אנשי המהפכה

מוסיקה: הזמר של העם

בשנת 1977 החליט זוהר עורקבי, זמר מתחיל בן 22, שהוא מוכן לצאת אל העולם הגדול שמחוץ למקום מגוריו, ראשון לציון. בעצת אשתו ברכה החליטו השניים לשנות את שם משפחתם לארגוב, מתוך מחשבה שההגמוניה האשכנזית אשר שלטה ברדיו המקומי תאמץ יותר בקלות שם משפחה "ישראלי" יותר וכזה שמזכיר את שמו של סשה ארגוב. ארגוב הקליט מה שנקרא בימים ההם תקליטון, ובו שני שירים: "כל יום שעובר" ו"ילדה חיכיתי שנים", שאותם כתב והלחין משה נגר. השירים נועדו לאוזן המערבית, והיכולות הווקאליות המרשימות של ארגוב לא באו לידי ביטוי במלוא תפארתן. הוא הואשם באונס ונשלח לכלא, וכשיצא הקליט באופן פיראטי שלושה מלהיטי המוסיקה הגדולים בכל הזמנים: "מה לך ילדה", "עוד יום יבוא" ו"אלינור". ארגוב הצליח לפרוץ משוקי ישראל והתחנה המרכזית בתל אביב אל לב ליבו של המיינסטרים. התכנים של שיריו אולי לא דיברו על הדיכוי החברתי שממנו סבל, והפנייה שלו אמנם היתה אל המיינסטרים האשכנזי, גם בשל המפיקים המוסיקליים שעבדו איתו, אבל היה ברור שמדובר במהפכה, ולו רק בשל המקצב והביצועים שהיו חדשים ברדיו ובטלוויזיה המקומיים.

בשנת 81', כאשר ממשלת בגין זכתה שוב בבחירות, זוהר ארגוב כבר היה הזמר של העם. אם במהפך הראשון ארגוב עדיין הצטרך לספק את ההוכחות למערביות שלו והשייכות שלו למוסיקה המקומית, הרי בכתבה לערוץ הראשון והיחיד של ישראל באותה השנה (הוא היה לזמר "המזרחי" הראשון שעליו נעשתה כתבה שכזו), ארגוב כבר אמר שהוא יודע "מה הישראלים אוהבים". בשנת 82' אלבומו "נכון להיום" היה לאלבום הנמכר ביותר בישראל בחנויות התקליטים ובבאסטות הקסטות הפיראטיות, כאשר מכר על פי ההערכות 400 אלף עותקים. בהמשך ייבחר האלבום לחשוב ביותר שיצא במהלך העשור.

זוהר ארגוב בפסטיבל הזמר המזרחי ב־82 // צילום: לע"מ

ארגוב זכה בפסטיבל הזמר המזרחי והפך לזמר החשוב ביותר בישראל של שנות ה־80. הוא נחשב לפורץ דרך והותיר אחריו ריק שיתמלא רק במילניום הנוכחי, עם הפיכתה של אותה מוסיקת קסטות שצמחה מהשוליים, למוסיקה הפופולרית ביותר בישראל.

בשנת 78' התרחש דבר נוסף במוסיקה הישראלית, וזו החלטתו של הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, לסגור את הלהקות הצבאיות. רפול הרגיש שבמקביל לשינויים שעברו על הצבא הישראלי בעקבות מלחמת יום כיפור, גם תפקידן של הלהקות הצבאיות כבר לא רלוונטי. הוא חלם על להקה ייצוגית אחת אבל לאט־לאט נעלמו הלהקות, ובאמצע שנות ה־80 גם הישראלים איבדו בהן עניין. 

 

טלוויזיה: הנבואה של "ניקוי ראש"

במארס 1976 שודרה התוכנית האחרונה של "ניקוי ראש", הסאטירה המושחזת שהפיק חתן פרס ישראל, מוטי קירשנבאום. התוכנית אמנם שודרה שנה וחודשיים לפני הבחירות ששינו את פני המפה הפוליטית בישראל, אך הספיקה לשגר מערכון עוקצני אחרון: "רבי לוינגר דאדא" הביא את סיפורו של הרב משה לוינגר (ספי ריבלין) המוצג בתפקיד של אידי אמין דאדא, אשר מדבר אל האבנים בחברון ומנשק את זו "שעליה ישב עפרון החתי" ומעודד את חסידיו לפעול באלימות כנגד כל מי שלא שייך למחנה שלו. בשיאו של המערכון דאדא מתנהג בגסות לשר הביטחון שמעון פרס (טוביה צפיר), שמגיע למקום ומוצג כחסר אונים שלא מצליח למנוע את ההתנהגות של השריף המקומי, ומתקפל על פי רצונו.

צוות "ניקוי ראש" // צילום: 

עד כמה התוכנית ניבאה את המהפך הדרמטי שעתידה ישראל לעבור ב־77'? מצד אחד, דובר על כך שהתוכנית החתרנית ירדה מהמסך רגע לפני שמנחם בגין עלה לשלטון, מאידך, מעולם לא היתה הוראה של הגורמים הרלוונטיים בשלטון או ברשות השידור לפגוע בתוכנית, אף על פי שלאורך השנתיים שבהן שודרה עוררה את זעמם של אנשי הימין ונחשבה לתוכנית שמאלנית.אך ראוי לזכור שרק בשנות ה־90, לא פחות מ־15 שנים אחרי שירדה מהאוויר, שודרה בערוץ הראשון בישראל תוכנית סאטירה. עד אז הציבור בישראל הסתפק במערכונים סאטיריים בתוכניות בידור, אבל "ניקוי ראש" היתה ונשארה האורקל מתקופה אחרת. כשהתוכנית סיימה את דרכה, התייחס לכך בגין בראיון חגיגי ואמר: "מסתבר שלקורבנותיה של סאטירה דרוש חוש הומור עוד יותר מאשר למחבריה". שרים וחברי כנסת טענו אז שצריך להיות פיקוח הדוק יותר על התכנים בטלוויזיה ובמיוחד בתוכניות סאטירה, רק שהן כאמור כבר לא שודרו אחרי המהפך של 77'. 

חוזקה של "ניקוי ראש" היה במדיום שלה: הטלוויזיה. בעוד סאטירה היתה בישראל הצעירה עוד הרבה לפני, התוכנית ששודרה בחמישי בערב הפכה להיות נושא השיחה בבתי הקפה בימי שישי ושבת בבוקר. אותה טלוויזיה שבה דווח לראשונה על המהפך הפוליטי הפכה בסוף שנות ה־70 למדיום הקריטי בחברה הישראלית, והפוליטיקאי הראשון לעשות בה שימוש מושכל, ולעיתים גם ציני, היה כמובן בגין.

 

ספרות: עליית האינדיבידואל הישראלי

"מקומות מעטים ואנשים מעטים" - זה מה שביקש הסופר עמוס עוז להציג במאמרים שפירסם בתחילת שנות השמונים ב"דבר השבוע", אשר יהפכו בהמשך לספרו "פה ושם בארץ־ישראל". עוז יצא לספר את ישראל שלאחר מהפך 77' ואת התחזקותו של מנחם בגין לאחר מערכת הבחירות של 81'. בחושיו החדים הבחין שישראל פיספסה את כור ההיתוך עבור רבים מאזרחיה, שראו עצמם אינדיבידואלים בתוך הסדר הקיים המורחקים מהקולקטיב ושקולם אינו נשמע.

בפרק "העלבון והזעם" הגיע עוז לבית שמש, ושם שמע על השינוי שהנחיל בגין בנפש התושבים. לטענתם, הוא החזיר להם את גאוותם אשר נעלמה עד בחירות 77'. עוז סימן את הלך הרוח בחברה הישראלית אבל בסצנה הספרותית שבה פעל, עמדו הדברים להשתנות אף הם באופן מובהק.

"קומדיה אנושית בזעיר־אנפין, מעין סאטירה חברתית שבה עומד המחבר מן הצד ומלגלג על הדמויות, על חטאיהן וחולשותיהן. במקרה זה מדובר בחברה המכונה התל־אביבית השבעה של ראשית שנות ה־70, נושא שימשוך בוודאי את הקורא או לפחות את הקורא מלפני מלחמת יום הכיפורים. כלומר, מי שהיה או הנו חסיד של מחזותיו של חנוך לוין, למשל, יאהב גם את 'עורב הנחושת'. חנוך לוין מצליף בצורה גסה וגלויה ומכוערת־בכוונה; שבתאי עושה בעצם את אותו הדבר בצורה אלגנטית, מרוסנת, מהוקצעת ובדרך־כתיבה חדשנית ומגרה". במילים אלו דחתה הוצאת עם עובד בשנת 76' את ספרו של יעקב שבתאי, "עורב הנחושת", שלימים יהפוך לקלאסיקה המוכרת בשם "זכרון דברים".
שנה לאחר אותה דחייה פואטית, ב־1977, שבתאי הוציא לאור את ספרו בהוצאת "ספרי סימן קריאה". העיסוק באינדיבידואל שעסוק בעולמו מול הלאומיות וה"ביחד" הישראלי, סימן גל חדש בספרות הישראלית שהחל במקביל לעליית בגין לשלטון. יחד עם התופעה שהגיעה לידי ביטוי בכתביו של שבתאי ובדיווחיו של עוז, עלה גם קולם של הסופרים בני עדות המזרח, שנדחקו לשוליים תחת שלטון מפא"י. סמי מיכאל, למשל, מפרסם באותה השנה את ספרו "חסות". שלוש שנים לאחר שפירסם את "שווים ושווים יותר", מיכאל כבר נחשב לסופר מעורר מחלוקת המבקש לעורר פרובוקציה. "חסות" מייצב את מיכאל כקול חדש ומקורי בספרות הישראלית ואף יזכה אותו בפרסים בשנים הבאות.
המבקרים כתבו כי מיכאל משתמש בניואנסים ובביטויים אשר בקולקטיב הישראלי משויכים לספרות הקאנונית האשכנזית, כמו השימוש במילה "משם" עבור הגיבור העיראקי של סיפורו, מילה אשר נתפסה בתרבות הישראלית ככזו הנרדפת ל"גרמניה" או ל"שואה". והנה, מיכאל מוצא ישראליות חדשה ושפה חדשה, לאחר שנים של התעלמות ממסדית.

 

ספורט: יאללה בית"ר

שנת 77' תיזכר לנצח בפנתיאון הישראלי כשנה שבה עלתה קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב על המפה - ולא רק בספורט. זכייתה של הקבוצה בגביע אירופה באותה שנה הפכה את מכבי ואת הממשלה לצמד שלא ייפרד למשך תקופה ארוכה. השיא יגיע כאשר שר הביטחון משה דיין, מי שייצרב בתודעה כ"ידיד המחלקה", יגיע מדי יום חמישי כדי ללחוץ את ידי השחקנים בצהוב. אך בעוד מכבי תל אביב בכדורסל נחשבה לקבוצה של המדינה, במגרש הכדורגל הרעוע בימק"א צמחה לה הקבוצה של העם. ירושלים, עיר שאהבה כדורגל אפילו יותר מתל אביב, אמנם לא זכתה להצלחה יוצאת דופן מצד הקבוצות המקומיות, אבל הסדר היה ברור: הפועל ירושלים היא הקבוצה הבכירה של העיר ואילו בית"ר היא הקבוצה הקטנה של הבירה.

עלייתו של אורי מלמיליאן משכונת ממילא לקבוצת הבוגרים באמצע שנות ה־70 עמדה לשנות את ההיסטוריה. הוא היה אז רק בן 16, אך היה ברור ש"הנער מממילא" ישנה את עתיד קבוצתו בפרט ואת הכדורגל הישראלי ככלל. בעונת 1975/1976 נשמע לראשונה שמו של מלמיליאן. הקבוצה סיימה את העונה במקום השני בליגה הבכירה, לאחר שהפסידה את האליפות במחזור הסיום להפועל באר שבע. בעונה זו זכתה בית"ר ירושלים לראשונה בגביע המדינה. מלמיליאן כבש את צמד שעריו הראשונים בגביע בניצחון על מכבי נתניה ברבע הגמר.

במשחק הגמר, השני ברציפות של בית"ר ירושלים, פגשה הקבוצה את מכבי תל אביב. במהלך ההארכה, במצב של שוויון 1:1, החטיא מלמיליאן פנדל לזכות קבוצתו, אך חיפה על כך בשער שהבקיע שש דקות לסיום ההארכה, מבעיטה סמוך לדגל הקרן, בדרך לניצחון 1:2.
בסיום העונה המוצלחת נבחר לכדורגלן העונה. "זה היה ניצחון שסימן את המהפך", יודו לאורך השנים שחקני בית"ר ירושלים ובכללם מלמיליאן. "זה היה ניצחון על מכבי תל אביב, שסימנה את העיר הגדולה ואולי אפילו את המדינה", יוסיפו בשנים הבאות.

בית"ר הפכה להיות הקבוצה של עיירות הפיתוח, אלו שקיבלו את קולן קודם כל במגרש הכדורגל, ושנה לאחר מכן גם בקלפיות. "כל עגבנייה מלמיליאן" הפך למשפט שיצא מתוך שוקי ישראל אל הציבוריות הישראלית. בית"ר הפכה להיות הקבוצה שמזוהה ביותר עם השלטון שהתחלף שנה לאחר מכן, וכך היא תישאר עד ימינו אנו, כאשר גם נשיא המדינה וגם ראש הממשלה לא מסתירים את אהדתם אליה.
כוכב נוסף של בית"ר, אלי אוחנה, אמנם הדליק משואה ביום העצמאות לפני כ־13 שנה, שהוקדשה לספורטאים, אבל אורי מלמיליאן, שהדליק אותה השנה, עשה זאת כאחד מסמליה של העיר ירושלים. הפועל ירושלים, שסימנה את השלטון הישן, ירדה לליגות הנמוכות ובעתיד אף תתפרק לשתי קבוצות. בית"ר, לעומת זאת, תשתלט על איצטדיון טדי שיהפוך אט־אט לאיצטדיון הלאומי.

החודש הוא יעשה היסטוריה כאשר יארח את גמר גביע המדינה בכדורגל, 41 שנה אחרי הגמר ההוא.

 

אופנה: הסלבריטאות על פי תמי בן עמי

תמי בן עמי, שנולדה בשם תמי בן חמו, לא הלכה במסלול שנועד לה. הנערה המסורתית מרמלה לא התאימה לסטנדרט היופי שהיה מקובל בישראל של שנות ה־70. אך כל זה עמד להשתנות, כאשר היא תהפוך בסוף שנות ה־70 לדוגמנית המובילה בישראל. היא תמציא מחדש את הסלבריטאות כאשר תיקח לבן זוג את שחקן הכדורסל המפורסם אולסי פרי, ויחד הם יהפכו לזוג המפורסם במדינה.

תמי בן עמי // צילום: משה שי

מי שזכתה במקום השני בתחרות "נסיכת ישראל" תייצג את עולם האופנה החדש של ישראל, ואת החותמת תקבל כאשר תהפוך לדוגמנית הבית של חברת בגדי הים גוטקס, שנחשבה אז לבית של הבורגנות האשכנזית. כיאה לג'וב החדש שלה, בן עמי הפכה לפנים החדשות של ישראל ברחבי העולם.

מעבר להיותה שם דבר בעולם הדוגמנות הישראלי - בזכות המקצוענות, המראה הלא שגרתי וכמובן מותה הטרגי ממחלת הסרטן - בן עמי מוזכרת במסגרות אקדמיות כפורצת דרך בתרבות הישראלית. היא הביאה לעולם ילד מחוץ לנישואים עם ד"ר קובי זר, צעד שלא היה מקובל במקום שממנו באה, היא היתה אשת עסקים ומודל לחיקוי, במקביל לשינוי שהתחולל בישראל באותה תקופה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו