ספרה של דפנה ויטלה בן בסט, "ויטוריה" (הוצאת ספר טוב, 146 עמ'), מאפשר הצצה לא רק לאחת המשפחות החשובות ביותר ביהדות איטליה של המאה ה־20 ולאורח חייה הייחודי לפני המלחמה, אלא גם לשואת יהודי איטליה, שלא זוכה בדרך כלל להיחשף לאור הזרקורים. משפחתה של המחברת, משפחת ויטלה, שקורותיה מגוללים ב"ויטוריה", היא דוגמה מרתקת. מה שמייחד אותה הוא בראש ובראשונה העובדה שהמשפחה, רובה ככולה, שרדה את השואה, למעט דודה אחת שנספתה באושוויץ (אח אחד נהרג בתקופת השואה בתאונת מטוס, אך ללא קשר לשואה). אבל אין זה אומר שהשואה לא גבתה מהם מחיר כבד.
"אני גדלתי במשפחה שבה מעולם לא דיברו על השואה, למעט העובדה שתמיד שנאו את הגרמנים", סיפרה. "רק כשהתחלתי לעשות את התחקיר על הספר הזה התברר לי שהסוד המשפחתי הזה, האירועים שלא מדברים עליהם, לא היו עניין של מה בכך".
דפנה מחזיקה בתואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה מאוניברסיטת תל־אביב ותואר בתרפיה בדרמה וסיפור מלזלי קולג'. בחייה המקצועיים מילאה תפקיד שיווקי בכיר ב"טבע" והיתה סמנכ"ל שיווק ומכירות ב"שחל". "ויטוריה" הוא ספרה הראשון. "הגשמתי חלום עם הספר הזה", היא מחייכת, "וזהו המרד האישי שלי: לא נרתמתי לתעשיית הטקסטיל, שזורמת בגנים המשפחתיים, ועזבתי תפקיד בכיר ומשכורת מצוינת כדי לכתוב אותו". היא נשואה ואם לשלושה בנים.
משפחת ויטלה היתה משפחה מבוססת מאוד לפני המלחמה. "סבא רבא היה היהודי הראשון שירד מן ההרים, ששימשו ליהודים גטו, והתיישב בעיירה ביילה", סיפרה. ביילה היא עיירה בצפון איטליה, בחבל פיימונטה היפהפה. זה היה בשנת 1921 וסמואלה ויטלה הקים עם ארבעת בניו מפעל לבדים, ולמרות העובדה שמשפחתו היתה משפחה יהודית - הוא הפך בתוך זמן קצר לגביר של העיירה והמפעל היה לגאוותה. הוא העסיק את מרבית תושבי העיירה במפעל וסביבו, ובמו ידיו הביא את ביילה לשגשוג כלכלי ניכר ופירסם את שמה בכל רחבי איטליה. "הוא היה אדם נמוך קומה, שהקפיד תמיד בלבושו - אבל ניחן בכריזמה אדירה והיה איש עסקים מצוין. תושבי ביילה לא רק כיבדו אותו, אלא ממש אהבו אותו".
החיים עבור משפחת ויטלה לפני המלחמה היו נוחים מאוד, אפילו חיי פאר; הם נהגו כמשפחה איטלקית פטריארכלית מסורתית מהמעמד העליון, מלוכדת ופועלת כמכונה משומנת לטובת שגשוגו של המפעל המשפחתי. הילדים נהנו מחינוך משובח של מיטב בתי הספר, הם גרו בבתים מהודרים והארוחות הוגשו בכלי בדולח ובליווי יינות משובחים. תיאורי המטבח והריחות שבספר מעוררי תיאבון ממש. אולי זה היה אורח החיים הנוח, אולי העושר המשפחתי, אולי הכבוד שבו נהגו בהם השכנים הנוצרים - אבל למשפחת ויטלה היה קשה מאוד לקבל את האפשרות שהחיים שהכירו נגמרו, וכי סכנה ממשית מאיימת עליהם. למעט אח אחד, עמנואלה, שקלט מהר יותר מכולם את המשמעות של עליית היטלר לשלטון בגרמניה והספיק להגר לארה"ב לפני המלחמה - לא עזבו שאר בני המשפחה את ביתם עד היום שבו דפקו הגרמנים, הלכה למעשה, בדלתם.
"עמנואלה, שידע גרמנית, שמע את נאומי היטלר ואמר, 'אתם לא מבינים מה קורה פה. אתם משוגעים!' אבל לא שמעו לו. הוא היה האח השני - ובמשפחה איטלקית מקשיבים רק לבכור. הם לא האמינו שזה יקרה להם. זה סוג של היבריס שיש לך כשיש לך הרבה כסף. סבא שלי, מאוריציו, היה קצין בצבא האיטלקי. זו גם פוזיציה. הם סירבו לעזוב אף על פי שכבר לא יכלו לשלוח את הילדים לבית ספר רגיל, ונאלצו ללמד אותם בבית, בעזרת מורים פרטיים", מתארת דפנה. "למרות שסבתא שלי, ויטוריה, לא הצליחה למצוא אומנת לילדיה, משום שאף אחת כבר לא הסכימה לעבוד אצל יהודים - עד שהגיעה קרלוטה". סיפורה של קרלוטה, המובא בספר, הוא סיפור יוצא דופן של נערה נוצרית שקשרה את גורלה בגורלה של משפחה יהודית וסיכנה את חייה אגב כך למענם. לפני שנים אחדות זכתה להכרה מצד המדינה וקיבלה את התואר חסידת אומות העולם בשל פעולותיה להצלת חיי בני משפחת ויטלה.
הנפילה מגבוה כואבת יותר
בני המשפחה איבדו למעשה את השליטה על חייהם. "זה היה הביטוי הקשה ביותר של מצבם שאיתו נאלצו להתמודד. לאור מה שקורה היום בסוריה, ובמקומות אחרים, שבהם אנשים נלכדים בשטף המאורעות שאין להם שליטה עליהם, אנחנו יכולים להבין מה פירוש הדבר לאבד את החירות להחליט על גורלם. זו מהות החיים בעיניי. למשפחה שהיתה רגילה לא רק לחיות את חייה אלא להנהיג אחרים - זו היתה נפילה מרסקת. ככל שאתה נופל ממקום גבוה יותר, המכה כואבת יותר".
הם נאלצו לברוח בעור שיניהם מביתם הנוח, ולעבור ברגל את ההרים בדרך לשווייץ, כפי שעשו אלפי פליטים אחרים בעת ההיא. בזכות האח שהיגר לאמריקה - ושלח כספים רבים כדי לסייע להם - הם הצליחו לצאת ממחנה הפליטים שבו הוחזקו על ידי ממשלת שווייץ ולעבור לביתה של משפחה מקומית. במשך חודשים ארוכים הופרד מהם הבן הבכור, ברונו, ולא היה להם שום מושג מה עלה בגורלו. "היום, כאמא, אני מבינה מה פירוש הדבר להיות מנותקת מהילד שלך", אומרת דפנה. "לא רק שוויטוריה לא ידעה מה עובר על בנה, ואיפה הוא בכלל - אלא שמסביב השתוללה מלחמת עולם, והשמועות על מחנות המוות והזוועות שעושים ליהודים כבר חילחלו גם לשווייץ".
לאחר המלחמה עלתה המשפחה לישראל. "המלחמה שינתה את סבא שלי מהקצה לקצה", מסכמת דפנה. "מפטריוט איטלקי נלהב הפך לציוני בלתי מתפשר. הוא דיבר רק עברית והקים בארץ עם אחיו את מלון רמת אביב, ואת מפעל 'ויטלגו' לייצור חוטי צמר. אבל הלקח הגדול שלנו מהשואה הוא שמה שהציל את המשפחה - הוא המשפחה: הלכידות המשפחתית, התמיכה ההדדית, הידיעה שתמיד יהיה מישהו שייחלץ לעזרתך. במבחן התוצאה, המשפחתיות שלנו ניצחה את השואה. זהו שיעור חשוב שהולך איתנו - וימשיך ללכת איתנו שנים רבות". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו