עבור הסופרת והעורכת מאירה ברנע־גולדברג (38) הכתיבה היא הכרח קיומי. כשאנחנו משוחחות היא מתארת כאבים פיזיים של ממש בימים שבהם נבצר ממנה לספק את הצורך לשתף את מה שעובר עליה, למשל כשהיא בחו"ל, בין שדרך כתיבת ספרים, הגיגים בדף הפייסבוק הפעיל מאוד שלה, הודעות הטקסט או האי־מיילים הרבים שהיא מקבלת מקוראים או מהורים. "יש לי גודש בראש", היא מספרת, "לא מעט אנשים מתלוננים שאני חופרת על שטויות וכותבת יותר מדי, אבל אני חייבת להוציא את זה, זה חזק ממני. כואב לי בראש כשאני לא כותבת: כאבי מפרקים, העין שלי מתחילה לקפצץ. אם אני לא אכתוב אני אמות".
כזאת היא ברנע־גולדברג: דרמטית, אנרגטית, אחוזת תזזית. היא מדברת מהר, נטולת יומרות, לא טורחת לתחזק תדמית ספרותית מרוחקת ומנומקת. לאחרונה ראה אור "כראמל: הנקמה" (ראשי תיבות של ספרה הראשון, "כמה רחוק את מוכנה ללכת"), הספר השני בסידרת הנוער שלה, שבמרכזה מעלליהם של שלושת האחים לבית ג'רום, שהוריהם נהרגו בתאונה. מכיוון שדודם העשיר והאקסצנטרי היה טרוד בעסקיו הבינלאומיים, הוא ביקש מסוכנת הבית הנאמנה שלו לגדל אותם.
הספר הראשון בסידרה נפתח כשהשלושה מקבלים מדודם בירושה שלוש טבעות קסומות. בעוד האח הבכור והנרקיסיסט אל־אל בוחר בטבעת העושר, אשר הופכת אותו לבעליה של טירת פאר, והאח האמצעי והשובב גול בוחר בטבעת העשייה, שמקנה לו את מפעליו של הדוד, רובי הקטן והרגיש זוכה בטבעת ללא שם ובחתול שמנמן ומדבר ששמו כראמל. החתול בן ה־300 אינו סתם חתול: באמתחתו היכולת לקריאת מחשבות ושאר סגולות קיצוניות. כשהשלושה נחשפים למנהלת משק הבית המרשעת של הטירה ולבתה היפה, סגולותיו של החתול באות לעזרתם. הספר הראשון מכר יותר מ־20 אלף עותקים, ואילו החדש נכנס לרשימות רבי המכר כבר בשבוע הראשון לצאתו.
כשהיא מושפעת עמוקות מרואלד דאל, על דמויותיו המרושעות הנפלאות, ובאווירה דיקנסית אירופית של סיפורי אגדות, הצליחה ברנע־גולדברג לכתוב ספר שחרף העובדה שאינו נטוע בישראליות, מצליח להעביר תחושה של שובבות מקומית, עכשווית ומשעשעת.
כשברנע־גולדברג נשאלת על הבחירה שלא למקם את עלילות "כראמל" בהווה עתיר הסמארטפונים והמחשבים, היא משיבה: "בכראמל נתתי דרור לנפש הילדית שלי ולרוח השטות שטבועה בי. אני חושבת כל הזמן על הקוראים הילדים שלי ועל מה שיעניין ויצחיק אותם, יחד עם הרצון לאתגר אותם, ולכן לא מיקמתי את העלילה בישראל או במקום ספציפי. רציתי שתהיה טירה בספר ובישראל, מה לעשות, אין יותר מדי טירות".
"קטילות לא ישברו אותי"
14 שנותיה בצומת ספרים ושלל התפקידים שמילאה שם בתחום הניהול, ההדרכה, השיווק ושירות הלקוחות סיפקו לברנע־גולדברג ידע ומוטיבציה לעזור לסופרים בתהליך יציאת ספרם לאור, לעיתים גם בתהליך הייצור, ההדפסה וההפקה. "אין לי פאסון", היא מצהירה, "אני יכולה להיות במשך שעות באירועי חתימה על ספרים בלי שאף אחד יגיע. צריך לעבוד בזה, להסתובב. היום השיווק הוא דינמי. אם סופר רוצה להצליח הוא צריך לקבוע הרצאות, חוגי בית, ימי חתימות. גם אם חלקם יהיו כישלון, זה חלק מהתהליך. סופר שהוא לא תקשורתי צריך נס והמון קשרים כדי להצליח. שנים חשבתי שאני לא מספיק טובה, וברגע שהגעתי למסקנה שלא אכפת לי מה אנשים יחשבו עלי, אלא רק מקהל הקוראים שלי, החיים שלי נהיו טובים יותר.
"אם יקטלו אותי באחד העיתונים, זה לא מה שישבור אותי", היא אומרת, "שנים בזו לי בתעשייה כי עבדתי בצומת ספרים, וחשבו שהצלחתי רק בגלל הקשרים שבניתי ולא כי אני טובה. לא נתפסתי כסופרת אמיתית, אלא כמישהי שרק יודעת לשווק את עצמה טוב. האם 40 סטטוסים ביום היו עוזרים לספר לא טוב להצליח? אני בספק. ברגע שהבנתי שאני לא שייכת לאף חבורה ספרותית, אני לא מעתיקה מאף אחד ולא גנבתי מאף אחד, הכל בסדר".
החשיפה הפומבית והמרחק הכמעט לא קיים בין חייה האישיים לבין הספרות שהיא כותבת בשש השנים האחרונות הפכו להיות מזוהים עימה. בספרה "כמה רחוק את מוכנה ללכת" (2011) היא גוללה בטון הומוריסטי את טיפולי הפוריות שעוברת דמותה נטולת השם בניסיון להיכנס להריון במשך חמש שנים. ב"משפחה לדוגמה" (2015) סיפקה תמונות אותנטיות ומשבריות של חיי משפחה בישראל, לאחר שאחת הדמויות מגלה שבנה אוטיסט.
לשני הספרים ברנע־גולדברג הכניסה את חייה. לטענתה, היא לא יכולה אחרת. "המשבר שחוויתי בסוף שנות העשרים שלי, כשלא הצלחתי להיכנס להריון, ובשלב מסוים בדקתי אופציה של אימוץ ילד אתיופי, הוא שהוליד את הספר", היא משחזרת, "ידעתי שאני רוצה להיות סופרת, אבל השנים שבהן עבדתי בצומת ספרים ריפו את ידיי. דיברתי עם סופרים והבנתי כמה המקצוע הזה קשה ותובעני. עצתם של כמה מהם היתה, 'אם יש לך נושא חזק שבוער בך ולא עוזב אותך, את תצליחי'. מצאתי אותו. כתבתי אותו בדם ליבי".
בסופו של דבר, בגיל 31 ילדה ברנע־גולדברג את בנה אבישי, כיום בן 7, שבגיל שנתיים וחצי אובחן כמי שנמצא על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה. הגילוי המטלטל הפך את חייה, לדבריה, אך היא החליטה להשתמש בידע שצברה ולעזור למשפחות שמתמודדות כמוה עם המצב המורכב.
"השנה הראשונה לקבלת האבחון היא השנה הקשה ביותר להורים, ולי חשוב לעזור להם להבין שילד אוטיסט זה לא עונש", היא אומרת, "אני יכולה להראות כיצד ניתן לחיות באושר לצד האוטיזם. אני מזמינה הורים אלי הביתה, מלווה אותם בשיחות טלפון ובהתכתבויות מרגיעות בווטסאפ ובפייסבוק, ולאחרונה התחלתי 'לשדך' בין הורים במצוקה להורים תומכים, כשקריטריון ההתאמה הוא רמת התפקוד של הילד".
כתבת באתר "מאקו" טור בעילום שם במשך שנתיים, ובו חלקת את חוויותייך כאם לילד אוטיסט. באופן מפתיע, את כותבת הרבה על אבישי בפייסבוק בהומור רב.
"זאת הדרך שלי להתמודד עם זה. תמיד בחרתי להסתכל על דברים קשים בצורה הומוריסטית. אם אבישי לא היה נולד, לא נראה לי שהייתי סופרת. האוטיזם שלו שינה אותי בצורה דרסטית, אך הילד הזה לימד אותי מה הם החיים באמת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו