדעת איפה הטוסיק ואיפה הראש", משחזרת אופק, "זה סיוט וגיהינום, אין שום דרך אחרת לתאר את זה".

"בזכות קבוצת התמיכה החל תהליך ההחלמה שלי". רות אופק // צילום: זיו קורן

במקרה של לידה שקטה ניתנת להורים האפשרות לראות את תינוקם המת ולהיפרד ממנו. כיום מקבלים ההורים הסבר מפורט על ההליך הטכני, ובעיקר על האספקט הרגשי שמתלווה לפעם הראשונה והאחרונה שבה יראו את תינוקם. אולם כשאופק שקלה בזמנו את האפשרות, לא היה לה מושג לקראת מה היא הולכת. צוות בית החולים, אף שניסה להיות רגיש ככל האפשר, לא הכין אותה נפשית. 

"בחרתי לא לראות אותה", היא משתפת, "פחדתי. אף אחד לא הכין אותי לכך שבשבוע ה־24 הם כבר נראים כמו תינוק, קטן מאוד אבל תינוק. חשבתי שאקבל לידיי עובר מעוות בעל מראה מוזר, וחשבתי שעדיף לי לא לדעת כדי לא להיכנס למקומות קשים. מה שלא ידעתי הוא שהמקומות הקשים יגיעו דווקא בגלל שלא נפרדתי ממנה". עם זאת, כדי שלא תיאלץ לחיות עם התהיות של מה השתבש, ואולי אף לחסוך מעצמה פחדים נוספים אם תרצה שוב להיכנס להיריון, החליטה אופק לשלוח את הגופה הקטנה לנתיחה שלאחר המוות. בדו"ח הנתיחה נמצא כי חבל הטבור היה מעט מעוך, אך לא היה שום ממצא נוסף ששפך אור על הסיבה לכך. 

לאחר הנתיחה הגיע שלב הקבורה, שגם אליו אף אחד לא הכין את אופק, והשאיר בנפשה צלקת עמוקה. להורים ניתנו אז שתי אפשרויות לקבורה על פי הדת היהודית. האחת היתה לקבור את בתם ללא עזרת בית החולים, כלומר, למצוא את הכוחות הנפשיים לחפש בית עלמין שבו יש חלקת עוברים ולטפל בכל שאר ענייני הקבורה, אך להיות נוכחים בהלוויה. האפשרות השנייה היתה להשאיר את הטיפול לבית החולים, אולם במקרה זה גילתה אופק שעל ההורים נאסר להיות נוכחים בטקס ההלוויה. 

בלית ברירה בחרה אופק באפשרות השנייה. "אמרתי להם שאני רוצה שהם יטפלו בקבורה וביקשתי להיות נוכחת, אבל נציג בית הלוויות ענה לי בקרירות שזה לא אפשרי. הדבר היחיד שהצלחתי להוציא ממנו הוא שהיא תיקבר יום למחרת, ובגלל שזה נפל על יום לפני ראש השנה, ביקשתי שיבטיח לי שהיא תיקבר עוד השנה, כדי שבשנה הבאה אוכל להתחיל מחדש".

כדי שבכל זאת תוכל לסגור מעגל, אופק התעקשה להגיע למכון הפתולוגי. "זה היה מחזה סוריאליסטי. אני עומדת במסדרון של המכון הפתולוגי, יודעת שמעבר לדלת יש מקררים עם אנשים מתים, ומגיע אלי סניטר עם עגלה שנראית כמו עגלת קפה ועליה קופסה שנראית כמו קופסת צבע לקירות, ואני יודעת שבתוך הקופסה נמצאת הבת שלי. וככה, בלי טיפת פרטיות, עמדתי שם מול קופסה. לא חיבקתי אותה, לא ראיתי אותה, לא נגעתי בה. חזרתי גמורה, ומאותו היום ראש השנה כבר אינו אותו הדבר בשבילי. זה תמיד יהיה היום שבו הילדה שלי נקברה". 

ההתמודדות של אופק מול הממסד לא הסתיימה עם קבורת בתה. במהלך החג, בין הארוחות המשפחתיות והטיפול בשני ילדיה הקטנים שדרשו תשומת לב, הבינה אופק שעל פי חוק היא אינה זכאית לחופשת לידה. החוק באותם ימים הכיר ביולדות רק החל מהשבוע ה־26 להיריון, ואילו אופק היתה זכאית לשבוע אחד בלבד של חופש. את שאר הימים שבהם ביקשה להחלים נאלצה לנצל על חשבון ימי המחלה שלה.

כמה שבועות לאחר שחזרה מהעבודה נתקלה במכשול נוסף, כאשר פוטרה מהמשרד שבו עבדה ארבע שנים. "הלידה שלי היתה צפויה באותו חודש שבו סיימתי את עבודתי, ובמקום להיות בחופשת לידה הייתי מובטלת, ישבתי בבית בלי ילדה ובלי עבודה, וזה שבר אותי אפילו עוד יותר".

הטראומה לא פסחה גם על המשפחה והסביבה. בנה הבכור של אופק, אז בן 4 וחצי, פיתח פחדים קשים ממוות, וחלק מההתמודדות שלו היה לספר את הסיפור לכל מי שנקרה בדרכו. "באתי לאסוף אותו מהגן יום אחד, ומול כל האימהות ומול הגננת והסייעת הוא אמר בקול, 'אתן יודעות, לאמא שלי היתה תינוקת בבטן והיא מתה'. אני התמוטטתי. ניגבתי מהר את הדמעות כדי שהוא לא יראה אותי ככה. יצאתי איתו מהגן, מנסה לחייך, ובפנים הרגשתי פשוט מתה".

"ביקשתי ממנה סליחה"

אופק החליטה לא לשקוע, ומתוך כל המר הזה נולד בכל זאת משהו מתוק: אהבתה לאפייה הפכה לוויראלית כאשר מתכון שפרסמה בפייסבוק הביא עשרות אלפי צפיות ושיתופים ולמבול של הצעות להופיע בתוכניות טלוויזיה. כך נולד לו הבלוג המצליח "שמח במטבח של רות אופק", "כי איפשהו היה חייב להיות שמח", היא מחייכת.

חבל הצלה נוסף של אופק הגיע בדמות קבוצת תמיכה בפייסבוק לנשים אחרי לידה שקטה, שהקימו נועה פארן ושירי בר־לוט. אופק הגיעה למפגש של הקבוצה, ולראשונה זה חודשים ארוכים מצאה מקום שבו יכלה לפרוק את שעל ליבה. באותו מפגש, היא מעידה, החל תהליך ההחלמה שלה. 

"בזכות הקבוצה גיליתי שאני יכולה לברר את מקום הקבורה של בתי, ושיש בבית החולים תמונות של התינוקת שלי. כל השנה הלקיתי את עצמי על שלא נפרדתי ממנה, חשבתי על זה בלי הפסקה והתחרטתי. שיגע אותי שיש לי תינוקת שאני לא יודעת אפילו איך היא נראית, אני לא יודעת איזה שיער היה לה. יש לי בבית שני בלונדינים קטנים, ותהיתי אם גם לה היה שיער כזה". 

חבל הצלה לנשים שעברו לידה שקטה. מתוך מפגש של קבוצת התמיכה בפייסבוק

לקראת יום השנה פנתה אופק לעמותת "עיתים", המסייעת לציבור הישראלי בנקודות המפגש שלו עם הדת, וביקשה סיוע באיתור מקום קבורתה של בתה. גם הבקשה הזו מהממסד לא עברה בקלות, אולם לאחר התעקשות בלתי נדלית של אופק ושל עמותת עיתים, הגיע המידע המיוחל. לקראת יום השנה לפטירת בתה הגיעה אופק למכון הפתולוגי, לאותו מקום שבו עמדה רק שנה קודם לכן מול קופסה, ושם זכתה לראות לראשונה צילומים של בתה. "היה אפשר לצפות שאצא משם מרוסקת, אבל כשראיתי את התמונות הבנתי שסוף סוף אוכל להחזיר לעצמי את השליטה בחיים שלי ואת השמחה. ראיתי אותה, והיא נראתה בדיוק כמו שני הבנים שלי. זה הרגיע אותי ועשה לי מאוד טוב. באותו הלילה ישנתי מצוין, הרגשתי שמשקולת אדירה ירדה לי מהלב. 

"ביום השנה עצמו הלכתי לבית העלמין ליד כרכור שבו קבורה בתי, ובפעם הראשונה נפרדתי ממנה באמת. כתבתי לה את כל מה שרציתי להגיד לה, ומעל הקבר הוצאתי הכל וביקשתי ממנה סליחה על שלא הצלחתי לשמור עליה". 

מההיריון נולד ספר

תחושת האשמה האדירה שהרגישה אופק מלווה את כמעט כל היולדות בלידה שקטה, מול עצמן כמו גם מול הסביבה. יעל בשור, אם לארבעה מהדרום, חוותה אותה על בשרה לפני 20 שנה, בשלב מתקדם מאוד של ההיריון: "כשהייתי בשבוע 37 הבנתי פתאום שאין תזוזה של העובר. בבית החולים לא מצאו דופק והתבשרתי שהתינוקת שלי מתה ושאני צריכה לעבור לידה רגילה, אך עד הלידה שולחים אותי הביתה. במשך שבוע המתנתי בבית ללידה, כשבשבוע הזה היתה לי בטן גדולה עם עובר מת בתוכה. קראנו לבטן שלי 'אנדרטה', כי ככה זה הרגיש לי. היא לא זזה ואין בה שום דבר חי". 

תחושות הכישלון והבדידות שנחרטו בה באותה התקופה, נזכרת בשור, היו עצומות. "הרגשתי צורך להתנצל בפני כולם על שלא שמרתי על התינוקת שלי, בפני בעלי, ההורים שלי, כולם", היא נזכרת, "את מסתובבת עם הרגשה קשה מאוד של בגידת הגוף, שלא הצלחתי לעשות משהו שלא אמור להיות בעייתי. זה אובדן שאת מאוד לבד בו, ולסביבה קשה להתמודד עם זה. כשמתאבלים על מישהו שהכרת ונפטר, יש הרגשה שיש עם מי ועל מה להתאבל. אני לא הכרתי את התינוקת שלי, אז מבחינת הסביבה כאילו אין לי על מה להתאבל. מתאבלים על מה שהיה יכול להיות, וזה רק שלי".

יעל בשור: "הייתי בהיריון שנולד ממנו ספר"

בשור ובעלה, יוסי, ביקשו גם הם נתיחה לאחר המוות והעדיפו שבית החולים יטפל בקבורתה של עדי - כך בחרו לקרוא לה. כחלק מתהליך ההחלמה הרגישה בשור צורך לכתוב לעדי, לילדה שלא הכירה. "כתבתי כל מיני הגיגים, כל מה שעבר לי בראש. לא חשבתי בכלל מה אעשה עם זה, אבל הבנתי שאם לי אין עם מי לדבר על הנושא הזה, כנראה שיש עוד כמה נשים ואנשים כמוני. אז עלתה בי המחשבה להפוך את מה שכתבתי לספר. הספר הוא למעשה שילוב של הסיפור שלי עם מידע על ההתמודדות וכללי האבלות ביהדות. ספר אינפורמטיבי ואישי כאחד". 

בזמן העבודה על הספר נכנסה בשור, למרות החששות האדירים, להיריון חמישי. היא החליטה לסיים את הכתיבה עד הלידה המיוחלת, כדי שהספר יהיה עבורה סוג של סגירת מעגל, השלמת אותו היריון שהופסק בפתאומיות. "הייתי בהיריון שנולד ממנו ספר. מההיריון הבא נולדה לי ילדה, והיה לי מאוד חשוב שהיא תקבל את המקום שלה".

היה זה אמנם ההיריון החמישי של בשור, אבל הוא לא דמה לאף אחד מההריונות הקודמים. בשור לא הרגישה שהיא נוכחת בו, אפילו לא הצטלמה. למרבה השמחה ההיריון הזה הסתיים בלידת תינוקת בריאה, ונעמה (היום בת 18 וחצי) הצטרפה לשלושת אחיה, עומרי (28), ענבר (25) וענת (22). 

למרות השיפור הניכר כיום בהתייחסות הממסד ליולדות בלידה שקטה, הן בהליך הביורוקרטי והן בהכנה הנפשית ובתמיכה, מצאה אופק נחמה גדולה והרבה מידע בספרה של בשור, שנכתב, כאמור, לפני כשני עשורים. "היום ניתן למצוא הרבה חומר בנושא, אבל לפני ארבע שנים, כחודש לאחר הלידה שלי, ניסיתי להיאחז בכל פיסת מידע. כשאת לבד בתוך הסיפור הזה ואין לך עם מי לדבר בכלל, כל דבר עוזר", מבהירה אופק.

הביורוקרטיה משליכה על החברה

אופק, שלזכותה נזקף חלק גדול בשינוי התייחסות הממסד, החלה בפעילות חברתית והסברתית דרך קבוצת התמיכה, והאובדן הגדול הביא אותה לנסות להקל על נשים נוספות. היא מצאה את עצמה מגוללת את סיפורה האישי בפני נשים במצבה, ואף נפגשה עם הצוות בבית חולים מאיר, המקום שבו השתנו חייה. "נפגשתי גם עם הנהלת בית החולים כדי להסביר להם איך לפנות לאישה אחרי לידה שקטה, החל ממתן הבשורה ועד לאחר הלידה, וגם מהיבט הקבורה".

לרוח השינוי נרתמה גם חברת הכנסת עליזה לביא, שהגישה לפני כמה שנים בקשה לתיקון החוק לזכאות לחופשת לידה כבר החל מהשבוע ה־22 להיריון. לביא הבינה את עוצמתה של לידה שקטה לראשונה בעת לימודיה האקדמיים, כאשר חברה לספסל הלימודים נעדרה ממנו במשך תקופה ארוכה וחזרה ללא תינוק, ועם שיברון לב אדיר. 

"הבנתי שהמדינה לא מכירה בלידות שקטות", מסבירה לביא, "ואם המערכת לא מבינה שאובדן הוא אובדן, אז מי כן מכיר? היה פער גדול מאוד בין האובדן הביולוגי להכרה הביורוקרטית. החוק מתקן את ההתייחסות הביורוקרטית המערכתית, אבל משליך גם על היחס וההכרה שמקבלת האישה מהסביבה שלה. תיקון החוק מצמצם את הפער".

נרתמה לשינוי. ח"כ עליזה לביא // צילום: אורן בן חקון

באוגוסט 2014 השתנו רשמית נוהלי הקבורה של עוברים שנולדו בלידה שקטה, אולם אלה לא יושמו על ידי בתי חולים וחברה קדישא. אופק ושותפותיה לדרך לא ויתרו עד שהחלו לראות בהטמעת השינוי. כיום מרצה אופק גם בהשתלמויות קבורה של חברה קדישא עצמה, כולל הרצאות מול בכירי החברה. לתדהמתה, היא מספרת, מצאה אוזן קשבת במוסד בעל התדמית הנוקשה. "מדהים לראות איך אנשים שלא היו מוכנים לשמוע על שינוי בנוהלי הקבורה מגלים אנושיות מקסימה ואמפתיה לנוכח הסיפורים של ההורים. היום אני יכולה לומר בפה מלא שהם באמת מנסים לעזור, ומאפשרים למשפחות לקחת חלק בתהליך גם אם הקבורה נעשית דרך בית החולים". 

כיום זכאית כל אישה שעוברת לידה שקטה לאותן זכויות של נשים שיולדות בלידה רגילה החל מהשבוע ה־22 להיריון, לרבות חופשת לידה ודמי לידה. אופק נרתמה ללביא בכל הקשור לתהליך תיקון החוק, מהכנת ההצעה ועד לאישורה, ועד היום עובדות השתיים יחד בכל הקשור לקידום זכויות נשים שעברו לידה שקטה. 

לפני כשנה וחצי החליטו אופק וחברותיה לניהול קבוצת התמיכה בפייסבוק, נועה פארן, שירי בר־לוט ושרון מזרחי, להפוך את פעילותן למוכרת והקימו את עמותת "חיבוק בשקט". העמותה מציעה קבוצות תמיכה לנשים אחרי לידה שקטה, מנגישה את המידע שהיולדת זקוקה לו לפני הלידה ואחריה, ושמות דגש על חשיפה תקשורתית שתסייע לנשים. אופק מסייעת דרך העמותה בכל תחום החקיקה והקבורה. רשימת אנשי הקשר שלה מורבידית משהו, וכוללת קברנים, בתי קברות, אנשי חברה קדישא, פתולוגים ועוד. היא מעידה כי תהפוך עולמות בשביל לתת מענה לנשים, ולחסוך מהן ולו במעט את מה שהיא עצמה עברה.

"המטרה שלי היא להגדיל את המודעות הציבורית לתופעה שנקראת 'לידה שקטה', וכך להגיע לנשים שעברו את זה כדי שיידעו שיש להן לאן לפנות", מסכמת אופק, "חשוב לנו עוד שהחברה תבין שלא מדובר באירוע זניח, שאי אפשר לומר למי שעברה לידה שקטה 'תשכחי מזה ותמשיכי הלאה' או 'זה לא היה ממש תינוק'. מדובר באירוע קשה וטראומתי וההתייחסויות המבטלות האלו רק מעצימות את הכאב. אבל הכי חשוב לי להעביר מסר לנשים שעברו את ההליך: אפשר להתגבר על זה, אפשר לחיות חיים מאושרים לצד האבל". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו