"הדבר הזה שקראתם לו הישראליוּת הוא בעצם אשכנזיוּת"

גם אחרי 25 שנים ביחד, עם תחושת חיבור "של אחים", שמונה אלבומי אולפן, הופעות גדולות ומעמד איתן כאחת מלהקות הרוק המוערכות בארץ, חברי כנסיית השכל לא התכוננו לטלטלה הנפשית שליוותה את הקלטת אלבומם התשיעי.

"חלק מאיתנו הלכו לטיפול פסיכולוגי באמצע העבודה על האלבום, וחלק לא ישנו כמה לילות", מספר הבסיסט והיוצר רן אלמליח, "זה מפרק אותך נפשית. אתה מושקע בעשייה 24 שעות ביממה במשך חודשים, מנסה לא לעשות טעויות, לא לקלקל.

"גם אחרי שנה וחצי של חזרות דברים לא עובדים כמו שתיכננת, אבל אתה יודע שאסור לטעות, כי זה מוקלט ונשאר לנצח, וברגע שתצא מהאולפן זה ירדוף אותך לתמיד. אנחנו מהדור שבו האולפן הוא כמו בית כנסת, דבר קדוש שאף פעם לא בא בקלות. לא כמו הדור העכשווי, שמקליט על מחשב בבית". 

גם יורם חזן, סולן, גיטריסט ומנהיג הלהקה, עבר תקופה קשה. "לשיר 11 שירים חדשים זה לא טבעי, לא בא בקלות. אי אפשר לעשות שיר חדש כבדרך אגב. אני צריך להתפרק כדי שזה יקרה, חייב לעבור תהליכים נפשיים מאוד מורכבים, שמאפשרים לי להוציא את השירה החוצה כמו שאני רוצה שהיא תצא. זה קורה לי כמעט בכל אלבום, ובסוף אני מסיים עם הלשון בחוץ".

אילו תהליכים אתה עובר?

"בהתחלה אני בא וחושב שבתוך שעה אני מקליט את כל השירה. זה אף פעם לא קורה. באלבום הזה ספציפית לא נכנסתי להקליט שירה באופן מרוכז, אלא בכל פעם שהרגשתי שהגיע הרגע. אני צריך את הזמן להיכנס למוד הנכון, לתדר הנכון, לאיך שאני רוצה שזה יישמע. האולפן גורם לאיזשהו לחץ של זמן, שהוא לא נכון להקלטות שירה. אם הייתי יכול, הייתי לוקח מיקרופון הביתה ומקליט שם. אבל אני עוד לא בשלב הזה, אולי באלבום הבא".

אתה עושה הכנות לפני הקלטות?

"אני לא אוהב לעשות מזה טקס, כי גם אם מתכוננים יותר מדי, זה לא יוצא טוב. ואם אתה בא זחוח מדי זה גם לא יוצא טוב. אני עובר עם עצמי סוג של תהליך נפשי. לפעמים זה משהו טכני, כמו להחליף מיקרופון, והמיקרופון החדש מוריד ממני לחץ".

אתה נעזר במישהו?

"באלבומים האחרונים אני נעזר בדניאל המתופף שלנו, שיש לו אוזן טובה. הוא מכיר אותי טוב, ואני סומך עליו שיקשיב ויגיד מתי זה טוב. וכמובן רן, שכתב את השירים, ואמיר צורף, המפיק המוסיקלי. נוצר צוות סיעור מוחות. קול אנושי זה דבר מורכב, לא כמו לכוון גיטרה ולנגן. אני מחפש לשמוע אצלי את הדבר הכי טבעי, לא לשיר יותר מדי יפה ולא לכער את השיר, למצוא את המינונים הנכונים. זה תהליך מרתק. כשזה קורה כולם מסתכלים אחד על השני ויודעים שיש לנו את זה, ובשבילי זה סוג של מסיבה. אני מרחף באולפן בתחושת הקלה עצומה, כי אני יודע שאת הדבר שלי עשיתי".

•   •   •

הם מעולם לא התפרקו, גם לנוכח המהפכות והטלטלות שידעה המוסיקה הישראלית, מהימים שבהם הגיחו לראשונה כפנינה זוהרת משדרות בתחילת שנות התשעים ועד ימינו, שבהם שולטים סגנונות מוסיקליים קלילים יותר, התעשייה מוצפת בוגרי ריאליטי וכוכבי אינסטנט, והצלחה נמדדת על פי רמת הסלבריטאות, מספרי הצפיות והלייקים ברשת, וכמובן, הפלייליסט של גלגלצ.

לא מעט מהלהיטים שניפקו היו מכוננים ("היינו עושים אהבה", "תגידי שטוב", "למיה יש אקדח", "ידיים למעלה", "איך זה מרגיש", "תנו לי לשתות"), ועדיין, תמיד נחשבו לאאוטסיידרים של הרוק המקומי, לאנטי־סלבס. המוסיקה שלהם הקפידה לפנות גם אל הרגש, אבל לא פחות מזה, כמשתמע משמם, גם אל השכל. לא קראתם עליהם במדורי הרכילות, לא ראיתם אותם מצטלמים בהשקות, אבל הם מחזיקים בקהל נאמן, שהולך איתם דרך ארוכה ומתגמל אותם על דבקותם באיכות.

בשבוע שעבר, רבע מאה אחרי אלבום הבכורה המוערך שלהם מ־1992, "דברים בלחש", הוציאה כנסיית השכל את אלבומה החדש, "זה לא אני", שעליו עבדו חבריה באינטנסיביות בשנתיים האחרונות. את השם בחרו כיוון שהוא "פותח את הראש למחשבות פילוסופיות לגבי הקיום האנושי". הכי רחוק, אם תרצו, מ"טודו בום".

אנחנו נפגשים בדיוק ביום יציאת האלבום לשיחה מפוכחת בדירה קטנה בדרום תל אביב. נוכחים: חזן (46), נשוי פלוס שניים (בתו התינוקת נולדה ביום שבו הושמע הסינגל הראשון מהאלבום החדש); אלמליח (46), נשוי פלוס שניים; הגיטריסט דוד רז, לשעבר ראסד (47), בזוגיות פלוס אחד; הקלידן עמי רייס (41), נשוי פלוס שלושה; והמתופף דניאל זייבלט (37), בזוגיות.

סוד ההישרדות שלהם, לדבריהם, טמון בתחושת המשפחתיות ארוכת השנים, בידיעה שאי אפשר להפריד ביניהם. חזן, אלמליח ורז למדו יחד מגיל 10 בבית הספר בשדרות. אחרי שעברו לתל אביב גרו שנים אחדות באותה דירה קטנטנה (חזן: "אם שרדנו את הקומונה ההיא, שחיברה וחישלה אותנו, אנחנו יכולים לשרוד יחד הכל"). זייבלט הצטרף לפני 15 שנה, ורייס לפני 12 שנה.

הלהקה גוזלת את רוב זמנם, אבל לצדה הם עסוקים מדי פעם בפרויקטים נוספים. רייס ואלמליח הפיקו מוסיקלית את האלבום הפרסי של ריטה, "השמחות שלי", שהגיע למקום הראשון במצעד אלבומי מוסיקת העולם של תחנות הרדיו בקולג'ים של ארה"ב. לאחרונה יצרו חזן ואלמליח פסקול לסרט חדש בכיכובו של רן דנקר, שצפוי לצאת למסכים בשנה הקרובה.

הפלייליסט של גלגלצ אימץ מתוך האלבום החדש שני שירי רוק: את רצועת הנושא ואת "אני יודעת". אבל חברי הכנסייה לא מצפים לקבל כבוד אוטומטי מצדה של שום תחנה. הם נהנים מהפרגון ברדיו, אבל במעמדם, כבר לא בטוח שהם זקוקים לו. 

חזן: "אין דבר כזה, כבוד אוטומטי לאלבום חדש. זה אף פעם לא קורה, בכל פעם אתה צריך להוכיח את עצמך מחדש". 

זייבלט: "כמו במקרה של ארקדי דוכין, גם הוא אמן מוכר שלא משמיעים אותו אוטומטית".

אלמליח: "אם שיר הוא טוב, בסוף הוא יחלחל ויגיע לקהל. היום לא משמיעים אוטומטית אף אמן בארץ, חוץ מסטטיק ובן־אל תבורי, שלהם אין אפילו אלבום". 

חזן: "חכה, גם להם זה יקרה".

•   •   •

את האלבום החדש מימנו חברי הלהקה באמצעות מימון המונים באתר "הדסטארט", שבו גייסו יותר מ־160 אלף שקלים. "זה האלבום הראשון שלא הפסדנו כסף על ההקלטות שלו", צוחק אלמליח.

באלבום בולטים בין היתר השירים "הכל חוזר" ו"סכנה", שכתב אלמליח, כיום תושב קיבוץ דורות שבעוטף עזה, בעקבות מבצע צוק איתן (שורה לדוגמה: "נערים שבגרו אתמול היום לומדים להילחם... את שמות אלה ששוכבים לא נשכח על השבילים, הכל חוזר, אלינו"). 

"אני גר בעוטף כבר עשר שנים, אחרי שעזבתי את תל אביב, ואי אפשר להתעלם ולא להיות מושפע ממה שקורה בדרום בזמן מלחמה", הוא מסביר. "אלה חיים מאוד לא נורמליים. ואני רואה את זה על הילדים שלי. ילדים לא אמורים לגדול עם תחושת חרדה קיומית". 

חזן: "ברור מאיפה השירים האלה באים לו. בכתיבה שלהם רן הוא אותנטי, טבעי, לא מפוברק". 

משפחותיהם של אלמליח ורז מתגוררות עדיין בשדרות. אחיו של חזן, סרן ציון חזן ז"ל, נהרג במלחמת לבנון הראשונה.

זו לא הפעם הראשונה ש"כנסיית השכל" נוגעת בשכול. כך, למשל, בשיר "שום דבר לא יפגע בי", שחזן הלחין למילים של סגן ארז שטרק ז"ל, חלל אסון המסוקים. לאלבום החדש הוא בחר להלחין את שיר המלחמה־אהבה "המלאך שנגע", שכתב המשורר יוצא שדרות שמעון אדף: "מי שחולמים על אש וחורבן רואים את פנייך לנגד עינם/ ושירי האהבה שאנחנו שרים הורסים כפרים וערים".

השיר מעורר ויכוח בלהקה. "זה שיר פוליטי", טוען רז, אבל אלמליח חולק עליו. "אני חושב ששמעון אדף משקר כשהוא אומר שהשיר פוליטי. הוא השתמש בזה כדי לכתוב שיר אהבה ותשוקה. אבל ככלי אמנותי זה בסדר".

חזן: "יש כאן כמה רבדים, וזה מה שמעניין".

בהופעה עם התזמורת האנדלוסית הים־תיכונית אשקלון. "המון אנשים נלחמו הרבה שנים כדי שזה יקבל לגיטימיות" // צילום: יוסי זליגר

תיוגם האיכותי, יחד עם הרגישות שמאפיינת את הטקסטים שהם שרים, תרמו בשנים האחרונות להפיכתם לחביבי הממסד דווקא. בשנה שעברה הם הוזמנו לבצע את "שום דבר לא יפגע בי" בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, והשנה השתתפו במופע הפתיחה של פסטיבל ישראל בבריכת הסולטן.

חזן: "באירועים כאלה אני תמיד מרגיש לא נוח. לא בשביל זה הקמנו את הלהקה".

אלמליח: "אין לי בעיה לקבל את הכבוד ולהופיע שם, אבל הרעיון והכוונה שלנו הם לא להיות חלק מהממסד. מבחינתנו זה לא נוח ולא נעים, וגם לא ממש חשוב".

אז למה הסכמתם מלכתחילה?

אלמליח: "ברגע שיש מישהו שמעוניין במוסיקה שלנו, אנחנו נגיע לנגן אותה. אבל להיות חלק מהממסד ולקבל את החיבוק - יש לזה מחיר. אתה נהיה זונה שלהם".

רייס: "ניגנו שם (בהר הרצל) שיר אחד, שאנשים התאהבו בו. כל עוד אתה לא משנה את המוסיקה ואת דרך ההופעה שלך, זה בסדר".

רז: "יש בשיר הזה משהו מאוד חזק ומרגש".

אלמליח: "אין קשר. ממסד זה לא כוס התה שלנו".

זייבלט: "זה לא אומר כלום, כי הכל שם חרטא ואינטרסים. להדלקת המשואות לקחו אותנו בגלל שיר מאוד ספציפי, ואת קפה שחור חזק (הרכב ראפ ששני סולניו ממוצא אתיופי; א"נ), שהיו אז 'פישרים' עם שניים וחצי שירים, לקחו לטקס בגלל שהם שחורים". 

רייס: "לא בגלל שהם שחורים, בגלל שהם טובים". 

אלמליח: "הם היו שם בגלל האמירה".

לא הרגשתם תחושת ניצחון? להקת רוק מהפריפריה שמוזמנת לאירוע הכי ממלכתי שיש?

אלמליח: "לא, זו רק מהמורה בדרך. בעיניי, לשיר במועדון זאפה ל־300 איש שמכירים את המוסיקה שלנו זה לא פחות מרגש מלשיר שיר של חייל עם דגלי ישראל. הניצחון האמיתי הוא ללכת השבוע למכללת ספיר שליד שדרות, ולהעביר כיתת אמן לסטודנטיות בנות 21 שמכירות את המילים לשירים שכתבנו כשהיינו בגילן, כשהן עוד לא נולדו. שם אתה מבין שמדובר בקלאסיקה. 

"מי שקובע כיום מה נמצא במיינסטרים אלו אנשים בכל מיני מקומות חשובים שגדלו איתנו ועל המוסיקה שלנו, והתודעה שלהם קרובה לשלנו, אז הם יכולים לקבל אותנו".

•   •   •

הם מודעים לתדמית שדבקה בהם, כלהקת רוק "מזרחית" מהפריפריה. כבר לפני 20 שנה שילבו לתוך רוק הגיטרות מוסיקה מזרחית בגוון אותנטי - למשל, בשיר בשפה המרוקאית "קאנה וואחדה", מאלבומם השלישי והמצליח "כנסיית השכל" (1999). את האלבום השמיני, "הבית כה רחוק" (2013), הקליטו עם התזמורת האנדלוסית הים־תיכונית אשקלון.

ההתנגדות של אביהו מדינה, מוותיקי הז'אנר הים־תיכוני, לשילובו בתערוכה שנפתחה לאחרונה באשדוד על תולדות המוסיקה המזרחית, בטענה שהוא "ישראלי ולא מזרחי", מעוררת אצלם דיון ער. 

"האמירה שלו עצובה בעיניי", אומר אלמליח. "מהות המאבק המזרחי היא לשמר את המוצא, בניגוד למי שבאו מאירופה ושינו את השמות ואת המנהגים שלהם. המאבק המזרחי הגיע לנקודה כזאת, שבעקבותיה אשכנזים שהגדירו את עצמם פעם כישראלים, מגדירים את עצמם עכשיו כאשכנזים. אביהו מדינה לוקח אותנו שלושה צעדים אחורה, וזה חבל. הוא טועה".

"הוא צודק", טוען רז. "אדם במעמד שלו שאומר משפט כזה, יש בזה משהו. הוא מסתכל על הדברים בצורה ישרה ואומר שכולנו בני אדם, בין אם אתה מזרחי או אשכנזי". 

אלמליח: "כן, אבל על חלק מאיתנו עשו ניסויים בגזזת, חלק מאיתנו נהנו מהמסים שההורים שלך שילמו. אולי כולנו בני אדם, אבל חלק מאיתנו מזרחים וחלק אשכנזים. המאבק הזה שם את הדיבור במקום אחר. זה כבר לא המזרחים נגד הישראלים. הדבר הזה שקראתם לו 'ישראליות' הוא בעצם אשכנזיות. מה זה ישראליות? כששאלו את פרופ' ישעיהו ליבוביץ' את השאלה הזאת, הוא שלף בתגובה את תעודת הזהות שלו".

חזן: "אביהו מדינה טועה. מה הבעיה להגיד 'מזרחי'? למה לקרוא לזה 'מוסיקה ישראלית'? זה הכי מזרחי. גם ככה כל העולם הזה מתויג, אז על מה אתה נלחם? לי ברור ש'ישראלי' זה לא רק אריק איינשטיין וירדנה ארזי".

אלמליח: "זה לא מובן מאליו. לא מובן מאליו שזוהר ארגוב, שאביהו מדינה כתב לו שירים, הוא מוסיקה ישראלית. המון אנשים נלחמו הרבה שנים כדי שזה יקבל לגיטימיות. זה הרי נמכר בצורה מחתרתית".

זייבלט: "גם היום רואים בזוהר ארגוב מוסיקה מזרחית".

אלמליח: "אבל למה לקחת את המזרחיות מהמזרחית? המזרחית לא צריכה להיות ישראלית, אלא להתגאות במזרחיות שלה. לא מתוך צורך להגדיר את עצמה מול מישהו, אלא כחלק מהישראליות. 

"זוהר ארגוב לא צריך את אריק איינשטיין כדי שהמוסיקה שלו תהיה טובה בפני עצמה. ובלי פוליטיקלי קורקט. זו אשכרה מוסיקה מזרחית טובה הארדקור. ואריק איינשטיין, אלוהים יודע מה זה. אני לא יודע מה זה. וואט דה פאק, כאילו. אני לא יודע מה זה אריק איינשטיין".

ומירי רגב?

אלמליח: "היא באה עם הרבה הצהרות נכונות וטובות, כמו לאזן תקציבים בתיאטרון ובין המוסיקה הקלאסית לאנדלוסית. זו גישה נכונה. ברור שעל הדרך היא עשתה הכל כדי לעורר פרובוקציות זולות.

"חבל שהיא מתמכרת לזה, כי אנחנו מפספסים אותה. אם רק היתה עושה את מה שאמרה, הכל היה בסדר. אבל נראה לי שזו רק מקפצה בשבילה, זה לא באמת מעניין אותה".

כנסיית השכל. "זה קצת מצחיק, אבל השפעות בריטיות זה בשבילנו לחזור למקורות" // צילום: אלדד רפאלי

זייבלט: "בפתיחת פסטיבל ישראל היא עלתה לבמה, וכל הקהל שאג בהתלהבות. הסתכלנו אחד על השני ועל חברי טיפקס שהיו שם, והבנו שהיא השואו, הרוק־סטארית, הפופ־סטאר, הריאליטי־סטאר".

חזן: "עם כל הכבוד למירי רגב, עשינו דברים לפניה. אבל בניגוד אליה, שהכל אצלה פוליטיקה, אנחנו עושים דברים מתריסים בצורה תמימה, לא פוליטית. במופע עם האנדלוסית שרתי בכוונה שירים בערבית כדי להתריס, הדגשתי עיצורים שאני לא רגיל להדגיש. 

"הרגשתי שהקהל זז לא בנוח ומעדיף שירים בעברית. יש הרבה אנשים שאצלם ערבית נחשבת למוסיקה של האויב. כשהוצאנו סינגל עם ריימונד אבקסיס לא התייחסו אליו, כי הוא בערבית, לא בגלל שהוא לא טוב".

רייס: "מה שמטריף אותי זה הניסיון לקטב את החברה, חוסר היכולת לקבל דעה אחרת. אם למישהו היום יש דעה אחרת, זה כבר נחשב ללא הגיוני. בעיניי, לשמוע דעה אחרת זה חשוב, זה מפרה".

ולמרות זאת, באלבום החדש (שאותו הפיק מוסיקלית אמיר צורף) חוזרת הלהקה להשפעות הרוק הבריטי, שאפיינו את אלבומה הראשון. "מה שעניין אותי הפעם הוא לא לגעת בשום סולם מזרחי", מסביר אלמליח, שיצר את רוב השירים. "באלבום עם האנדלוסית נכנסנו למזרחית מאוד לעומק, והגעתי לרוויה. רציתי להתאוורר ממנה. 

"זה קצת מצחיק, אבל השפעות בריטיות זה בשבילנו לחזור למקורות. אלה הדברים שגדלנו עליהם. הקיור והסמית'ס הם חלק מהדנ"א שלנו. המזרחית תמיד דרשה מאיתנו סוג של מאמץ והתכוונות. דווקא הרוק הרבה יותר טבעי לנו".

חזן: "המוסיקה שלנו מאוד מגוונת, וחשוב לנו לעשות את זה כל פעם אחרת". 

זייבלט: "אנחנו לא רוצים לשכפל את מה שעשינו בעבר, אלא לעשות משהו חדש". 

רייס: "לא משנה מה אנחנו נעשה, תמיד זה יישמע בסוף כנסיית השכל".

חזן: "כן, עדיין זה תמיד אנחנו".

•   •   •

כוכבות היא מושג שזר להם. בבית הספר של הרוק הישראלי הם נחשבו תמיד לילדים הפחות מקובלים. "מפתיע אותי כל פעם מחדש שמישהו בכלל מזהה אותי ברחוב", אומר חזן. "אני מסתובב בהרגשה של אנונימי לגמרי. נוסע חופשי ברכבות ובאוטובוסים, הכי כיף בעולם. את הלהקה הקמנו כי רצינו לנגן ביחד, ושם זה גם נשאר".

רז: "אנחנו בנויים ככה באישיות שלנו. על אמנים אחרים הכוכבות תפורה, והם בונים סביבה את הקריירה. לי זה נשמע בלון מנופח".

"זה אפילו לא נראה כיף", מוסיף אלמליח. "למה שמישהו ירצה לצאת מהבית לרחוב ושכולם ירדפו אחריו? כשהיינו מופיעים בפסטיבלים עם אמנים כמו אביב גפן, הם היו יורדים מהרכב עם ארבעה שומרי ראש, וזה גירה את הקהל להצטופף סביבם.

"הטקסים האלה של הכוכבוּת מזינים את עצמם. אנחנו אף פעם לא עשינו את זה, כי זה לא חשוב, זה לא העיקר. זה רעש לבן. המחמאה הכי גדולה לאגו שלנו זו ההצלחה של השירים לאורך זמן". 

רייס: "וכשבהופעות כל הקהל, מאות ואלפי אנשים, שר בטירוף".

אלמליח: "מי שמניע את הגלגל קדימה זה הקהל. אנחנו מלאי תשוקה למה שאנחנו עושים, אוהבים לכתוב ולנגן, אבל קצת חסרי מעוף ומוטיבציה מבחינת דחיפה וקידום. אין לנו כוח לעבוד בזה, להעלות תמונות לאינסטגרם וכל זה. אנחנו גם לא טיפקס ולא הדג נחש, שקופצים על הבמה ומלהיבים, אין לנו את זה באנרגיה ובכריזמה. המוסיקה שלנו מביאה את הפיצוץ, הקהל רוקד בלעדינו". 

חזן: "אבל הוא עוטף אותנו, זה קהל טוב".

היום בעידן הריאליטי הכוכבוּת היא כמעט אינסטנט.

זייבלט: "בהתחלה הריאליטי עיצבן, עכשיו זה כבר ממש לא מפריע".

אלמליח: "זה אפילו לא מעצבן. היום הדרך להתפרסם היא בטלוויזיה. אבל אתה שומע היום שירים של חבר'ה צעירים, והם נשמעים מאוד דומים אחד לשני, וגם מאוד זקנים. אני לא מבין איך בני 18 לא מפציצים עם דיסטורשן בגיטרות ונשמעים כל כך בוגרים בגיל כזה צעיר. כנראה זה מה שהם מכירים". 

זייבלט: "כולם רוצים להיות סינגר־סונגרייטרים".

חזן: "מה שלנו קדוש זה האלבום, חבילת שירים שמתעדת תקופה מסוימת בחיים. זה לא סינגל ולא קליפ שהשקיעו בו מיליון דולר כדי שיצפו בו מיליון ילדים, אלא רצון שאנשים יישבו ויאזינו לשירים האלה. אולי זה תמים, אולי זו צורת עבודה ישנה, שפחות מתאימה לרמת הסבלנות שיש כיום, אבל בעיניי זה חשוב.

"מי שמצליח ליצור אלבום טוב ומי שמאזין לו, מרוויח. זה הכי מרגש בעולם שאנשים יושבים ומקשיבים לאלבום שלם חדש שלנו, כי אני יודע כמה זה קשה".

מופעי ההשקה ל"זה לא אני" ייערכו ב־21 ביוני ב"אברהם הוסטל" בת"t, וכעבור יומיים באמפי שוני. את חזן מלחיצות ההופעות ההמוניות במקומות כמו קיסריה והיכל התרבות, שאפיינו את הפרויקט היומרני שלהם מ־2007, "אוטוביוגרפיה", שזכה להצלחה גדולה ולחשיפה נרחבת. "אני מאוד אוהב מקומות גדולים, אבל לפני הופעות כאלה יש לחץ נפשי, שאני פחות אוהב. למרות שזה לחץ בריא, שמחייב אותי ליותר". 

נראה שאין לכם היום שאיפה לחזור לשם. 

אלמליח: "אי אפשר לשמור שנים על אנרגיות גבוהות של הופעות איצטדיון. בשנים האחרונות אנחנו מרגישים טוב עם רמת ההצלחה שלנו, היא יציבה. הופעות שלנו נמכרות, אנחנו לא דואגים. פעם היינו מודאגים אם יש קהל, ועם השנים, הדאגה מתמעטת".

מי הקהל שלכם?

"היפסטרים, כיפות סרוגות, משפחות עם ילדים, צעירות בנות 20 ומבוגרים בני 50. קהל של רוק, קהל של מזרחית, וכולם שרים את השירים".

•   •   •

בשבועות האחרונים הם מקיימים סוג אחר של הופעות: בבתים פרטיים של מעריצים, שרכשו הופעות אקוסטיות של הלהקה בסכום של 10,000 שקלים. עד כה קיימו שלוש הופעות אינטימיות כאלה, ובסך הכל צפויות עשר. ההופעות נרכשו על ידי מעריצים שתרמו כסף למימון האלבום.

"זאת פעם ראשונה שאנחנו עושים הופעות סלון מול 30-40 איש, בלי הגברה ומיקרופונים, וזה מגניב לגמרי", מספר חזן.  אנחנו באים הביתה לאנשים שממש אוהבים אותנו, מקבלים אותנו בפתיחות יפה שלא הכרנו קודם, ואיכשהו זה עובד, למרות שזה לא טבעי ללהקה כמו שלנו. אז אתה נותן להם אקסטרה". 

"הופעה של 45 דקות הופכת לשעה וחצי", מוסיף רייס. "בהתחלה חששנו שזה יהיה מביך, אבל אנחנו שם חלק מהחבר'ה. מדברים איתנו, שואלים שאלות, ולפעמים מבקשים שירים שלנו שלא ניגַנו שנים ואין לנו מושג איך לנגן". 

אלמליח: "קהל זה קהל, לא משנה אם הוא בקיסריה או בסלון בבית".

מאחורי הקלעים הם לא עושים הנחות זה לזה. "נדיר שאנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו להקה טובה שנשמעת טוב", מודה אלמליח. "רוב השיחות שלנו אחרי הופעות, גם הכי מצליחות, הן על טעויות שעשינו בנגינה. כולם צועקים 'איך אתה מנגן', 'למה זייפת' ו'למה שכחת'. ככה רבע שעה. אפילו אחרי קיסריה אנחנו לא יורדים מהבמה ואומרים 'וואו, איזה כיף'. זה לא קורה לנו. תמיד מאשימים אחד את השני". 

בשונה מתקופות בעבר שבהן חוו קשיים כלכליים לא פשוטים, הם מצליחים להתפרנס מהמוסיקה שלהם. "אנחנו חיים ממנה לא רע", אומר אלמליח. "לפעמים המצב יותר טוב, לפעמים פחות, אבל לאורך זמן אנחנו במקום טוב. באלבום השני שלנו לא היה לנו שקל על התחת. אנשים כבר הכירו אותנו, אבל היינו מנקים חלונות ראווה בתל אביב ובערב הולכים להופיע מול 100 איש שהבינו אותנו. באותם ימים זה לא באמת הדאיג אותנו, כי מה, נלך להיות רואי חשבון? נהגי משאיות? זה מה שאנחנו עושים ולזה אנחנו מחויבים. היה לנו מזל, אני לא מיתמם".

חזן: "אנחנו אמנים מאוד עצמאיים, שעושים את הדברים לעצמנו, כמו שאנחנו יודעים. אנחנו לא באים לרַצות חברת תקליטים או מנהל שרוצה לעשות בוחטות של כסף". 

רייס: "או לרצות קהל". 

זייבלט: "אף פעם לא תשמע בשירים שלנו משהו שמנסה להיות להיט עכשווי או לעלות על איזה גל". 

אלמליח: "ובאופן מפתיע, אנחנו עדיין רלוונטיים, למרות שזה מקצוע מעייף ושוחק. אולי כי באופי שלנו אנחנו קצת אוטיסטים. אנחנו לא פוזה של אאוטסיידרים, אנחנו באמת כאלה. רק המוסיקה מעניינת אותנו, עם תשוקה אמיתית אליה. כשנרגיש שאנחנו עושים משהו בינוני ונאבד את התשוקה, זה ייגמר לבד, באופן טבעי. עד היום לא נמאס לנו לנגן ולחפש יחד מוסיקה. עם השנים זה דווקא הולך ונהיה יותר כיף". 

רייס: "לא נראה לי שזה אפשרי שנאבד את התשוקה".

asafnevo444@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו