היא נראית אישה אפרורית. פקידה זעופה וקשת יום, המכינה את המטלות שלה על פי לוח זמנים ידוע וקבוע מראש. אבל מי שטורח להשפיל מבט, יגלה לעיתים קרובות את ההפך: זוג נעליים אופנתיות בצבעים, בחומרי גלם ובמרקמים נועזים.
תרזה מיי, ראשת הממשלה השנייה בתולדות הממלכה הבריטית, מדלגת בחודשים האחרונים מעל שורת משוכות מדיניות ופוליטיות גבוהות במיוחד. במשך שנים ניסתה לטפח מוניטין של פוליטיקאית אמינה, כזאת שאפשר לסמוך עליה, ושלא נרתעת או מתקפלת מול יריביה. בעת שהגלים בים הגיאו־פוליטי העולמי סוערים, ושעון החול של הגירושים בין בריטניה לאיחוד האירופי כבר מתקתק, המוניטין הזה הפך לאחת הסיבות שבעטיין הצליחה מיי לגבור על יריביה במירוץ לדאונינג 10.
לאחר התפטרותו של דיוויד קמרון בעקבות משאל העם על הברקזיט, המפלגה השמרנית היתה נואשת למצוא מנהיג שיוכל לגשר בין הפלגים השסועים בשאלת ההיפרדות מהאיחוד האירופי. אחד מכישוריה העיקריים של מיי בת ה־60 היה עמדות פשרניות בעניין היציאה מהאיחוד, וכמו כל פוליטיקאית משופשפת, גם היא הצליחה "ללכת בלי ולהישאר עם". במהלך הקמפיין של קמרון הביעה רצון להישארות בריטניה באיחוד, אך בדיעבד קיבלה את תוצאות משאל העם וחיבקה בחום את מחנה התומכים בברקזיט.
למרות תדמיתה המאופקת, החליטה מיי לפני שבועות אחדים להסתכן בבחירות כלליות, בניגוד מוחלט לדעת יועציה ובניגוד להבטחתה לציבור שהבחירות (שיועדו ל־2020) ייערכו במועדן. היא לקחה הימור מסוכן, במטרה אחת: להגדיל את כוחה הפוליטי לפני פתיחת המשא ומתן עם האיחוד על ההתנתקות ולהיכנס לספרי ההיסטוריה של הממלכה. ביום חמישי הקרוב נדע אם ההימור הצליח.
במשך 20 שנותיה כחברת פרלמנט, מתוכן 17 בממשלה, העזה מיי לא פעם להתייצב נגד פעילי מפלגתה. ב־2002 עלתה לכותרות כשהודתה שאזרחים רבים מכנים את המפלגה השמרנית "מפלגת הרעים", וצעדה כזאב בודד בניסיון לשנות מפלגה שלמה. "מכיוון שהייתי ילדה יחידה, אין לי את הצורך הזה להיות חלק מקבוצה", אמרה מיי לאחרונה והוסיפה, "זה לא שאומרים לך כילד לפרוץ את הדרך בכוחות עצמך, אבל בלית ברירה אתה נאלץ לסמוך על עצמך כי אין אף אחד אחר שיעשה את העבודה".
לפני כניסתה למעון ראש הממשלה כיהנה מיי במשך שש שנים כשרת הפנים של בריטניה - האישה השנייה בתפקיד אי פעם (אחרי ג'קי סמית מהלייבור, שעמדה בראש המשרד בשנים 2009-2007). היא היתה שרת הפנים שכיהנה בתפקיד במשך התקופה הארוכה ביותר בתולדות המשרד ב־50 השנים האחרונות. במהלך עבודתה הצליחה לטפח את התדמית הנוקשה ואת העמידה בלחצים, כיאה לאחת הנשים הבודדות שהעפילו לדרגים הגבוהים ביותר במפלגה השמרנית. זו המפלגה שבעברה הרחוק עמדה כחיץ בין המין הנשי לחופש ההצבעה.
• • •
בדומה למרגרט תאצ'ר, ובשונה מקמרון, היא עצמה באה ממעמד הפועלים. היא נולדה באוקטובר 1956 במחוז אסקס כתרזה ברזייר, נצר לשתי סבתות שהיו משרתות ומנקות בבתים של משפחות אמידות. בצעירותה למדה בבית ספר ציבורי בכפר קטן בשם וויטלי, וכבר אז התבלטה כשלוהקה לתפקיד ראשי במחזה בבימויו של אביה, שהיה כומר הכפר. בסופי שבוע עבדה במאפייה המקומית כדי להרוויח דמי כיס.
חבריה מבית הספר זוכרים ילדה גבוהה שאהבה אופנה מודרנית והצהירה בפומבי על רצונה להפוך לראש הממשלה הראשונה. בראיון שהעניקה ל"טיימס" הלונדוני סיפרה שבכפר, שבו חיו אנשים מרקעים שונים, היא גילתה עניין בשירות לציבור, על פי המודל של אביה.
"מכיוון שהייתי ילדה יחידה, הוריי שיתפו אותי מגיל צעיר בדיונים פוליטיים וציבוריים. הם תמיד אמרו לי שמה שאחליט לעשות בחיי הבוגרים חייב להיעשות על הצד הטוב ביותר. מעולם לא אמרו לי שיש דברים שלא אוכל לעשות בגלל היותי אישה. הם התעקשו שאאמין בעצמי, ושאנשים סביבי לא יניאו אותי מלנסות דברים. שאני צריכה להיות נאמנה לעצמי".
בין היתר, כך גילתה, נהגה לרכוב על סוס פוני ("עד שנפלתי והחלטתי שהרכיבה היא לא בשבילי") וניסתה את כוחה גם בבלט ("עד שגיליתי שגובה יכול להיות גם מכשלה, למרות שמאוד אהבתי את זה").
כמו "אשת הברזל" תאצ'ר לפניה, גם היא למדה באוניברסיטת אוקספורד, וגילתה מוקדם מהצפוי שחייה הפרטיים והפוליטיים הפכו למקשה אחת. ב־1976, במהלך השנה השלישית ללימודיה האקדמיים, פגשה את בעלה לעתיד, פיליפ מיי, אז נשיא אגודת הסטודנטים. השמועה מספרת שבנזיר בהוטו, לימים ראשת ממשלת פקיסטן, היא שהפגישה בינה לבין פיליפ במהלך נשף. השניים התחתנו ב־1980.
אגודת הסטודנטים של אוקספורד היוותה כר פורה לצמיחתו של דור מנהיגים פוליטי חדש, ומיי לקחה חלק פעיל בפעילותו. בראיון ל"טיימס" סיפרה ש"זו ממש יד המקרה שאני הגעתי לפוליטיקה ולא פיליפ. לא היה תכנון מבעוד מועד. היה לו עניין בפוליטיקה ממש כמוני, אבל כמו שהעניינים התגלגלו - אני נבחרתי והוא לא.
"פיליפ הוא משענת נפשית אדירה עבורי. התחתנו ממש אחרי שאבא שלי נהרג בתאונת דרכים (מיי היתה אז בת 25; א"פ), וכמה חודשים לאחר מכן גם אמי הלכה לעולמה. פיליפ תמיד היה שם עבורי, וזו הקלה עצומה".
בני הזוג חשוכי ילדים, והיא מדברת על הנושא בפתיחות. "ובכן, זה פשוט לא היה אפשרי, ולכן החלטתי להמשיך עם החיים הלאה. יש לי המון אחיינים ובני דודים, ולמעשה, אני סנדקית לאישה שכיום היא כבר בת 40!"
במערכת הפוליטית נשמעו קולות לא רשמיים מטעם פעילים במפלגה, שטענו שיהיה לה קשה להנהיג את השמרנים בשל מצבה המשפחתי הלא שכיח במפלגה, אבל מיי מגיבה על כך בביטול. "הדבר החשוב ביותר אצל פוליטיקאי הוא שתהיה לו הבנה בנוגע לסוגיות שונות. זה לא כל כך משנה מי אתה, אלא מה אתה עושה עבור הציבור. האם אתה יכול לספק את הסחורה הציבורית המבוקשת ממך.
"יש פוליטיקאים רבים במערכת העולמית שהם חשוכי ילדים, למשל אנגלה מרקל וניקולה סטרג'ון (השרה הראשונה של סקוטלנד), ואני בטוחה שרבים ורבות הגיעו למצב שכזה שלא מתוך בחירה. אני יכולה להודות שחוסר בילדים מעניק זמן חופשי נוסף, המושקע בחיים הזוגיים, וגם באנרגיה נוספת לטובת הקריירה".
עם בעלה, פיליפ. "הוא משענת נפש אדירה עבורי, תמיד שם בשבילי" // צילום: רויטרס
פט פרנקלנד, ידיד של מיי מתקופת האוניברסיטה, אומר כי אינו זוכר זמן שבו היא לא הצהירה על שאיפות פוליטיות בחיים הציבוריים. "אני זוכר בבהירות איך תרזה התאכזבה והתעצבנה כשמרגרט תאצ'ר היתה הראשונה לקבל את תואר ראשת הממשלה".
צהובונים בריטיים, שניסו לפשפש בעברה של מיי, לא גילו עליה סיפורים עסיסיים. רוב חבריה לספסל הלימודים טוענים שאופייה אז לא רמז על הנוקשות שמאפיינת אותה כעת. "היא היתה ידידותית וחברותית כלפי כולם".
לאחר שסיימה תואר בגיאוגרפיה, המשיכה מיי למשרה בבנק המרכזי של אנגליה, ולאחר מכן שימשה ראש מחלקת העסקים האירופיים באיגוד מערכות הסליקה. כבר אז היה ברור שפניה מועדות לפוליטיקה. היא נבחרה כחברת מועצה בדרום לונדון, שם שירתה כעשר שנים וטיפסה בסולם הדרגות באופן עקבי.
ב־2015, בנאום שנשאה לפני מועמדות למשרת חברות פרלמנט, סיכמה את שאפתנותה באמירה שזכתה להד תקשורתי: "תמיד יימצא מושב עם השם שלכן עליו".
אבל ממש כמו תאצ'ר, גם למיי לקח זמן למצוא את המושב שלה. רק ב־1992 העזה לקפוץ למים הקרים של הפוליטיקה הארצית כשניסתה להתחרות מול הלייבור במחוז הבחירה צפון־מערב דוראם. היא הפסידה להילארי ארמסטרונג, שהפכה לימים למצליפה הקואליציונית של טוני בלייר. כעבור שנתיים התמודדה בברקינג, מזרח לונדון, אך לנוכח האהדה המעטה שהשמרנים זכו לה באותם הימים, קיבלה פחות מ־2,000 קולות.
היא ניסתה בשלישית ב־1997, הפעם במיידנהד שבמחוז ברקשייר. למרות הפופולריות הרבה של בלייר באותה עת, ניהלה קמפיין אגרסיבי והצליחה לגבור על היריבה המקומית מהלייבור. מאז ועד היום היא מחזיקה בייצוג של מחוז זה.
"כשהגעתי לראשונה לפרלמנט, הרבה אנשים בציבור ראו את המקום הזה כחדר מלא עשן סיגריות, שבו דברים נסגרים בשיחות אישיות", אמרה בראיון ל"טיימס", והוסיפה כי רבים השתאו כשסיפרה שהיא נוהגת לסעוד ארוחות ערב בחברת בעלה. "לי זה נראה מאוד הגיוני וטבעי, לא?"
• • •
ב־1999 היא הצטרפה לממשלת הצללים של וויליאם הייג כשרת החינוך, ודחפה להכנסתן של יותר נשים למפלגה השמרנית, תוך עידודן לשלב קריירה ומשפחה. ב־2002, תחת הנהגתו של איאן דאנקן סמית, הפכה לאישה הראשונה המכהנת כראש מטה המפלגה. בשנים הבאות קיבלה תפקידים בכירים שונים בהנהגת המפלגה, אולם לא הצליחה להתברג בצמרת מקבלי ההחלטות.
לא רק דאנקן סמית אלא גם מייקל הווארד, שירש ממנו את המושכות, לא הכניס את מיי לכוורת שלו. רק אחרי הכישלון של השמרנים בבחירות 2005, שגרר את ההתפטרות של צמרת המפלגה ואת נסיקתו של כוכב צעיר ומבטיח בשם דיוויד קמרון (שצעיר ממנה בעשר שנים), נסללה דרכה של מיי.
ב־2010, כשהשמרנים הקימו עם הליברל־דמוקרטים את הממשלה המשותפת הראשונה זה כ־70 שנה, החליט קמרון במפתיע להעניק למיי את תפקיד שרת הפנים, אף על פי שכריס גריילינג היה זה שהחזיק בעמדה בממשלת הצללים. רבים משרי הפנים הקודמים התייחסו למשרדם כאל בית קברות לקריירה פוליטית ארוכת שנים, אך מיי טרחה ללמוד את כל הפרטים הקטנים, להיות בקיאה בנושאים המטופלים במשרד - ומעל לכל, להתעמת עם שרים אחרים כשמצאה עילה מוצדקת.
בספר הזיכרונות שלו מספר השר דיוויד לואס מהמפלגה הליברל־דמוקרטית איך פגש את מיי ביומה הראשון במשרד: "נכנסתי אליה, ומצאתי אותנו יושבים בשתי כורסאות, ללא פקידים מסביב. היא נראתה מאוד מפוחדת, לא כל כך הבינה איך הצליחה למצוא את עצמה בראש משרד בכיר כזה. לא ציפיתי שתחזיק מעמד יותר מכמה שנים".
על פי לואס, "בין מיי לבין ראש הממשלה קמרון היתה חשדנות הדדית, והשניים לא בטחו זה בזו. היא התעמתה לעיתים קרובות עם שר האוצר ג'ורג' אוסבורן בנוגע למדיניות ההגירה, אולם לא הצליחה לצאת כשידה על העליונה".
בשנות כהונתה במשרד הפנים ירדה רמת הפשיעה בבריטניה, וגם כוננות הפיגועים ירדה לרמה נמוכה. מאמציה הרבים להגלות מהממלכה את רב המחבלים הסַלַפי אבו קטדה הסתיימו בהצלחה, למרות ניסיונותיו לקבל תמיכה מבית המשפט האירופי.
אחת הביקורות העיקריות על מדיניותה היתה סביב נושא ההגירה. ממשלת קמרון נאבקה במספר גדל של מהגרים, ומיי לא הצליחה להביא לירידה במספרם, למרות עמדותיה הנוקשות. כך, למשל, נחשף בשנת 2014 כי ראש משטרת הגבולות איפשר למאות אלפי מהגרים להגיע לבריטניה באמצעות הגמשת חוקי ההגירה למדינה. הוא טען שעשה זאת בעקבות לחץ של מיי, בגלל התורים הארוכים בשדות התעופה ובנמלים. מיי התעמתה איתו בפומבי, ובסופו של דבר גרמה להקשחת החוקים, שהובילו לזעם ציבורי. העמדה התקיפה שלה נותרה בעינה, למרות הלחץ והאיומים.
חברת הפרלמנט מטעם הלייבור, איווט קופר, אמרה לנו השבוע: "למיי יש עמדת כוח ואני מכבדת אותה, כי היא רצינית בכוונותיה. לכן כל ההתקפות עליה בפרלמנט נהדפות במחי יד.
"מאידך, כשיש מבוי סתום במשא ומתן או במשבר הולך ומחריף, היא לא משכילה להתגמש, מפחד שתיתפס כחלשה. אם יש משבר אמיתי היא מסוגלת להיעלם לגמרי, ללא ראיונות, תגובות או אזכור שהיא חיה. זה אפשרי אם את שרת הפנים, אבל כראשת ממשלה, אני לא חושבת שהיא תצליח עם האסטרטגיה הזאת".
• • •
לאחר שתפסה את כיסאו של קמרון ביולי שעבר, התגלתה מיי כפוליטיקאית חסרת מעצורים. עם כניסתה לדאונינג 10 היא זימנה את אוסבורן לשיחה ופיטרה אותו בבושת פנים, על כך שהבטיח יותר משהוא יכול לקיים. בהמשך פיטרה כמעט את כל מקורבי קמרון.
האסרטיביות שלה התגלתה גם בחייה האישיים. "בעלי מבין שלאור המחויבות הגדולה לתפקידי הנוכחי, הוא צריך להתאזר בסבלנות", אמרה בראיון. "יש זמנים שאני פשוט לא זמינה עבורו - והוא צריך להבין את זה. הוא יודע שבמקום להימרח על הספות האדומות בדאונינג 10, אני נוטה יותר לשבת ליד השולחן כשערימת מסמכים לידי. אבל אני מקבלת מפיליפ את כל התמיכה שאני זקוקה לה, וזה נהדר".
כשנשאלה אם הדבר קשה במיוחד לאגו של בעלה, ענתה: "זה מאוד אישי, ותלוי באפשרות של בן הזוג להתאים את עצמו. זה נכון שהיה קשה לפיליפ לראות שכתבים מפרסמים פתאום טורים שלמים על מה שהוא לובש, ושאזרחים מבקשים סלפי איתו, אבל הוא אמר לי שבשבילו זה 90 אחוזי הנאה מול עשרה אחוזים של מאמץ".
היא לא הוגת דעות גדולה, ולעולם לא תצטייר כצ'רצ'יל בנושא הפייסנות מול גרמניה, או כתאצ'ר בנושא המאבק באיגודים המקצועיים. אבל היא ציינה במפורש מה היעד שלה: שימור בריטניה כמדינה של ערכים מוצקים עם תושבים בעלי מוסר עבודה גבוה וניידות חברתית. מדינה שבה האזרחים מנסים ומצליחים להתקדם - אבל גם כזאת שבה חסרי המזל זוכים לתמיכה ממשלתית.
עם מנהיגי המדינות המתועשות, השבוע. מימין: נשיא צרפת עמנואל מקרון, ראש ממשלת איטליה, פאולו ג'נטילוני, דונלד טראמפ והקנצלרית אנגלה מרקל // צילום: אי.פי.איי
בניגוד לקמרון, בוגר איטון, שהגיע מהמועדון היוקרתי של "אוקסברידג'" (בוגרי אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג') ושנשוי לאריסטוקרטית, מיי באה מהצד ההפוך של המפה החברתית - ובכל זאת הצליחה להעפיל לראש הפירמידה השמרנית. בניגוד לקמרון, שהצטרף עם חבריו למועדוני אליטה סגורים לגברים, מיי הסתפקה בחיי קולג' צנועים ובבילוי זמנה החופשי בצפייה בסדרות קומיות בטלוויזיה.
היא נכנסה לפרלמנט רק בגיל 41, ולפיכך, טיהור "כנופיית קמרון" היה עבורה יישום של פוליטיקת מעמדות אכזרית ונקמה מתוקה במיוחד לנערה ממעמד הביניים, שהצליחה להעפיל מעל חבורת האליטיסטים המתנשאים מבתי הספר הפרטיים.
שלא כקמרון, שניסה להצעיר את שורות המפלגה, מיי מנסה בראש ובראשונה לאחד את השורות, כדי להימנע מפילוג בין תומכי הברקזיט למתנגדיו. במקביל, היא פועלת לבנייה מחודשת של קהילות בבריטניה, שהשינויים הגלובליים היכו בהן.
בראיונות שהעניקה אמרה כי היתה בת מזל, "משום שקיבלתי גם חינוך ציבורי בבית ספר של הכנסייה, אך גם חינוך פרטי. אני רוצה לדחוף יותר לכיוון של הוגנות ושל הזדמנויות לכל מעמדות החברה. תוצאת החינוך שקיבלתי היא התפקיד שהגעתי אליו, ואני רוצה שהצעירים של היום יקבלו בדיוק את אותן ההזדמנויות. זה הדבר ההוגן ביותר - לתת לכל אחד את האפשרות להגיע הכי רחוק שהוא יכול באמצעות עבודה קשה".
היא סבורה כי הורים בעלי אמצעים יכולים כיום לממן חינוך פרטי לילדיהם, או להרשות לעצמם להעבירם לבתי ספר ברמה גבוהה במיוחד, "אבל אני רוצה מערכת שבה כל בתי הספר מעניקים חינוך ברמה גבוהה, כשהכישורים של כל התלמידים מוכרים במידה שווה ומפותחים בצורה דומה - לא רק אלו של ילדים להורים עשירים.
"חלק מהציבור מאמין שפירות ההצלחה והגידול בכלכלת בריטניה הגיעו רק ללונדון ולדרום־מזרח המדינה, ולכן, באופן חלקי, הצביע בעד הברקזיט. חשוב מאוד שתהיה לנו כלכלה עבור כל התושבים, והחינוך הוא אלמנט קריטי לפתיחת דלתות לעתיד של כל ילד וילדה".
• • •
מיי מודה שהפיכתה לסלבריטי הפתיעה אותה. מנגד, רבים הופתעו מכך שהיא הצליחה להשתלב בזירה התקשורתית עם ראיונות מצולמים בבגדים אופנתיים - בוודאי ביחס לאופי השמרני והצנוע שבו ניהלה את חייה קודם לכן.
"מאוד חשוב לאנשים שמקבלים לידיהם תפקיד רם שכזה שלא ייקחו הכל ברצינות יתר", היא אומרת. לדבריה, לפני ימים אחדים עצר אותה ברחוב זוג צעיר שעמד להתחתן וביקש ממנה להצטלם לסרטון. המאבטחים שלה איפשרו את הגישה לבני הזוג, וההפקה הספונטנית החלה באמצע הרחוב בנוכחות תושבים נדהמים ומשתאים. "זה היה כמו סלפי, אבל ביקשו ממני לאחל מספר איחולים לבביים לזוג הצעיר", היא אומרת ומוסיפה, "ובאמת, בהזדמנות הזאת: 'ג'יימס ושרה היקרים, מזל טוב גדול!'
"אני לא מרגישה כמו סלבריטי, אלא כמו ראש ממשלה שמנסה לקדם ולהזיז דברים. אין לי סטייליסטית, ואני קונה באותן חנויות בגדים שבהן קניתי לפני כן. אני גם בודקת אונליין מה חדש בחנויות, אבל אני לעולם לא קונה מהאינטרנט, כי אני פוחדת שהבגדים שיגיעו לא יתאימו.
"פיליפ בא איתי למדידות בחנויות הבגדים, והוא מאוד סבלני. הוא גם טוב באביזרים נלווים, ובייחוד בתיקי יד, צמידים, וכמובן פרחים. כשהגענו לדאונינג 10 היינו צריכים להתחמש בעוד רהיטים, מכיוון שהדירה הקודמת שבה גרנו היתה קטנה יותר".
בדירתה הקודמת שבמחוז מיידנהד (שאותו היא מייצגת עד היום בפרלמנט) מחזיקה מיי יותר מ־100 ספרי בישול, והיא שומרת פינה מיוחדת בליבה לסלטים של השף הישראלי יותם אוטולנגי, המתגורר בבריטניה. "אבל עכשיו יש לי הרבה פחות זמן פנוי לבישולים", היא מודה. כשמזדמן לה, היא צופה בסדרת הדרמה המשטרתית "NCIS", ו"מעדיפה את הדברים הקטנים שעושים כיף בחיים" - כמו נרות ריחניים, האזנה ללהקת אבבא, צעידה בטבע וטיפוס הרים.
לפני ארבע שנים היא אובחנה כחולת סוכרת, וכיום היא נפגשת באופן קבוע עם ילדים שחולים במחלה, מסבירה להם כיצד היא מזריקה לעצמה אינסולין פעמיים ביום ונמנעת מ"תענוגות השוקולד הקטנים" האהובים עליה.
אבל יש גם דברים רציניים שמדירים את שנתה של מיי, ובראשם הברקזיט ועתיד בריטניה מול מערכת היחסים החדשה עם האיחוד האירופי. כבר כמה פעמים בעבר היא הדגישה ש"ברקזיט זה ברקזיט", והבהירה שלא תאפשר משאל עם חוזר בסוגיה.
על פי עמדתה, מעמדם של אזרחים אירופאים שחיים בבריטניה לא ישתנה "עד שיוסכם על הסדר משפטי חדש", אבל עד כה היא לא הסכימה לספק ערבות לכך, למעט הצהרה כללית שההסדר הטוב ביותר הוא מעבר סחורות ושירותים בין בריטניה לאירופה. במקביל, היא סבורה שיש צורך בפיקוח הדוק יותר כדי להקטין את ההגירה לבריטניה.
מיי, החברה בכנסייה של אנגליה ולוקחת חלק פעיל בחיי הקהילה, סיפרה בראיונות שהאמונה הדתית עומדת גם היא מאחורי החלטותיה. "זה נכון שלעיתים אני מקבלת החלטות על בסיס רגעי, מהבטן, אבל זה רק אחרי שאני בוחנת את העובדות, קולטת את הטיעונים של כל הצדדים ומבינה את ההשלכות של ההחלטה. לעיתים זה קשה לקבל החלטות כאלה, אבל אם אתה מאמין בהחלטותיך - אתה צריך ללכת עם האמונה עד הסוף".
את רגשותיה העזים ביותר היא שומרת לאלה שנושאים צלקות כואבות ובלתי נשכחות. הסוגיה החמה ביותר בציבוריות הבריטית, בהקשר הזה, היא ההתעללות המינית בילדים מצד בעלי כוח, פוליטיקאים ואישי ציבור, שמעולם לא הובאו למשפט. תופעת ההתעללות המינית בבריטניה היא בהיקף עצום, ומדובר במעשים שעד השנים האחרונות לא טופלו בידי המערכת המשפטית, גם כשהתגלו עדים למעשים הזוועתיים. על פי נתונים רשמיים, אחד מתוך כל 20 ילדים בבריטניה נופל קורבן לתקיפה מינית, ואחד מכל שלושה ילדים שהותקפו מסרב לגלות את דבר התקיפה.
בשנה החולפת אותרו יותר מ־3,000 ילדים שנאנסו או הותקפו בדרגה זו או אחרת. המקרה האחרון התפרסם לפני כשבועיים - היה זה החזאי הטלוויזיוני פרד טלבוט, שהורשע בתקיפה של שבעה ילדים בעת ששימש מורה.
"הדבר הנוח ביותר (לפוליטיקאים; א"פ) הוא לומר שזה דבר קשה מאוד לטיפול", אמרה מיי בעבר. "אבל שלא כהרגלי, התמלאתי רגשות עזים בנושא הזה. פגשתי קורבנות, מבוגרים וילדים. אתה שומע על המעשים הנוראים שביצעו בהם בעבר, ומדובר במספר גדול כל כך. הם מרגישים שהם צועקים את הצעקה, אבל דבר לא קורה בנידון.
"אני מרגישה שמאוד חשוב שנזכור אותם, ולכן הכרזתי על חקירה מיוחדת בנושא. מאוד חשוב שנכיר בחוסר הצדק. לטעמי, המעשים האיומים האלה נמשכו זמן רב מדי לפני שהפסיקו אותם. אנשים פשוט התעלמו ממה שקרה מתחת לאפם, חשבו שזה לא דברים שאפשר לדבר עליהם. אלו בני אנוש עם כישרון, שאיפות וחלומות - והכל נגדע בגלל מה שעוללו להם. פשוט מחקו אותם".
מיי הודיעה השבוע שתעביר חקיקה של עונשים מוחמרים על אלימות בכלל ואלימות מינית נגד ילדים, כדי ״למנוע פגיעה בדורות שלמים בעתיד״. מטרת החוק החדש היא העלאת כמות ההרשעות כנגד עבריינים בעבירות אלה.
• • •
עם תחילת קמפיין הבחירות הובילו השמרנים בפער עצום של כ־20 אחוזים. מועמד הלייבור, ג'רמי קורבין, נתפס כשמאלן קיצוני וכמועמד בלתי מתאים, שרבים מאנשי מפלגתו, ובהם טוני בלייר, מסתייגים מעמדותיו הקיצוניות. המסר של מיי היה פשוט ואחיד: בימים של אי ודאות וסימני שאלה רבים, תנו לי להנהיג את המדינה לחוף מבטחים באמצעות מנהיגות חזקה ויציבה - בניגוד לבלבול, לכאוס ולחוסר ההיגיון שמשרה הלייבור בראשות קורבין.
למרות זאת, על פי הסקרים, הציבור סבור שחזותו של קורבין נעימה, ושהוא משרה אווירה ידידותית. מיי, לעומתו, נתפסת כמאופקת, סגורה ומתקשה ביצירת קשר בין־אישי עם הבוחרים. לדברי חלק מסובביה, היא אף נתקלת לעיתים בקושי לנהל שיחות חולין עם בוחרים מן השורה.
בפגישה עם המלכה אליזבת, בנעלי מעצבים מנומרות. "לא אוהבת שיחות קוקטייל, פגישות עם תורמים או קפיצות בין אולפני טלוויזיה" // צילום: איי.פי
בראיון ל"ישראל היום", מרקוס דיש, העורך הפוליטי של עיתון ה"ג'ואיש כרוניקל", מספר כי בעת שראיין אותה הרגיש שהיא שומרת את הקלפים קרוב לחזה ולא מוכנה להיפתח, לגלות פרטים נוספים מעבר למינימום הדרוש או לקיים שיחות חולין. "זה מאוד שונה ממה שראינו אצל ראשי ממשלה בעבר. לקמרון היו המון מקורבים שהרבו להתראיין, וגם אצל בלייר לא חסרו ראיונות טלוויזיוניים שלו ושל הכוורת שעטפה אותו, אבל במקרה הזה מיי לא מנסה להרשים אחרים ומעדיפה להתרכז בעבודה שלה", הוא מספר ומוסיף, "היא לא אוהבת את שיחות הקוקטייל, הפגישות עם התורמים או קפיצות תדירות בין אולפני הטלוויזיה, וכדאי שאנחנו והציבור בבריטניה נתרגל לתרבות שלטונית חדשה שכזאת".
עד השבוע שעבר, הניצחון הצפוי של מיי נחזה לא רק בסקרי דעת קהל ארציים, אלא גם בסקרים מקומיים במעוזים מסורתיים של הלייבור, כמו וויילס וצפון־מזרח אנגליה. האחרונים נראו לפתע כטריטוריה שעומדת להיכבש בידי השמרנים. שיחת היום ברחוב הבריטי נסבה על השאלה מה יהיה גובה התבוסה של הלייבור, ומה יהיה גורל המפלגה ומנהיגה השנוי במחלוקת לאחר הבחירות.
אבל הלייבור הציג תוכנית חברתית יותר, כולל הטבות מס לבוחרים בעלי הכנסות נמוכות, והציבור אהב את זה. הפער בין המפלגות הלך והצטמצם. נקודת השפל הגיעה כשהתפרסם מצע המפלגה עם "מס הדמנציה", שהציע לממן טיפול רפואי בגיל הזהב באמצעות מכירה או משכון של בתי המטופלים - צעד שהרגיז הרבה בוחרים מבוגרים.
השמרנים אמנם ניסו למזער את הטעות והודיעו שהתקנות החדשות יהיו "מוגבלות" ויוחלו רק בתום "התייעצות", אולם הנזק לתדמיתה של מיי כבר נגרם. יתרונה בסקרים נחתך באכזריות לחמישה אחוזים בלבד.
• • •
בדיעבד התברר שלראשונה מאז שהתמנתה לראשת הממשלה, שני ראשי לשכתה - פיונה היל וניק טימותי - התווכחו ביניהם אם יש לפרסם את החוק החדש ברבים. מיי גיבתה בתחילה את טימותי, שתמך בחוק, אך הריחה במהירות את הצרות ובהחלטה מהירה העבירה את תמיכתה להיל, שהתנגדה.
באמצע השבוע שעבר היא נאלצה לסגת בבושת פנים מ"מס הדמנציה". פניית הפרסה שביצעה הפכה לנקודת שבר, כשרבים בממלכה החלו להעלות סימני שאלה בדבר יכולתה להוביל מדיניות חזקה, יציבה ואמיצה בימים הסוערים של עידן הברקזיט. כתב ה־BBC שראיין אותה אחרי פניית הפרסה הטיח בה שהיא "הראשונה שמפרה הבטחת בחירות עוד לפני קיומן", אך מיי השיבה: "דבר לא השתנה, החקיקה החדשה תגיע תחת מגבלות נוקשות".
פרסום התוכנית הכושלת ופניית הפרסה המהירה גרמו לתסיסה בקרב חברי פרלמנט רבים מהמפלגה השמרנית, שלעת עתה עדיין ממלאים פיהם מים ומביעים תמיכה במיי בלית ברירה. שלא לציטוט אומרים רבים מהם שתמיכתם הרחבה תיפסק "ביום שבו הציבור יפסיק לבלוע את הצפרדעים שקופצות מלשכתה". במילים אחרות: צעדיה יימדדו על פי מידת הצלחתם.
דווקא המחבל המתאבד, שגדע בשבוע שעבר את חייהם של 22 איש במנצ'סטר, קטע במפתיע את ההידרדרות של מיי בסקרים ואיחד את שורות השמרנים. כל הקמפיינים של המפלגות בבריטניה הושעו בעקבות הפיגוע, וזמן המסך הבלתי מוגבל כמעט שזכתה לו מיי כשעידכנה על המצב הביטחוני במדינה עשה את שלו.
במקביל, היא הודיעה על צעדים חדשים להגברת הביטחון בשטחים ציבוריים, בכללם הצפת הרחובות הראשיים ואתרי התיירות ב־5,000 חיילים חמושים והחלפת כוחות שיטור במשוריינים צבאיים, שיאבטחו אולמות מופעים, איצטדיונים ואתרים מרכזיים.
קורבין, לעומת זאת, נמצא בעמדת נחיתות בתחום הביטחוני, בייחוד לנוכח הקישור בין הפיגוע במנצ'סטר למעורבות של בריטניה בעיראק ובאפגניסטן, תמיכתו בעבר במחתרת האירית והעובדה שכינה את חמאס וחיזבאללה "חברים". מצד שני, הבוחרים עשויים לשאול את עצמם מדוע האישה שכיהנה שש שנים בתפקיד שרת הפנים והיתה מופקדת על כוחות השיטור וביטחון הפנים לא נקטה צעדים תקיפים יותר לאיתור מחבלים פוטנציאליים; מדוע קיצצה בתקנים של אלפי שוטרים בריטים; ומדוע דחפה להתערבות מערבית לטובת המורדים בלוב, שבסיומה הופל שלטונו של קדאפי. בחסות הכאוס והוואקום השלטוני בלוב הפכו חלקים במדינה לאזורים בשליטת דאעש - שם בדיוק ביקר המחבל זמן קצר לפני הפיגוע.
רבים מתומכי קורבין מציפים כעת את הרשתות החברתיות בטענה שמיי היא שנושאת באחריות לזליגת הטרור ללב בריטניה. גורם המקורב לקבינט המדיני אמר ל"ישראל היום" כי קמפיין הבחירות נמצא כעת "בשלב הנכון" מבחינתה של מיי, אולם המצב נזיל. "לתרזה לקח שנים רבות לבנות את המוניטין שלה, שמשדר יציבות ועמדת כוח, אבל הכל יכול להימחק במחי סוף שבוע בודד.
ג'רמי קורבין. היריב הגדול צילום: אי.פי.איי
"צחוק הגורל הוא שהקבינט שלה היה סוער לנוכח ההידרדרות בסקרים, בזמן שהיה אמור להיות רגוע ובטוח בעצמו, ולעומת זאת היה רגוע בעת מתקפת הטרור - בזמן שרבים ציפו לסערה גדולה. מיי משדרת לכולנו עסקים כרגיל, וביטחונה העצמי נמצא בשיא כל השיאים. אבל יש לזכור שפיגוע נוסף עלול לשדר חוסר אחריות משווע, שיגמור לכולנו את הקריירה ויבעט את מיי לרחוב".
• • •
ומה לגבי ישראל? מרקוס דיש, העורך הפוליטי של ה"ג'ואיש כרוניקל", אמר השבוע שתרזה מיי מצאה את עצמה בתפקיד של ראש ממשלה ללא שום רקע מדיני. "היא מבינה את רמת האנטישמיות במדינה, שכן עסקה בנושא בזמן היותה שרת הפנים, והקהילה היהודית באמת רוחשת לה כבוד על כל מה שעשתה בנוגע לאבטחת מוסדות חינוך ומבנים ציבוריים יהודיים. אבל בכל מה שקשור לישראל ומדיניותה של בריטניה במזרח התיכון, אין לה שום ניסיון. אני מאמין שזה דבר שיתגבש עם השנים.
"קח לדוגמה את החלטת האו"ם 2334 נגד ההתנחלויות, שבריטניה תמכה בה באו"ם. זה היה ערב חג המולד, ורוב הפקידים כאן היו בחופש. לדעתי מה שקרה הוא שפקידי משרד החוץ, שלא ידועים באהבתם הגדולה למדיניות של ישראל בשטחים, הצליחו לבצע מחטף תחת אפה של מיי.
"פגשתי אותה במהלך כינוס של ידידי ישראל בקרב המפלגה השמרנית, והיא נאמה נאום נלהב בעד תהליך השלום, אבל לשם שינוי, הוא גם היה מאוד פרגמטי. היא בעד צעדיים אמיתיים וקונקרטיים כדי להזיז דברים קדימה. היא דיברה על צעדים במערכת המסחר הישראלית־בריטית לקידום שיתוף הפעולה בין המדינות לאחר הברקזיט, היא תמכה בהתלהבות בשימוש בטכנולוגיות ישראליות, אבל גם הזכירה את העובדה שהיא נגד ההתנחלויות. היא מאמינה גדולה בשיתוף הפעולה ההדוק עם המודיעין הישראלי, וגם בכל הנוגע לתעשיות הביטחון והנשק יש עבודה מסודרת מול ירושלים.
"בניגוד לקמרון, שהיה ידיד אמת של ישראל, זה לא המצב כאן. מיי מתעסקת בנושאים אחרים, וישראל לא ממש עומדת לנגד עיניה. למעשה, במצע של המפלגה השמרנית לא תוכל למצוא שום סימוכין לישראל או למזרח התיכון, בניגוד ללייבור, שמצדד בצד הפלשתיני זה זמן רב, ושוכח להזכיר את האימה שמתרחשת בתימן ובסוריה. רוב היהודים הבריטים יצביעו עבורה, בגלל שיש כעס רב על הלייבור והעמדה האנטי־ישראלית הברורה של קורבין".
ereztv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו