סודות הכנסת הישנה

בשנת 1960, בעודי נער עול ימים, עצרתי את מנחם בגין ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים בעת שצעד לבניין הכנסת הישנה בבית פרומין. הושטתי למנהיג תנועת החרות את פנקס האוטוגרפים (חתימות בכתב יד) שלי, והפצרתי בו שיצרף את חתימתו. בגין חייך, שלף מכיסו את העט הנובע ונענה באדיבות לבקשתי וכתב "בברכה, מנחם בגין". 

באותם ימים רחוקים נהגתי להתייצב בכל שבוע מול בית פרומין, גם כדי להחתים שרים וח"כים בפנקס, אך גם כדי להתבונן בהם מגיעים בזה אחר זה ונבלעים בכניסה הראשית, שבה ניצבו משני צידי השער שני אנשי משמר הכנסת כשרובים בידיהם. התנועה בקטע הזה של רחוב המלך ג'ורג', הסמוך לבניין הכנסת דאז, הופסקה במהלך הדיונים במליאה כדי שרעש האוטובוסים לא יפריע לנבחרי הציבור בעבודתם. בסוף השבוע שעבר, אחרי עשרות שנים, חזרתי לבית פרומין כדי להתרשם מקרוב מעבודות השחזור והשיפוץ הנעשות בו זה כשנה וחצי. זאת לקראת חנוכתו המחודשת של הבניין בן שלוש הקומות הנקרא על שם משפחת פרומין (שהקימה חברה לייצור ביסקוויטים ודברי מאפה), שהחלה את בנייתו לפני מלחמת העצמאות - העומד להפוך למוזיאון הכנסת. 

מיד בכניסה נחשף בפניי אולם המליאה ההיסטורי, שבו התקבלו בשנים 1966-1950 החלטות גורליות כגון הסכם השילומים השנוי במחלוקת עם גרמניה, ההחלטה לצאת למבצע קדש (מלחמת סיני) ב־1956, ההודעה הדרמטית של בן־ גוריון על לכידתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן ועל הבאתו למשפט בישראל וחילופי ההאשמות על "עסק הביש" במצרים. באולם הזה אושרו מאות חוקים חשובים, ובהם מרבית חוקי היסוד, חוק חינוך חובה וחוק הביטוח הלאומי, וב־1957 התרחש בו גם ניסיון ההתנקשות של משה דואק בראשי המדינה, כשהשליך רימון מהיציע לאולם המליאה וגרם לפציעתו הקשה של השר משה שפירא.

מליאת הכנסת בבית פרומין // צילום: לע"מ

בין הטלפונים למזנון

עבודות השחזור, שתוכניותיהן נחשפות כאן לראשונה, מתבצעות בתיאום עם יועץ שימור מיוחד, כדי להבטיח שלא יגרמו לנזקים ביסודות הבניין הישן, שהוקם לפני קום המדינה, משתרע על שלוש קומות ועל שטח של 2,500 מ"ר ותוכנן במקור כדי לשמש סניף בנק גדול וכמה חנויות. אוצרת המוזיאון, מיכל ברושי־נחמני, מספרת כי אולם המליאה, שיהיה לב המשכן, ישוחזר לפרטי פרטים על ידי הצבת 120 כיסאות ושולחנות עץ בצבע חום - ממש כמו אלה ששימשו את הח"כים בשנות ה־50 וה־60. 

גם מקום מושבו המוגבה של יו"ר הכנסת, דוכן הנואמים עם המיקרופון של פעם, תמונת חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ברקע ושולחן הממשלה, כולם ישוחזרו במדויק. המבקרים באולם יוכלו לחזות במופע אורקולי שיספר את סיפורם של בית פרומין וההחלטות החשובות שהתקבלו בו, וכן בסרטו של היוצר נתן גרוס על יום אחד בחיי הכנסת שבו מתועדות ההצבעות במליאה ועבודת הוועדות, לצד פעילות הסדרנים, הכתבניות והקצרניות וכמובן המזנון המיתולוגי. אותו מזנון, ששכן בסמוך לאולם המליאה, ישוחזר ברוח שנות ה־50 לרבות הרהיטים והדלפק, ועל הקירות יוצגו תצלומים שבהם נראים ראשי המדינה יושבים ליד שולחנות הפורמייקה וסועדים את ליבם במרק חם או בשניצל, תוך כדי שיחות פוליטיות. 

בקומה השנייה של המוזיאון ישוחזרו תאו של נשיא המדינה, שהיה שמור לו ולרעייתו וממנו נהג להשקיף על אולם המליאה ולהאזין לנאומים. על הקיר שלידו יוצגו תצלומים שבהם נראים הנשיאים שכיהנו אז, למשל חיים ויצמן, יצחק בן־צבי וזלמן שזר, בביקוריהם בכנסת. באותה קומה ישוחזר גם חדר העיתונאים, שישבו כולם סביב שולחן גדול אחד והעבירו בטלפונים נייחים - איש עדיין לא חלם אז על טלפונים ניידים - את הדיווחים לרדיו ולעיתונים. הטלפונים לא היו על השולחן, אלא בתאים נפרדים שאיפשרו לכתבים הפרלמנטריים אינטימיות מסוימת. גם אולפן קול ישראל בכנסת, שממנו העבירו הכתבים את הנאומים ודיווחו על קריאות הביניים של השרים והח"כים עם מכשירי ההקלטה המיושנים, ישוחזר במדויק. 

הקיר מחוץ לבית פרומין - בדרך למוזיאון // צילום: דודי ועקנין

בסמוך יוצג אוסף מרשים של עיתונים, שמרביתם כבר אינם קיימים, למשל "דבר", "חרות", "הבוקר", "המשקיף", "קול העם" והשבועונים "דבר השבוע", "הפועל הצעיר" ו"העולם הזה", שדיווחו על האירועים החשובים שהתרחשו בכנסת. כך, למשל, תוצג כותרתו הראשית של העיתון "דבר" מ־5 בינואר 1952, שדיווחה על ההפגנה האלימה נגד השילומים מגרמניה שהוביל ח"כ מנחם בגין ונכתב בה כי "נכשל ניסיון בריוני 'חירות' להתפרץ בכוח לבניין הכנסת ולהפריע בדיוניה". במקום תהיה גם תצוגה שתעסוק, באמצעות עיתונים, תמונות וקולות, בארבעה נושאים שהיו סלעי מחלוקת בכנסת: ואדי סאליב, הממשל הצבאי, הוויכוח בשאלת מיהו יהודי והסכם השילומים עם גרמניה. 

במוזיאון יוצגו ארבע תערוכות קבע: למה דמוקרטיה? (על מהותה וחשיבותה של הדמוקרטיה), קשת המפלגות בישראל, החוקים ומגילת העצמאות (פירוט של מלאכת החקיקה הענפה שנעשתה בכנסת והשפעתה על חיי האזרחים עד היום), ושחזור חדר הממשלה ומזכירות הכנסת. "המטרה שלנו היא שבני נוער וחיילים שיגיעו לבקר במוזיאון יחוו חוויה שתעשיר את ההבנה שלהם לגבי מהות המושג דמוקרטיה", מסבירה מור דניאל, העובדת לצידה של האוצרת מיכל ברושי־נחמני. 

בקומה השלישית, ששימשה במקור חדרי הוועדות והסיעות של הכנסת, מתכננים ליצור חמש סדנאות אינטראקטיביות, וכן שחזור חדרו של יו"ר הכנסת ומתחם שבו יוצגו תערוכות מתחלפות שיעסקו בנושאים שונים שבהן דנה הכנסת באותן שנים. על הגג, שממנו יש תצפית נפלאה על ירושלים, יוכלו המבקרים להעיף מבט על העיר וליהנות מקפה ומעוגה בקפיטריה. לגבי תאריך חנוכת המקום, למנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ אין עדיין תשובה מוחלטת, אולם הוא נשמע אופטימי ואומר כי "אם להיות ריאלי, אני מאמין שבסוף 2018 או במהלך 2019 תסתיים הבנייה וייחנך המוזיאון". 

העלות הכוללת של הקמת המוזיאון נאמדת בכ־140 מיליון ש', שמהם שולמו 50 מיליון עבור רכישת הנכס, 60 מיליון יועדו להוצאות הבנייה וכ־30 מיליון הושקעו ויושקעו בנושא התכנים בתוך המוזיאון. ההוצאות מגיעות כולן מתקציב הכנסת, בניגוד למשכן הכנסת הנוכחי שנבנה מכספי תרומות של משפחת רוטשילד. 

במסגרת פרויקט הקמת המוזיאון, פועלת הכנסת לתיעוד היסטורי ולשימור הזיכרון הקולקטיבי של החיים הפרלמנטריים, בימים שבהם שכן בבית פרומין, באמצעות ראיונות וסיפורים אישיים של אנשים (ובהם ח"כים לשעבר), אנשי משמר הכנסת ועובדי הכנסת באותם ימים. במסגרת הפרויקט, שבוצע על ידי איריס ברלצקי שהקימה את המחלקה לתיעוד בעל פה ביד ושם ואת ארכיון מרכז מורשת מנחם בגין, נערכו כ־60 ראיונות. 

העדויות מבליטות את צניעות הח"כים באותם ימים, לצד היעדר סממנים של התנשאות וניקור עיניים. שמעון פרס, שהיה ח"כ מ־1959 עד 2007, סיפר ש"בית פרומין היה דומה יותר לבית כנסת מאשר לפרלמנט. קודם כל בצורתו הוא לא נראה כמו פרלמנט, אלא היה בית רגיל שהכל בו צפוף וקצת מבולגן, אבל היתה בו אינטימיות, למרות האופוזיציה שהיתה חריפה מאוד. באותם ימים הסתובבו בכנסת אנשים נשואי פנים".

המשורר חיים גורי, שאביו ישראל גורי היה ח"כ מ־1949 עד 1955 מטעם מפא"י, מספר כי "אבי אהב מאוד את העבודה בכנסת והיה מסור ללא גבול. בניגוד לח"כים אחרים שהיו מגיעים לכנסת במוניות או ברכב פרטי, הוא היה יוצא בבוקר מביתו במושב אמירים, הולך ברגל לכביש עכו־צפת, עולה לאוטובוס לחיפה, שם על אוטובוס לתל אביב ומשם באוטובוס נוסף לירושלים". 

עדות מעניינת במיוחד מוצגת מפיהם של מי שהפעילו את מזנון הכנסת החל מ־1959, בני הזוג לאה ויששכר רוזנפלד, שהיו ניצולי שואה מצ'כיה. "המזנון התנהל בצניעות רבה ובתקציבים זעומים, השולחנות היו מצופים בפורמייקה בלויה ופרסנו עליהם מפות נקיות ומפיות", מספרת לאה רוזנפלד, "ההנהלה סירבה להחליף את הריהוט הישן, משום שכעבור כמה שנים התכוננו לעבור למשכן החדש וחבל היה להם להשקיע כסף בבניין הישן". 

לדבריה, "כשבן־גוריון היה מגיע למזנון, פולה רעייתו היתה מזמינה בשבילו את האוכל וכולם היו מתגודדים ליד שולחנו. מנחם בגין היה החביב ביותר ונהג להזמין מאכלים פולניים פשוטים כמו גפילטע פיש. ארוחות הבוקר במזנון כללו סלט ירקות, ביצים מטוגנות, גבינה כחושה וצהובה, לבן ושמנת, לחמניות או בייגלע, וכן עוגות ושתייה חמה. בארוחות הצהריים היה בתפריט חמין, כבד קצוץ, מרק עוף עם אטריות, עוף מבושל או צלוי, בשר מבושל או צלי וגולאש הונגרי עם תוספות של פירה, אורז ותבשילי ירקות". 

בן־גוריון ועוזרו אז, יצחק נבון, בדרך לכנסת // צילום: לע"מ

"חלק בלתי נפרד מהמרקם"

יו"ר הכנסת, ח"כ יולי אדלשטיין, מתרגש מאוד מעבודות ההכנה לקראת פתיחת המוזיאון. "בכל פעם שאני מגיע למרכז ירושלים, ואני אוהב את האזור הזה, הוא מקבל ארוֹמה חדשה ועוד גוונים וניחוחות חדשים", הוא אומר, "מבחינת מוזיאון בית פרומין, ההתרחשות סביבו הופכת כל העת למזמינה מאוד. כבר עכשיו מתחילים להרגיש באוויר את אווירת שנות ה־50 וה־60, ובלי מאמץ גדול כמעט כבר אפשר לראות את שרי הממשלות וחברי הכנסות ההן פוסעים לתוך הבניין המיתולוגי".

לדברי אדשלטיין, "זו מלאכה מאתגרת להנכיח כאן, במרכז העיר המתחדשת, דווקא את המבנה הישן שחדל לשמש את הכנסת כבר לפני 50 שנה. החיבור של הפרויקט לעולמם של ילדים וצעירים מאתגר כפליים, כי יש צורך לעורר בהם עניין בנושא שלרוב רחוק מעולמם. המבנה הזה הוא עבורם - במקרה הטוב - היסטוריה רחוקה. אני לא בטוח שאילו היינו שואלים את רוב התלמידים, גם הירושלמים שבהם, הם היו יודעים להסביר למה אנחנו עושים מהמקום הזה כזה 'ביג דיל'. הכנסת הישנה היא חלק בלתי נפרד מהמרקם של הסביבה ושל ירושלים בתקופה המעצבת של שני העשורים הראשונים למדינה, ואין ספק שאנו מניחים כאן את הלבנה החסרה בחומת סיפורה של עיר הבירה שלנו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו