בשעות אחר הצהריים ביום רביעי שעבר, בעיצומו של שבוע הספר, הגיעה תמר בלומנפלד לכיכר רבין לחתום על ספר הביכורים שלה, "אין א ריליישנשיפ" (הוצאת כתר). ב־20:40 כבר עדכנה בדף הפייסבוק שלה שכל העותקים בדוכן אזלו. זה לא היה היום היחיד במהלך אותו השבוע שבו המבקרים בדוכן חזרו בידיים ריקות מפאת הביקוש הרב של הספר, שכבר נכנס לרשימת רבי המכר - הישג לא מבוטל כלל כשמדובר בספר ראשון, שלא לומר רומן גרפי.
הסיבות להצלחה קשורות בוודאי בלא מעט מובנים בהיותה של בלומנפלד, העומדת מאחורי הבלוג המצליח "קשקושי רחוב" וטור הקומיקס "לשון הרע" שמתפרסמים ב"הארץ", אושיית רשת פרובוקטיבית ומשעשעת שצברה קהל עוקבים רחב ואדוק. אך ההצלחה נובעת לא פחות מייחודו של "אין א ריליישנשיפ" עצמו, שבניגוד לרומנים גרפיים כחול־לבן מן העת האחרונה, שמתאפיינים במראית עין של כובד ראש על מנת להילקח ברצינות ולברוח מהתדמית של "ספר קומיקס", לא חושש לצחוק ולהצחיק - מדאחקות אינפנטיליות ועד הומור שחור, ואגב כך לעסוק באופן לא פוליטיקלי קורקט לחלוטין בשלל סוגיות: מסקס וסמים ועד נישואים, משפחה וחרדת מלחמה.
איור מתוך הספר
גם בלומנפלד, המתגוררת בשנתיים האחרונות על ציר לונדון־תל אביב עם בן זוגה, ומקיימת את הראיון הזה שעות ספורות לפני העלייה למטוס, מעידה שצחקה לא מעט בזמן כתיבת הספר. "יוצא לי טוב כשאני מנסה להצחיק את עצמי, ככה אני יודעת שאני בכיוון הנכון", היא אומרת בראיון ל"ישראל היום", "תהליך כתיבה של ספר גם שונה מכתיבה של טור לעיתון; אני חייבת לדעת על הדמויות הכל, גם איך הקול שלהן נשמע, ואז כשאני מרגישה כל כך קרובה אליהן וקורים להן כל הדברים האלה זה מצחיק אותי עוד יותר".
באותה נשימה בלומנפלד מצהירה שהיא מופתעת לא פעם כשקוראים מספרים לה שצחקו בזמן הקריאה ותפסו את הספר כקליל וכיפי. "מבחינתי, אחרי טורי הנונסנס כתבתי ספר שהוא די כבד. פתאום לדבר בגוף ראשון על סיפור שאמנם אינו אוטוביוגרפי אבל מדבר מאוד על עצמי היה מעבר מאוד חד ודרמטי, ומובן שבכיתי לא מעט תוך כדי, כמו תמיד", היא צוחקת. "הקצנתי סיטואציות שקרו לי או כאלה שלא היה לי אומץ לבצע במציאות, ופתאום התחלתי לראות את החיים שלי מפרספקטיבה אחרת. זאת היתה התנסות מאוד יוצאת דופן עבורי".
במרכז הספר ניצבת נעמי, בחורה מוכשרת שלא אוזרת אומץ לממש את עצמה כאמנית ועובדת בינתיים כמדריכה במוזיאון ומבלה את זמנה בהסבר על יצירות של אחרים. היא נענית להצעת הנישואים של אסף, "הבחור הנכון", אבל כבר בחתונה, שמתקיימת תחת מתקפת טילים, העניינים מתחילים לחרוק, ולא עובר הרבה זמן עד שהזר המסתורי שישבש הכל נכנס לתמונה.
בגב הספר את מכנה את הסיפור ככזה ש"מתחיל במקום שבו נגמרות האגדות", אם כי בלא מעט מובנים מדובר בסיפור הקלאסי – זו שעשתה את הדבר הנכון שיתברר בהמשך כמסע לעבר עצמה.
"נכון. בדגש על העובדה שנעמי היא באמת מסוג האנשים שחשבו שזה מה שהיא צריכה על מנת למצוא מנוח לנפש שלה, כולל החתונה המושלמת, ההתעסקות העודפת באלבומי החתונה והבית המושלם. היא בחורה שחיה בסרט עם סוף טוב, אבל החיים האמיתיים מפריעים לסוף הטוב הזה, שנסדק עוד בזמן החתונה. שם למעשה הסיפור מתחיל. אחד ממשפטי הצפון שהנחו אותי בזמן הכתיבה הוא שיש אנשים שלא מתאים להם סוף מהאגדות. אף אחד לא חי את האגדה שהוא רוצה לעצמו. בעיקר נשים כמו נעמי, שיש להן נפש תזזיתית וסוערת".
השראה מ"פרספוליס"
בלומנפלד מעידה על עצמה כי כמו גיבורת ספרה, "גם אני, במהלך הנישואים שהיו לי, חשבתי כמוה. בעיקר בתקופות שבהן הייתי מלאה באמוציות, דיברתי על נישואים כרעיון שלפיו אני זקוקה לעוגן שיציל אותי, ובעזרתו אדע שהחיים שלי בסדר. אבל ברגע שהתאזנתי הבנתי שזה ממש ההפך ממה שאני רוצה, שעוגן יכול להשקיע אותך מטה יחד איתו, ושכל האובססיה סביב להיות 'אין א ריליישנשיפ' היא בעצם למצוא את הכוח הפנימי להכתיב לעצמי את החיים שלי".
אם מדברים על "אין א ריליישנשיפ", דומה שככל שהגיבורה מאבדת את עצמה, כך היא בעצם נבלעת בתוך הרשת.
"למדנו לזהות את היחס ההפוך - בין כמה אנשים נראים שמחים ברשתות לבין כמה שטוב להם באמת. זה נכון בעיקר לזוגות. הם נראים כל כך מאושרים בתמונות והם כל כך התאמצו להראות את זה לסביבה, כשפתאום, כשהם נפרדים, כולם נורא מופתעים. גם לי היה חיוך מזויף בתמונות כשהייתי נשואה, וגם אני ובעלי לשעבר נראינו כמו הזוג המושלם. בתור מי שחיה בעצמה ברשתות אני יודעת שמגיע שלב שבו אתה ממש מתבלבל וכבר לא יודע מה הזהות שלך - זו שמוצגת ברשת או זו שבחיים האמיתיים".
ואיך זה מרגיש היום? להיות חשופה כל כך ברשת אחרי המהפך בחיים האישיים?
"זה מחזק אותי. אני חושבת שהחשיפה שלי, מדיבור גלוי על הנישואים שהתפרקו ועד לנטילת כדורים פסיכיאטריים, אמנם עזרה ללא מעט אנשים לאורך הדרך אבל היא טובה עבורי. אחרי נישואים שלא עלו יפה ותחושת בושה כלפי עצמי, החשיפה היא בשבילי אקט מנוגד ומשחרר. זאת הדרך הכי קלה בשבילי".
אם נעתיק את הגישה הגלויה והפתוחה לספר עצמו, הרי יש בו לא מעט סצנות פרובוקטיביות שלא תמיד פוגשים ברומן הגרפי הישראלי, גם אם במציאות הן נפוצות ושגורות.
"אני מרגישה שבקומיקס מותר יותר. יש משהו חביב בז'אנר הזה, שמרכך גם נושאים שנויים במחלוקת ומאפשר להראות מהם יותר, ועדיין קיבלתי לא מעט תגובות שהספר קיצוני וארוטי, אם כי אני לא תופסת אותו ככה. זה היה בעיקר אתגר יצירתי. עניין אותי לצייר סקס, למשל. הגוף מפוסל באופן אחר".
לונדון עמוסה בחנויות קומיקס ומאפשרת לקומיקסאי להיות חשוף למגוון השפעות, אך בלומנפלד, שכבר עובדת על הספר הבא, אומרת שבעקבות מרג'אן סטראפי, יוצרת הרומן הגרפי "פרספוליס" שהפך לקלאסיקה, היא למדה להדגיש את המאפיינים המקומיים שמייחדים את עולמה. "אני מאוד קשורה לארץ", היא אומרת, "היא מי שאני ובזה אני מתעסקת. בנוסף, מבחינתי זה נכון יותר להציג את הייחודיות שלנו. ככל שאני קרובה לעצמי, כך גם אני מוציאה מעצמי את מה שהכי נכון ואמיתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו