"רוצים להצטיין, לא סתם להעביר את הזמן"

באר־שבעי, מושבניקית, חרדי, עולה חדשה ושני דתיים נפגשים בבית קפה תל־אביבי. לכאורה מקבץ מקרי של נציגים מחלקים שונים בחברה הישראלית. אבל מה שמשותף לכולם זה, עדיין, מה שמשותף לעוד רבבות צעירים כמותם - ההתרגשות וסימני השאלה לקראת הגיוס לצה"ל שבפניו הם עומדים בחודש אוגוסט הקרוב. ביקשנו לשמוע מהם - כמי שמגיעים ממקומות שונים ומרקעים שונים אבל צפויים להפוך לחלק מכור ההיתוך הכי ישראלי שיש - מה דעתם על הסוגיות שלא יורדות מסדר היום בכל מה שקשור לשירות הצבאי, וגם אלו הנוגעות לדור הצעיר בכלל.

"הנוער שאני פוגש ונמצא בתוכו הוא נוער איכותי, שרוצה לעזור ולתרום, וכשקוראים לו לצבא, הוא מחפש להימצא בתפקיד הכי משמעותי", פותח את הדיון דביר פלג (20), תלמיד בישיבת כפר בתיה ברעננה שמתגייס לחי"ר, כשאני מבקשת מהם תחילה חוות דעת על הנוער של היום. "אני מרגישה דווקא ההפך", מגיבה מאיה פרנקל (18), גם היא תושבת רעננה המשתתפת בתוכנית "שגרירים צעירים" בעיר. היא עלתה לישראל מקליפורניה לפני ארבע שנים ושואפת להיות משובצת בצבא בדובר צה"ל או בקשרי החוץ. "כשמורה מבקשת מתנדבים אצלנו בכיתה, התלמידים מתפרצים עליה ואף אחד לא רוצה להתנדב ולעזור. הסמארטפונים שולטים היום, זה כמו סם, ואין משהו שקורה בבית הספר או מחוצה לו שלא מתחילים לצלם אינסטינקטיבית. מצד שני, כשהמורה בעצמה שולחת לנו שיעורי בית בווטסאפ אני מרגישה שזה מוגזם".

ברק פלג (19), תושב באר שבע, גדל בפנימייה מגיל 16 בעקבות קשיים בבית, והחליט לסגור מעגל ולהתנדב לשנת שירות ברמלה בתיכון ברנקו וויס (תיכון "ההזדמנות האחרונה"). הוא גם מתנדב בארגון מרכז מעשה (עמותה־בת של קרן רש"י) ומתגייס לנח"ל. בדיון על דמותו של הדור הצעיר, הוא באמצע: "אנחנו דור מבולבל שמרגיש חצוי בין החדשנות וההתקדמות בעולם הטכנולוגיה, לבין הדברים הישנים שהיו עושים פעם בידיים. בל"ג בעומר ראיתי ילדים אוספים קרשים באופניים ובקורקינטים חשמליים, והיה לי עצוב שכבר לא עושים את זה ברגל או בעגלה כמו פעם". 

שיר אליהו (18) מיסוד המעלה שבגליל העליון נמצאת כיום בשנת שירות דרך התנועה הקיבוצית בכפר הנוער מאיר שפיה, ועתידה לשמש מדריכת חי"ר. "אני מסכימה שהדור שלנו חצוי בגלל ההתקדמות הטכנולוגית", היא אומרת, "יש בה יתרונות אדירים, אפליקציות כמו ווייז ומוב־איט שהשתמשתי בהן גם כדי להגיע לכאן, אבל איבדנו את הפשטות והפכנו לדור שבו כל אחד לעצמו וחסר את הקסם הנדיר מהפשטות של פעם".

אל המפגש מצטרף צבי ילר (18), תושב ירושלים שמתגייס לגבעתי, שעוד בדרכו לתל אביב שלח לנו הודעה ובה הזהיר: "שתדעו, אני לא נראה כמו חרדי". כשרואים אותו מבינים בדיוק למה התכוון, ורגע אחרי שהוא מתיישב גם לו יש מה לומר: "אנחנו דור מגוון, שחכם בטכנולוגיה אבל חלש בדברים אחרים. למשל, פעם היו שירים עם מילים בעלות משמעות אמיתית, היום זה נשמע כאילו אוספים קבוצה של מילים ויוצא שיר". אלה ויינר־בניה, תלמידת מדרשת עין הנצי"ב הסמוכה לבית שאן שבצפון, שמקווה להתגייס לשירות בחיל המודיעין, לא חושבת שצריך להיות רציניים כל כך: "לפעמים גם צריך שירים שהם פשוט כיפיים. לא לכל דבר צריכה להיות משמעות כל כך עמוקה, וכאן הדור שלנו בא לידי ביטוי בדרך שבה הוא מייצר שמחה". 

מתרגש להגן על המדינה

אחרי ההיכרות והסמול־טוק הראשוני אנחנו עוברים לנושא שלשמו התכנסנו. בעבור השישה, הגיוס הקרב לצה"ל מביא עימו באופן טבעי התרגשות רבה. הם כולם רוצים למצות את מלוא יכולתם ולהצטיין ולא רוצים "להעביר סתם את הזמן". דביר, תלמיד הישיבה שנדמה שכבר מעכשיו הקצונה זורמת בעורקיו, אומר: "לאחרונה ראיתי את הסרט 'אשתו של שומר גן החיות', ויש שם כמה חבר'ה פולנים שמגינים על יהודים, וזה ריגש אותי מאוד כי הרגשתי שגם אני הולך להגן על יהודים. תופעת ההשתמטות נוראית בעיניי, ואני לא מבין איך אנשים מרגישים בנוח לחיות על גב של אנשים אחרים שיעשו את כל העבודה השחורה בשבילם".

באופן טבעי, לדביר ולשותפיו המתגייסים גם לא מעט חששות וחוסר ביטחון מהלא נודע - אפילו מהדברים הקטנים ביותר שאמורים לעשות בשעות הפנאי. "החברים מעלי מספרים לי שיש להם שעה אחת ביום בשביל עצמם, וגם אז הם צריכים להתנהל עם עשרות משימות במקביל. אני חושש מאוד שלא אצליח לנהל את הזמן שלי", הוא אומר. 

"יהיה לי קשה לא לקבל את מה שאני רוצה", משתפת שיר, שאצלה המוטיבציה לשירות הצבאי מגיעה עוד מהבית. אביה סא"ל ששירת במילואים עד גיל 57, ואחיותיה הגדולות, עפרי וגל, קצינות צה"ל במילואים גם הן. "ברור לי שבצבא זו לא תמיד תוכנית לפי בקשתך וצריך להסתגל להיות תלויים גם באחרים. גם מבחינה פיזית, אני יודעת שאני קטנה בגודל ואצטרך לעבוד קשה כדי שזה לא יהיה מורגש. בכל מקרה, אני מכוונת לתפקיד שהוא בעיקר בשטח". 

אצל אלה, תלמידת המדרשה, החשש נובע ממקומות אחרים: "אני מפחדת לסגור שבת בבסיס, מבחינה דתית, לא יודעת איך זה עובד בדיוק. גם כדתייה לאומית, המפגשים עם אוכלוסיות שונות יכולים להעלות שאלות וליצור חיכוכים, ואני מקווה למצוא תשובות לעניין". ברק ממשיך את דבריה של אלה ומציין כי "הדעות שלי נוטות לשמאל, ואני חושש להיתקל בדילמות שנוגדות אותן. גם יש חבר'ה שמתחרפנים בצבא, יוצאים עם פוסט־טראומה, מפחיד אותי לחזור משם לא כמו שצריך". 

נראה שהסיטואציה שבה נמצאת מאיה היא המורכבת ביותר. ארבע שנים אחרי שעלתה לישראל היא אמנם דוברת עברית לתפארת, אך את המנטליות הישראלית היא טרם סיגלה. "אני מלאה בחרדות לקראת הגיוס כי אני רואה כמה הישראלים, כבר בגיל שלי, קשוחים וכמה שאני תמימה לידם. כל הזמן נראה לי שצברים נולדו לזה, לשירות בצבא, וכבר בסיום החטיבה הם יודעים בדיוק לאן הם רוצים להתגייס ואני אבודה לידם. לא גדלתי עם מיינד־סט של צה"ל, ועכשיו אני מוצאת את עצמי ממש מוצפת ברגשות. אני רוצה מאוד להשתייך, אבל מפחדת שלא אצליח לעמוד בדרישות ואתפרק". את האופטימיות לקראת השירות היא שואבת מהמשפחה: "אני מסתכלת על אחותי הגדולה, שמצאה אהבה בצבא והתחתנה, ומעודדת את עצמי שיש שם גם רגעים רכים יותר מהתמונה הגדולה והמפחידה. אז אני מאוד מחכה כבר לגיוס, כי אני מבינה שהצבא הוא חוויה אחרת ועוצמתית מכל דבר אחר". 

צילום: יהושע יוסף

שאלת האישה שבטנק

נושא שירות הדתיים בצה"ל, שבו נגעה אלה, עולה לעיתים תכופות לכותרות הראשיות, וגם במפגש שלנו הוא תופס מקום נכבד. צבי גדל במשפחה חרדית של שבעה ילדים בבני ברק, והדבר האחרון שהמשפחה רוצה הוא שיתגייס. "משפחה קרובה ומשפחה רחוקה - כולם שיגעו לי את המוח שארד מהעניין של צה"ל, שאני אזרח לעצמי ומה אני צריך את שלוש השנים האלה לתת למדינה ולבזבז לעצמי את הזמן", הוא מספר, "אבל מגיל 12 אני כבר מורד במוסכמות - לובש מה שבא לי, אומר מה שאני מרגיש, ובמוסדות דתיים זו היתה בעיה מאז ומעולם, אבל אני המשכתי עם ה'אני מאמין' שלי. כך שמבחינתי אני מרגיש שאני בא לצבא בחיוך רחב, כי אני אוהב חישולים פיזיים ונפשיים ונשמע לי שזה בדיוק המקום בשבילי". 

כשאני מעלה את נושא שילוב בנות במערך הלוחם בצה"ל, האווירה נהיית מתוחה. הם מתלבטים אם להיות פוליטיקאים, להתעלם מהפוליטיקלי קורקט או לגלגל את זה אל אחרים. שיר מעזה ראשונה: "למה לא? בכלל בחיים - כל בת, נערה או אישה שחושבת שהיא יכולה לעשות תפקידים שהם מעבר ורוצה בזה, אז אין סיבה שלא תלך על זה. זה כמובן לא אומר שחובה שכל אחת תהפוך ללוחמת, אבל אין סיבה להדוף זאת". 

ברק עונה לה: "אני פמיניסט ובעד שוויון, וכמו ששכר בעבודה צריך להיות שווה בין המינים, כך גם העבודה הסיזיפית בצבא. אבל נראה לי שמגייסים נשים לשירות קרבי למראית עין למרות שעדיין לא סומכים עליהן ומפחדים להכניס אישה לשטח אויב. ממה ששומעים מהשטח, הבנות בסוף לא באמת נכנסות לעזה, אלא לרוב עושות שמירות. הן לא באמת מקבלות את הכבוד הראוי להן כלוחמות, וכל הסיפור הזה של לוחמות בצה"ל הוא בסך הכל יחסי ציבור". 

דביר מצטרף לדיון, מתהלך בין הטיפות בזהירות, מחמיא לנשים אך מהר מאוד מגיע לשורה התחתונה: "אני, כבחור דתי, מבחינה הלכתית, לא יכול לשרת כתף אל כתף עם בחורה, ואני לא יודע איך הצבא ייראה אם הוא 'ייצא' נגד הדתיים. לכן אני וחבריי מבקשים התחשבות". 

אלה מתייחסת לנושא בעקיפין ובוררת כל מילה: "זה לא נכון שהרבנים לא מעודדים גיוס קרבי לנשים. הם בדרך כלל מעודדים גיוס נשים בכללי. יש תחושה במגזר הדתי שהרוב מעדיף שבנות ילכו לשירות לאומי ולא לשירות צבאי, אבל יש גם רבנים שאין להם בעיה עם גיוס נשים ואפילו מעודדים זאת. עם זאת, הם יעדיפו שהבנות ישרתו כתומכות לחימה ולא כלוחמות ממש. זה מגיע מסיבות הלכתיות כמובן, אבל גם מתוך דאגה לאישה שנמצאת בסביבה גברית ומכל ההשלכות שנובעות מכך".

"מצטיינים ברגעים הקשים"

כמו נושא שירות הנשים בצבא ושילוב החרדים, גם פרשת אלאור אזריה הפכה לאחד ממוקדי הוויכוח העיקריים בציבור. הצעירים חלוקים בדעותיהם ולא קשה לנחש שהשאלה "מה הייתי עושה במקומו?" מטרידה גם אותם. צבי פוסק ראשון: "לדעתי, אלאור פעל בצורה נכונה. בתורה כתוב 'הקם להרגך, השכם להרגו', רק אותו צילמו ובגלל זה הוא חוטף. הוא לא צריך לסבול בשביל כולם, ואני כחייל לא צריך לחשוב פעמיים כשאני חש בסכנה". דביר מגיב: "לא רלוונטי אם יש עוד מקרים כאלה או לא, האש צריכה להיות כלפי חיילים שמתנהגים ככה. ולכן במקרה שלו הוא צריך להיענש, כי אסור שדבר כזה יקרה שוב". 

מאיה: "אבל הוא נענש רק כי התקשורת עשתה מזה סיפור". ברק, ברגשות מעורבים, משיב: "הוא רמלאי ויש לנו חברים משותפים, אז קשה לי. אבל אני יכול לומר שמצד אחד הבחור פעל מתוך היסטריה, ומצד שני זה מטורף בעיניי שפה בישראל אנשים מדברים על הרג כמו על להוריד סטירה".

אלה חוששת להיכנס לדיון ומסכמת את הפרשה במילה "בלאגן", ושיר גם היא לא נוקטת עמדה חד־משמעית: "חוסר צדק - זה מה שמאפיין את הפרשה. מצד אחד יש חוסר צדק כלפי אלאור וכלפי משפחתו, מצד שני ממש טובחים את כל מי שמביע דעה ביקורתית על המעשה שעשה". 

ואם כבר מדברים על החברה הישראלית, רגע לפני שהם עולים על מדים כדי להגן על כולנו, ביקשתי מנבחרת המתגייסים שלנו להאיר את עינינו בנוגע למקומות שאנו, כחברה, מצטיינים בהם ולתת עצה בנוגע למקומות שבהם אנו עוד צריכים להשתפר. "אנחנו מצטיינים ברגעים הקשים. במלחמות, בימי אבל, אנחנו עוזרים אחד לשני והופכים לעם מאוחד", אומר ברק. "אבל אנחנו, הישראלים, חמומי מוח ומתפרצים, ולכן בימי חול יש לנו נטייה להסתכל על חצי הכוס הריקה ולהתלונן".

"אני מצטרפת אל ברק", אומרת שיר, "ברגעי משבר יש לנו התנהגות שמחממת את הלב. אבל ביומיום אני לפחות מרגישה שקשה לי להביע דעה, כי אם היא תהיה מנוגדת לזו של הסובבים אותי לא יכבדו אותה ויתפרצו עלי. למה בן אדם צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מביע את אשר על ליבו?"

לדברי דביר, "שנת שירות היא דבר מדהים בעיניי, אני חושב שהיא נותנת המון למי שעושה אותה ומפיק ממנה והייתי שמח שהפעילות רק תתחזק. קשה לי עם פערי המעמדות בארץ. מצוות שמיטה ומה שעומד מאחוריה - שאחת לשבע שנים העשירים נותנים לעניים - היא בגדר חלום פה. אבל אולי אפשר לקחת לפחות את הרעיון ולפתח אותו". 

ומאיה מסכמת בכמה מילים בעניין "החוצפה הישראלית", שלדבריה היא הדבר שמייחד את החברה שלנו - לשלילה ולטובה: "נכון שדוחפים פה בתור ומקללים בכבישים, אבל יש פה פתיחות להתנהל בצורה חופשית וזה הופך אותנו לחברה חזקה. אני אוהבת שכולם בישראל כל כך חזקים עם העמדות שלהם. הישראלים יודעים לסמן מטרות ולכבוש אותן, וכדי להתקדם בחיים המשוגעים האלה שלנו, צריך לדחוף קצת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו