החלטתה של ועדת השחרורים התבקשה מאליה. למרות התנגדותה הנחרצת של הפרקליטות, כל תוצאה אחרת שהיתה מגיעה אליה, היתה נתפסת כרדיפה לשמה וכ"מבחן בוזגלו" הפוך.
עקרון השוויון לפני החוק חייב להישמר גם במקרה זה. דמו של אולמרט אינו סמוק יותר מדם אסירים אחרים, אך גם אינו חיוור יותר.
שחרור מוקדם ממאסר, או בלשון העם "ניכוי שליש בשל התנהגות טובה", היה זה שנים רבות לכלל. אי השחרור היה לחריג. בחינה אמפירית של הבקשות לשחרור מוקדם "בשל התנהגות טובה" תגלה שרובן המכריע של בקשות אלה מתקבלות.
אפשר להתווכח על רציותה של תופעה זו, אך אי אפשר להתכחש לכך שהשחרור המוקדם הפך זה מכבר לנורמה מקובלת בישראל ובמדינות אחרות.
כמה נימוקים עומדים בבסיסו. העיקרי שבהם: הרצון להעניק לאסיר תקווה ולתת לו "אופק חיובי", שייתן לו תמריץ להתנהג בכלא כראוי. גם הנעתו להכיר באשמתו ולהתחייב כי לא ישוב לחטוא היא מרכיב חשוב בנוהג זה.
בדרך כלל לא מדובר בביטול העונש המקורי ובקיצור פורמלי של תקופת המאסר, אלא בהמרת המאסר בין כותלי הכלא לריצוי העונש במעמד של "אסיר ברישיון", מחוצה לו.
החוק, ובעקבותיו פסיקת בית המשפט, קבעו שורה של שיקולים שאמורים לעמוד לנגד עיניה של ועדת השחרורים בבואה להחליט אם להתיר לאסיר לצאת מהכלא לפני תום תקופת המאסר שהושתה עליו. המרכזיים שבהם: סוג העבירה ומהותה (בעניין זה קיים כמובן הבדל מהותי בין העבירות שעבר אולמרט לבין אלה שבהן הורשע למשל משה קצב); חומרת העבירה ונסיבותיה; חלוף הזמן מאז בוצעו העבירות; הבעת חרטה מצד האסיר על מעשיו; הסיכון שצפוי משחרורו לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה; סיכויי שיקומו; התנהגותו בכלא; ויכולת הפיקוח על האסיר בתקופת שחרורו. גם הפן האישי והאנושי, לרבות מצבו הבריאותי של האסיר, גילו, עברו הפלילי, תרומתו לחברה ולמדינה קודם החטא, מובאים כמובן בחשבון.
לצד אלה קיים האינטרס הציבורי והרצון להרתיע עבריינים פוטנציאליים נוספים. יד קלה מדי על הדק השחרור משדרת מסר, שלפיו העבירה "לא כל כך חמורה". היא עלולה להיתפס בעיני רבים כערעור על קביעת בית המשפט וכמעין קריצה והכרה בכך שמעשה העבריינות אינו כה חמור.
עיון בהחלטת ועדת השחרורים בעניינו של אולמרט מלמד שעקרונות אלה היו לנגד עיניה ונשקלו היטב על ידיה. הוועדה מדגישה שמלבד התבטאות בוטה אחת של אולמרט כלפי סוהר והעברת המסמכים הסודיים בניגוד להוראות, בעת האחרונה, בהתנהגותו בכל תקופת מאסרו לא היה דופי. באשר לאירוע האחרון, הוועדה מדגישה שהעברת מסמכים מעין זו נעשתה במשך תקופה ארוכה, בידיעתם ואולי אפילו באישורם המפורש או המשתמע של שלטונות הכלא, ולפיכך אין לזקוף אותה לחובתו של אולמרט לעניין שחרורו המוקדם.
סירובו של אולמרט להודות בעבירות החמורות שבהן הורשע, מקומם. יש בו המשך להתרסתו הבוטה והגלויה נגד ההכרעה השיפוטית בעניינו. עם זאת, אסור ששיקול זה לבדו, שזכרו לא בא מפורשות בחוק, יעיב על שלל הנימוקים התומכים בשחרור המוקדם, לרבות תרומתו הגדולה של אולמרט למדינה בשנות כהונתו הציבורית, ויכריע את הכף לחובתו. טוב עשתה הוועדה שלא הלכה שבי אחר עמדת הפרקליטות והגיעה למסקנתה מתוך הפעלת שיקול דעת עצמאי, מאוזן ומידתי, כראוי וכנכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו