חד וחלק

"היי נוסבאום, מדברת ימית מתוכנית הבוקר. התפרסם היום מחקר שקובע שישראל היא המדינה המערבית עם הכי הרבה קירחים לאלף איש, בטח קראת". 

"לא, לא קראתי".

"באמת? מוזר". 

"מאוד מוזר, הרי זה מה שאני עושה כל היום, יושב וקורא על קירחים". 

"באמת? מוזר. בכל מקרה רציתי להזמין אותך מחר לאולפן לדבר על המחקר הזה. יהיה כיף. אז מתי לשלוח את המונית?" 

"ביום אחר, אני לא אגיע מחר. אבל תודה על ההזמנה!"

•   •  •

אחרי עוד כמה משפטי שכנוע מצדה של המפיקה החביבה ועוד כמה סירובים שלי, היא הבינה שאם תמשיך לבנות עלי, היא לא תספיק לשכנע מישהו אחר ולבסוף תישאר קירחת מכאן ומכאן (סליחה על זה), ולכן נפרדה ממני ופנתה לבא בתור. אם הרשימה שלה מסודרת לפי הא"ב, אני משער שאת הטלפון הבא קיבל יאיר ניצני.

אחרי המפיקה הזאת התקשרו באותו עניין שתי מפיקות חביבות נוספות (איכשהו יצא שרוב המפיקים בארץ הן מפיקות) - אחת מתוכנית הבוקר המתחרה, והשנייה מתוכנית רדיו כלשהי. אחרי הצהריים הגיעה גם הודעת סמס מתוכנית המגזין של 6 בערב.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שזה קורה. למעשה, בכל פעם שמתפרסמת כתבה שנוגעת לקירחים, התקרחות, השתלות שיער, פאות ורוח חזקה - אני יכול לספור עד עשר עד שיגיע צלצול הטלפון. כשאני מסביר שאין לי שום עניין להגיב על האזכור התורן ("למה קירחים ישנים פחות/ אוכלים יותר/ מתקלחים במים קרים"), נשמעת תמיד אותה פליאה בצד השני: "אבל למה? למה שלא תרצה לספר על הקרחת שלך?"

כי לא! כי זה חסר היגיון! וכי זה בכלל לא נושא שיחה! והעובדה שיש לי קרחת, במקרה או בתורשה, בכלל לא הופכת אותי למומחה לנושא. ובכלל, בעיניי זה בדיוק כמו שמישהו יקבל טלפון ובצד השני יגידו לו: "שלום, מדברים מהטלוויזיה, התפרסם היום מחקר שאכילת כרוב מועילה לכליות. כיוון שיש לך כליות, חשבנו לראיין אותך בנושא".

וחוץ מזה, אני חייב להתוודות שאין לי שום בעיה עם הקרחת שלי. גם אין לי שום בעיה עם הקרחת של מישהו אחר. למעשה, מעולם לא הבנתי את אלה שמתייחסים להתקרחות או לקרחת כאל בעיה. כשאני אומר את זה לאנשים, התגובה היא בדרך כלל, "כן, אבל זו לא חוכמה - לך יש ראש עגול, אז מתאים לך קרחת".

לא, חברים, לכולם יש ראש עגול. הסיבה שנראה לכם שלמישהו יש ראש מרובע ולכן לא תתאים לו קרחת, היא שכרגע אין לו קרחת. וממש כמו שקשה לכם לדמיין אותו עם שיער אחר, אף אחר, זקן אחר או אישה אחרת - זה ישתנה מאוד ברגע שאחד מהדברים האלה ישתנה. 

אם בכל זאת, אחרי כל זה מישהו עדיין מתעניין בסיפור הקרחת שלי, מעשה שהיה כך היה. השנה היא שנת 2000, ראש הממשלה הוא אהוד ברק, מגדלי התאומים עדיין עומדים, ומועדון הכדורסל מכבי תל אביב מעפיל לראשונה זה עשור לפיינל פור: חצי הגמר של אליפות אירופה לקבוצות בכדורסל.

אני, חייל צעיר עם מדים ירוקים ולב צהוב (אוהד של מכבי בכדורסל מאז שאבא העיר אותי מהשינה בצרחות התלהבות כשהקבוצה זכתה בגביע אירופה, ואני הייתי בן שנה), יושב עם חברים וממתין שיתחיל משחק חצי הגמר. אחד החברים מצהיר: "אם מכבי עולה לגמר - אני בא לבסיס עירום". השני מיד קופץ: "אם מכבי עולה לגמר - אני קופץ לבריכה בכיכר רבין".

ואז המבטים הופנו אלי. כיוון שכבר אז הייתי היפוכונדר ושתי האופציות המוזכרות לעיל נראו לי כמו מתכון בטוח לדלקת ריאות (והראשונה גם לתלונה מהרס"ר), שמעתי את עצמי אומר: "אם מכבי עולה לגמר, אני עושה קרחת". 

שתבינו, עד אותו רגע היה לי שיער. זה לא שהייתי מוש בן־ארי, אבל בכל זאת, היה לי שיער. לא "הלוואה וחיסכון", לא "מפרצי הים התיכון", אלא ממש שיער.

•   •  •

כיוון שבאותה עונה היתה למכבי קבוצה טובה (חבל שלא עשיתי את ההתערבות הזאת העונה), מצאתי את עצמי למחרת רוכן מעל הכיור, סכין גילוח ביד אחת וחבילת פלסטרים ביד השנייה (הפעם הראשונה מצריכה נוכחות של פרמדיק, רק שתדעו).

עמדתי במילה שלי. הייתי היחיד, אגב: שני החברים האחרים נותרו לבושים ויבשים.

אחרי שהתרגלתי ללוק החלקלק, נשארתי ככה שנה, ועוד שנה. בשלב כלשהו התחלתי לשים לב שכל גילוח מצריך ממני פחות קצף, ובמילים אחרות - כל תספורת חוץ מקרחת היתה מעוררת התנגדות סביבתית כמו התספורת שהציעו לפישמן.

מכאן והלאה כבר לא היתה דרך חזרה, וכל שנותר הוא לחכות לטלפונים ממפיקות, בדיוק כמו זה שהגיע לפני כמה דקות. "שלום", אמר הקול הנשי מהצד השני של הקו, "אני מתקשרת מרדיו קול האזור. יש מחקר חדש שקובע ש..."

"שמה?! שקירחים הם אנשים יותר נמוכים?! יותר גבוהים?! יותר עומדים?! יותר קופצים?! מה, מה עכשיו??"

"לא, זה מחקר שטוען שקירחים הם אנשים יותר רגועים, אבל נראה לי שזה לא רלוונטי לך. תודה בכל מקרה".

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו