"אם תרגיש פה כמו בדיזנגוף - עשיתי את שלי"

"אם אתה מרגיש פה כאילו אתה בדיזנגוף, סימן שהשגתי את המטרה שלי", מחייך סגן־ניצב ארד ברוורמן, שמפקד בתשעת החודשים האחרונים על פלוגה ג' של מג"ב, אשר אחראית לעיר העתיקה ולחומות בירושלים. אם מישהו היה אומר לו שבתשעת החודשים האחרונים הגזרה שלו תהפוך להיות אחת החמות והמאתגרות בישראל, הוא היה מבקש קצת זמן לחשוב על זה כנראה.

אבל פחות מ־48 שעות בתפקיד, הוא הבין היטב לאן הוא הגיע - עם פיגוע דקירה, שבו שני שוטרים נפצעו קשה מאוד. "אומרים שיש שתי דרכים להיכנס לתפקיד. אני קיבלתי את הבום ישר לפנים, לא היו ימי חסד", הוא מספר.

ברוורמן יודע מה המשמעות של הפיקוד על פלוגה ג'. יש גאווה בפלוגה ג', אולי בשל העובדה שהיא הפכה כבר מזמן לאחד הסמלים המוכרים של בירת ישראל וחלק מהנוף שלה.

הפלוגה הוקמה בשנת 1953 עם הקמת משמר הגבול, ולפני שקיבלה אחריות משימתית על מרחב העיר העתיקה בירושלים, פעלה בגבולות המדינה ובמגזר הכפרי. לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה את משימתה לפעול בעיר העתיקה, ומשנת 1967 היא פועלת במתכונתה הנוכחית.

פלוגה ג׳ היא הפלוגה הגדולה ביותר במשמר הגבול. היא מונה יותר מ־150 שוטרים ("בשבילי אנחנו 153 כי אני סופר גם את השלושה שנפלו", מציין בשקט ברוורמן), ורשמה את שמה בספרי ההיסטוריה של ישראל. הפלוגה היתה שותפה פעילה בכל האירועים המרכזיים שידעה העיר העתיקה, ובתוך כך הכותל המערבי והר הבית.

השנתיים האחרונות היו קטלניות עבור העיר, וכמובן גם האזור שאנו צועדים בו כעת. בפברואר 2016 בשער שכם נרצחה הדר כהן, שוטרת משמר הגבול, ושניים אחרים נפצעו באורח קשה ובינוני; שלושת המחבלים נהרגו. מאז במשך כמעט שנה וחצי עמדה ירושלים במוקד, ובתוכה העיר העתיקה שחוזרת כל הזמן לחדשות.

"כשמישהו חושב לפגוע בנו, הוא יודע מה צפוי לו". סנ"צ ארד ברוורמן בעיר העתיקה // צילום: גדעון מרקוביץ

עם זאת, העיר כולה, כהרגלה, יצרה לעצמה כבר סדר יום כזה ששום דבר לא עוצר אותה. התושבים כמו אימצו את סדר היום של שנות הפיגועים הגדולים: ממשיכים הלאה.

למנוע את האסון הבא

הקסם של העיר העתיקה, בטח עבור תל־אביבי, תושב חוץ, מתעתע. אם מאמינים לגלי התיירים ששוטפים את הרחובות הצרים, הרי שום דבר בעצם לא השתנה באחד מאזורי התיירות הפופולריים בעולם. אם זוכרים שעכשיו חוגגת כאן האוכלוסייה המוסלמית את חודש הרמדאן, הרי מדובר בחודש שקט למדי, אולי השקט ביותר בשנים האחרונות.

צריך לזכור ש"הירוקים", קרי משמר הגבול, ו"הכחולים", קרי משטרת ישראל, שומרים כאן מדי ערב על כמות מתפללים ששווה ליום שישי אחד. במילים אחרות, עשרות אלפים שחלפו בשבוע האחרון בהר הבית בלי אירועים מיוחדים. זה היה יכול להיות חודש שקט ומוצלח עבור כל העושים במלאכה, אבל את השלווה הזו הפרו בבוטות ההיתקלות ופיגוע הטרור שבהם קיפחה את חייה לוחמת מג"ב, רס"ר הדס מלכא בת ה־23, ליד שער שכם.

העסק עדיין טרי ומורגש בשיחות פנימיות בין הלוחמים, אלא שחייבים להמשיך הלאה: "בסיטואציה כזו, יש לנו כמה אתגרים", מרצין ברוורמן. "אני צמצמתי והגעתי למקום לאחר שתיים וחצי דקות. זה אירוע קשה, ואני בתור מפקד צריך לזכור את כל האלמנטים שקשורים בכך, ובעיקר איך אנחנו מחזירים את השגרה.

"צריך לזכור שמייד אחרי המשמרת ההיא החלה עוד משמרת, ואתה צריך לדבר עם החיילים, שחלקם במובן מסוים עדיין ילדים, ולהגיד להם שהם חייבים לחזור להיות מפוקסים, שהשאננות היא בלתי אפשרית, ושעם כל הטרגדיה שהתרחשה, הם חייבים לזכור שהם כאן כדי למנוע את הטרגדיה הבאה. שנייה אחת של חוסר ריכוז, והמברג ייתקע להם בצוואר".

ברוורמן מדבר על הקשיים העומדים בפניו בפתיחות מרבית, הוא יודע שיש הורים לחיילים הללו, הוא גם יודע שיש הורים שקוראים את הכתבה הזו: "בצוות שלנו היו שני פקודים של הדס, והם לקחו את זה קשה מאוד. אחד אפילו בכה. וזה חשוב להבין שקרה פה משהו. שעם כל הרצון לחזור לשגרה, וכמה שיותר מהר, בכל זאת צריך לדבר ולא להשאיר שום דבר פתוח.

לוחמות מג"ב בשטח, השבוע // צילום: גדעון מרקוביץ

"הרי על מה אנחנו נלחמים פה כל הזמן? על תשומת הלב של החיילים והחיילות כי זו הדרך היחידה למנוע פיגועים, הרי כולם כאן מאומנים ומוכשרים וחבר'ה על הכיפאק, אבל צריכים שלא יהיו הסחות דעת. אנחנו אומרים להם - 'בלי סלפי, בלי פייסבוק, אלא עם כומתה - כמו שצריך'. התחקירים מראים שהמחבל מתנפץ בדרך כלל על אלו שהוא מרגיש שהם שאננים. אם יש דריכות הוא מוותר וממשיך הלאה, הוא אומר לעצמו שלא כדאי לו לעשות את מה שהוא חושב, כי הוא רואה שכל החיילים דרוכים".

תקראו לזה חילופי דורות, אולי שינוי ברוח הזמן. התדמית של משמר הגבול, וזה לא סוד, תמיד היתה בעייתית. אבל בעידן שבו גם אלף טילים ואלף מטוסים לא משנים כאשר מדובר במפגע בודד שמחליט לשים קץ לחייו בעזרת סכין או מברג, משמר הגבול הופך להיות המקום שבו, לצערנו הרב, מתרחש חלק ניכר מהפעילות בשלוש השנים האחרונות.

הדס מלכא ז"ל

הפופולריות אצל הצעירים מטפסת, וחלקים רבים מהם רוצים להתגייס ל"ירוקים". הטלפונים של החיילים של ברוורמן שמלווים אותנו מלאים בהודעות ווטסאפ מבוגרי תיכון שסיימו זה עתה את לימודיהם. "תסדר לנו להצטרף אליכם", הם כותבים לו. גם בנים, גם בנות.

ההגנה על ירושלים פנים רבות לה, ושערי העיר העתיקה הפכו בעיני רבים למקום שבו לשירות יש משמעות קרבית. עם זאת, כפי שמציין ברוורמן, מדובר בדור אחר: "תראה, מצד אחד אתה צריך לשמור את כולם בדריכות, מצד שני להיות כל הזמן בדריכות זה מתיש לא פחות וגם יוצר בעיות. שנייה אחת שהם מסתכלים על המסכים שלהם בטלפון, וזה הדור הזה, אין מה לעשות - זה יכול לעלות לנו. נכון שהחבר'ה פה הם מקצוענים אחד־אחד ומי שמתקרב אליהם נפגע, אבל אם לנו קודם כל נגרם נזק, אז זו בעיה ולא משנה כרגע כיצד הסתיים האירוע".

שלווה ולחימה

השוטטות תחת השמש הקופחת בעיר העתיקה מעידה על כמות אנשי הביטחון הגלויים והסמויים הפרוסים בשטח. משער האריות יוצא לפתע צוות של שוטרים וחיילים, חלקם בלבוש אזרחי, אוחזים בחשוד. התושבים הערבים מסתכלים לרגע ומשתדלים להמשיך ולעסוק בשגרת יומם המתישה גם כך.

ברוורמן מספר לנו שמדובר בעבודה משותפת עם הבילוש המשטרתי. החיילים הצעירים שהשתתפו באירוע ניגשים אליו ולוחצים את ידו: "למה העיניים שלך אדומות, קיבלת מכה?" הוא שואל את אחד החיילים. "לא, זה מעייפות", הוא מקבל תשובה שמקפלת בתוכה מבוכה ומוסיף: "הנה קיבלת עוד דוגמה למשהו שאנחנו צריכים להתמודד עימו, העייפות המצטברת. אבל זה בסדר, לפעמים שינה טובה פותרת את רוב הבעיות".

האווירה המתוחה בעיר העתיקה, השבוע // צילום: גדעון מרקוביץ

ברוורמן שולט בעיר העתיקה, יודע ומכיר בשמות את הנפשות הפועלות, את סדר מיקומן של החנויות. הוא קובע נחרצות ש"כל מי שמתגורר כאן, יהודים ומוסלמים, רוצה לחיות ולהתפרנס ולהמשיך את חייו באין מפריע. שיתוף הפעולה עם כל הצדדים הוא יוצא מן הכלל. אנחנו קשובים להם והם קשובים לנו, המטרה היא שהחיים ימשיכו כאן כסדרם".

אנחנו עוצרים ליד ההוספיס האוסטרי, אחד המקומות המתוירים, ועם זאת גם המסוכנים עבור חייליו של ברוורמן בשנה האחרונה. "אתה רואה את כמויות האנשים שעוברות מולנו ואת התיירים שנכנסים דרך השערים. אני יודע שבכל שער ושער שכזה היו לנו מקרים קשים מאוד, אבל הם לא יודעים וזה לא מפריע להם בביקור שלהם ובחוויה שלהם בביקור בישראל.

"אף אחד לא רוצה ששגרת חייו תיפגע. למשל הפיגוע האחרון ביום שישי - הוא התרחש בין שבע לשמונה, שעה שהרחובות הראשיים נפתחים ואנשים אחרי הצום באים לקנות אוכל ולהתפרנס. ברגע שהרחובות מסביב נסגרים, והפרנסה והתנועה נפגעים, אתה חושב שהתושבים המקומיים מבסוטים מזה? אני בטוח שלא. אז אתה לא יכול להגיד שרוב האוכלוסייה תומכת במה שמתרחש".

הסטטיסטיקה מראה שרוב המפגעים הם בכלל לא מהאזור אלא מגיעים מאזורים אחרים, כאלו שמעלים דיון בחברה הישראלית אם להמשיך ולמשול בהם תחת שלטון צבאי, שאת תוצאותיו ראינו בשבוע האחרון: "זו לא השאלה שלי ולא אני האיש שאמור לתת לדברים פתרונות. אולי אם יום אחד אהיה בכנסת, אני אגיד מה שיש לי להגיד. כיום המשימה שלי היא לשמור על הבלאגן מחוץ לחומות, ושיישאר שם. ואנחנו עומדים במשימה שהוטלה עלינו, ואנחנו נמשיך לעמוד בה.

"כשמישהו חושב על כך שהוא בא לפגוע בנו, הוא יודע מה צפוי לו. אם זה יכול להיגמר בכדור אחד לברך, מה טוב ואפילו עדיף. ואם צריך יותר מזה, אז יותר מזה. אני חושב שזה המסר שמועבר לכל אחד ואחד שמנסה לבחון אותנו. או שהוא יירקב בכלא הישראלי הרבה שנים, או שהוא ימצא את מותו".

אחת השאלות שעלו ברשתות החברתיות בעקבות הפיגוע הנוראי בליל שישי שעבר עסקו בשאלת התפקוד של לוחמות באזורי החיכוך הללו. ברוורמן פותח עיניו כמי ששומע זאת בפעם הראשונה: "אני לא חושב שיש הבדל ביכולות של הלוחמים והלוחמות שלי. הביטחון שלי הוא אותו ביטחון בין שמדובר בלוחם או בלוחמת. הם אומנו, תודרכו ומתודרכים באותו אופן.

"אני לא חושב שגם בצד השני יש לכך משמעות אם מדובר בחייל ישראלי או בחיילת ישראלית. בנוסף, אני חושב שבאזורי חיכוך שכאלה, העובדה שיש כאן נשים שיכולות לעבוד עם האוכלוסייה הנשית, לפעמים מקלה עלינו את העניינים. עבורי, אני רוצה לדעת כל מה שעובר על כל אחד ואחת מהם - אם הכל בסדר בבית, אם הם עוברים משבר בחיים האישיים. אני חייב לכסות את עצמי בנושא הזה, שאני חוזר אליו כל הזמן, כי לוחם שלא רגוע זה לוחם שלא מתפקד טוב".

"אין מקום לאגו"

רחבת הכותל הומה אנשים. תיירים בעיקר, אבל גם הרבה מקומיים. המתח, במיוחד כשהסתובבנו בשער שכם, מורגש, כאמור, אך ורק לעיניים המקומיות, במיוחד כשהעסק נעשה צפוף מדי. זה נראה מאוד אותנטי ומרגיש עממי, אבל אלו בדיוק התנאים שבהם דברים יכולים להסתבך.

תייר אחד שניגש לשאול שאלה, צעיר בן מיעוטים שמתנהג בצורה חשודה, כולם יוצרים תחושה של דריכות שהיא אמנם שגרתית, או שגרה דרוכה, אם תרצו: "כשאתה שואל אותי לאן אנחנו הולכים מכאן, אני עונה לך שאנחנו נשארים כאן. אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד, וכרגע זה גם לא משנה. יש שגרה בעיר העתיקה בירושלים, אתה יכול לבוא, להיכנס, לצאת ולא להרגיש ששום דבר באמת מתרחש כאן.

כוחותינו בשטח // צילום: גדעון מרקוביץ

"אני נכנסתי לנעליים של גדולים ממני בתפקיד, וכשאני אסיים פה בעוד שנה־שנתיים מי שיחליף אותי ימשיך לעשות את מה שעשו לפניו. אני אמנם כרגע בתפקיד שהוא השפיץ של הפירמידה, אבל העבודה כאן היא עבודת צוות של כל העושים במלאכה.

"אני אתן לך דוגמה: כשבא חייל חדש יש הרי את כל הטקסים הללו שעושים לחיילים חדשים, אתה יודע, שומרים ממנו דיסטנס, המון אגו. אני מייד תופס אותם לשיחה ואומר להם: 'אם אתה לא תדע איך קוראים לו, ואם אתם לא תדברו, מחר כשתעמדו באחד השערים ויבוא מישהו לפגוע בכם, ההבדל יהיה אם תדע איך קוראים לו ואם דיברתם לפני'.

"מי שרוצה לעשות את העבודה הזו כאן בעיר העתיקה, חייב להבין שכאן אין מקום לאגו. לא בינינו, לא בינינו לבין עבודת המשטרה ולא בין כל מי שאנחנו באים איתו במגע".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, הוא שוב מחייך: "אתה יודע, לכולם פה יש איפה לפרוק. הרבה פעמים אחרי אירועים כאלו ואחרים, אתה אומר לעצמך שלדרג הפיקודי יש פחות איפה לפרוק, ואתה סוחב עם עצמך הרבה דברים". הוא עוצר לרגע את דבריו.

"לפני שנכנסתי לתפקיד, שאלתי את אשתי, שהיא רופאה, וגם לה יש קריירה תובענית, אם לקחת את התפקיד. היא אמרה לי ללכת על זה, ושיש לי גב מהמשפחה. יש לי ארבעה ילדים בבית, הגדול בן 11. בתפקידים הקודמים שלי הוא בקושי ראה אותי בבית, ובתפקיד הזה עם כל התובענות שלו, אני והיא מצליחים לנהל גם חיי משפחה. נו, זה מה שאמרתי לך, הגזרה הזו היא רגועה יחסית, טפו טפו טפו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו