כישלון המנהיגות הערבית

קשה להפריז בתיאור נפיצותו וחומרתו של הפיגוע שאירע ביום שישי על הר הבית. שלושה צעירים, ערביי ישראל, בעלי תעודות זהות כחולות, מצליחים להגניב נשק אוטומטי אל תוך רחבת המסגד ואחר כך רוצחים באמצעותו שני שוטרים, שעוסקים בשמירה על המתחם.

זהו אירוע חמור וחריג, גם בהתחשב בעובדה ששלושת הרוצחים, בני חמולת ג'בארין מאום אל־פחם, אינם מוכרים לשירותי הביטחון ואינם ידועים כפעילי טרור.

ייאמר מייד: בפשע הנורא הזה אסור להכתים את כלל ערביי ישראל, שהם ברובם המכריע אזרחים נאמנים שומרי חוק; ובאותה נשימה, אסור להניח כי ביישובים ערביים, דוגמת אום אל־פחם, שנחשבת כמעוז הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח, לא יימצאו עוד צעירים שטופי מוח והסתה, שיבקשו לחקות את חבריהם.

כדי למנוע זאת נדרשת לפני הכל פעולה נמרצת של הנהגת ערביי ישראל. אלא שזו, למרבה הצער, נכשלה כישלון מחפיר. בישיבה הסגורה שערכו ראשי הציבור הערבי בנצרת נשמעו, אמנם, דיבורים על הצורך "להבהיר לצעירים שלנו שהמאבק צריך להיות עממי ולא צבאי", ו"שכדאי לייעץ להם להימנע מן השימוש במונח שאהיד", אבל שום אמירה ברורה ונחרצת לא חלחלה אל ההודעה הפומבית, המעורפלת והמגומגמת, שפרסמה ההנהגה הערבית אחרי הפיגוע.

לוחמי מג"ב באזור הר הבית // צילום: אורן בן חקון

יתרה מזאת. גם אלו מראשי הציבור הערבי שהסתייגו מן השימוש בנשק לא העזו לחבור לח"כ עיסאווי פריג', שקרא בקול צלול להתנער מן הרוצחים שעל הר הבית. ובנוסף: במקום להשתתף באבלה של העדה הדרוזית על רצח השוטרים העדיפה ההנהגה הערבית להשתפן ו"להעביר לדרוזים מסרים שקטים".

סביר להניח שגם אילו יצא גינוי תקיף לרצח מטעם הנהגת ערביי ישראל - לא היה בכך די. אבל אין בכך כדי לכפר על השתיקה והגמגום. שירותי הביטחון והמשטרה הם אלו שצריכים כעת לסגור את הפרצות ולהכפיל את מאמצי המודיעין.

הר הבית הוא אחד המקומות הנפיצים בעולם. ניהולו דורש הרבה זהירות, תבונה ושיקול דעת. ההחלטה לסגור את המתחם, תוך כדי התעלמות מאזהרות ירדן וקריאות ההסתה של חמאס, כדי לוודא שאין בו כלי נשק נוספים, היתה במקומה.

כך גם ההחלטה לפתוח את ההר כבר היום בצהריים ולהודיע כי הסטטוס קוו נשמר ויישמר גם להבא - למרות הפיגוע הקשה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו