אחרי היעדרות של שנים אחדות - בחופשה בברגן־בלזן שהתארכה, חופשה מן התרבות האנושית - שוכב אדם בביתו בערב קיץ במיטתו, בלי שכן מלמעלה ובלי שכן מלמטה. הוא שוכב בחדר אמיתי, החלון פתוח, הרוח מנענעת את הווילונות ובחוץ מצלצל פעמון. אט־אט עולה אז השאלה: מה בעצם קרה? היטלר מת, אחרי שהבטיח להשמיד אותי, אבל אני עודני מקשיב לשירת השחרור היושב על ענף של עץ בגינה".
באיחור של כ־70 שנה ולאחר מסע מפותל מגיע גם אלינו תרגום של "אהבת הגורל - שבעה חיבורים על ברגן־בלזן" מאת עורך הדין, הפובליציסט והוגה הדעות ההולנדי אָבֶּל הרצברג. עד היום הודפס "אהבת הגורל" בשמונה מהדורות בהולנד וכן תורגם לאנגלית, לאיטלקית ולגרמנית וזכה למעמד יוצא דופן, שנהיר מהרגע שבו מתחילים בקריאה.
ייחודו של "אהבת הגורל" נעוץ בשני גורמים עיקריים. הראשון הוא המועד שבו נכתב - הספר ראה אור בשנת 1946, כשהעשן מעל אירופה החרבה טרם התפזר וזכר המראות והמאורעות שחווה הרצברג בברגן־בלזן עוד היה טרי ומוחשי. "הספרים הראשונים שנכתבו לאחר השואה ונחקקו בזיכרון פורסמו כעשור לאחר תום מלחמת העולם השנייה", מחדד פרופ' דן מכמן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר־אילן וגם חבר בהנהלת העמותה של המרכז לחקר יהדות הולנד, שפירסמה את הספר בשותפות עם יד ושם. מכמן אף כתב את פתח הדבר לתרגום העברי. "רובם של אותם ספרים היו רשימות מאוד תיאוריות, שלא ניסו לפתח השקפה כללית יותר. הרשימה הראשונה מתוך הרשימות שקובצו בסופו של דבר לספר 'אהבת הגורל' לא רק שפורסמה כבר בדצמבר 1945, פחות מחצי שנה לאחר שובו של הרצברג לאמסטרדם, אלא גם שייכת לניסיונות הראשונים לחשוב לעומק על מה שקרה מבחינה אנושית ומוסרית".
"כשקראתי את החיבורים לראשונה אמרתי לעצמי, 'זה זה! כך בדיוק זה היה'", מספר אלחנן טל, שערך את התרגום העברי. "חוויית הקריאה הזכירה לי מאוד את 'הזהו אדם' מאת פרימו לוי, שפורסם ב־1947. לוי כתב על שהותו במחנה מונוביץ, מחנה שהיה משויך לאושוויץ, וכאן זה היה ברגן־בלזן, מקום שהכרתי היטב. וכך בדיוק הוא היה, רק גרוע יותר; את הזוועה במלואה הרי אי אפשר להעביר במילים".
טל בן 90, לשונו עשירה וחדה וזיכרונו מושלם לפרטי פרטיו. סיפור חייו מרתק והיה יכול למלא ספר נפרד. עם פרישתו לפנסיה, לאחר שעבד בתכנון וניהול פרויקטים בתעשייה הכימית, אף פירסם, בין היתר, את הספר "הקהילה האשכנזית באמסטרדם במאה הי"ח".
את אָבֶּל הרצברג הכיר עוד מילדותו באמסטרדם, שם הרצברג ואשתו, תיאה, היו מיודדים עם הוריו של טל; האחרונים אף מוזכרים ב"Between Two Streams", היומן שכתב הרצברג על שהותו במחנה (וטרם תורגם לעברית). את "אהבת הגורל" תירגמו אברהם הרצברג, בנו הבכור של אָבֶּל, ואחייניתו גילה ברקלי. "גילה למדה ספרות והחליטה לתרגם את הספר של סבה כחלק מעבודה שהיתה צריכה להגיש", מספר טל. "אברהם, כיום בן 93, התגורר לא רחוק ממנה ולפיכך ביקשה את עזרתו. זמן מה לאחר מכן פניתי אני לג'ק סנדקרוס, אף הוא ניצול ברגן־בלזן, שתירגם את 'אהבת הגורל' לאנגלית; רציתי שישלח לי עותק שאוכל לתת אותו לילדיי ולנכדיי. סנדקרוס סיפר לי על התרגום לעברית שכבר קיים, ופניתי לאברהם ולגילה בבקשה לקבלו". באותה העת התרגום עוד היה בוסרי למדי, "ההולנדית של אָבֶּל הרצברג גבוהה, עשירה ומפותלת", הוא מסביר, "לא קל לתרגם אותה". טל ערך והידק את התרגום, הוסיף הערות שוליים וצירף אחרית דבר שכתב הרצברג בשנת 1965, המוסיפה מימד נוסף, ממרחק הזמן, לסיפור. בעצה אחת עם אברהם הרצברג הוחלט לנסות ולהוציא אותו לאור, יוזמה שנתקלה בקשיים וארכה כמעט עשור, עד שהמרכז לחקר יהדות הולנד נכנס לתמונה. "זו היתה עבודה תובענית מאוד מבחינה רגשית", מודה טל. "היו רגעים שהייתי חייב לעצור מחמת הדמעות; זה פשוט כתוב כל כך חי, כמו לחוות את הימים האלה מחדש".
•••
אָבֶּל הרצברג נולד ב־1893 באמסטרדם להורים יוצאי ליטא, גדל בבית יהודי מסורתי ונחשף לרעיון הציוני מגיל צעיר. במלחמת העולם הראשונה התנדב בצבא הולנד ולאחר מכן למד משפטים ופתח משרד בתחום המשפט המינהלי. בשנות השלושים של המאה הקודמת ערך את הביטאון של ברית ציוני הולנד ואף שימש ראש האגודה בשנים 1939-1934. "הוא היה איש מבריק", מספר טל. "איש של מילים ונואם בחסד. שנים לאחר המלחמה זכור לי שקראתי נאום שנשא במחאה על הפוגרומים נגד יהודים, נאום מרשים ביותר; הוא היה אז בן 24 בלבד".
אך ההתקדמות המטאורית של הרצברג נקטעה, או, כדבריו, יצאה לחופשה מהתרבות האנושית. הגרמנים כבשו את הולנד בשנת 1940, וב־1943 נשלחה משפחת הרצברג למחנה ההסגר ברנוולד. עם חיסול מחנה ההסגר הצליחו שלושת ילדיהם להימלט מהמתחם, מספר טל, שלא היה אלא אחוזה גדולה שהמשפחה הכירה היטב; כך עלה בידם להסתתר אצל איכרים שהתגוררו באזור ושאצלם עבדו הילדים בהתנדבות בחופשים. אָבֶּל ואשתו נשלחו למחנה המעבר וסטרבורק ולאחר מכן, בינואר 1944, לברגן־בלזן בגרמניה.
הרצברג כינה את המחנה "המכלאה". אסירות בברגן־בלזן, 1945 // צילום: אי.פי
"היו אלפי מחנות ריכוז, אך ברגן־בלזן היה יוצא דופן", מזכיר מכמן. "הוא הוקם כמחנה מעבר לצורך החזקת יהודים בעלי אזרחות זרה או שהיתה ברשותם אשרת כניסה לארץ ישראל בידי הבריטים, מתוך מטרה להחליפם בגרמנים בארצות אחרות". הטרנספורט הראשון למחנה הגיע ביולי 1943, ואילו הרצברג ומשפחתו הגיעו בטרנספורט שמנה כ־1,000 יהודים בינואר 1944. על אותו טרנספורט היו גם טל ומשפחתו; הוא היה אז בן 14. גם הוריו של מכמן שהו לצד הרצברג ואשתו במחנה.
ה"מכלאה", כפי שמכנה הרצברג את המתחם שבו שוכן, כונה "מחנה הכוכב", שנחשב מתחם בעל תנאים טובים יחסית. "התנאים במתחמים אחרים היו גרועים יותר", מאשר טל. "ב'מחנה הכוכב' הותר לנו, למשל, ללבוש את הבגדים שלנו בתוספת טלאי צהוב במקום את מדי האסירים המפוספסים; נוסד מעין בית משפט לעניינים פנימיים ואף נבחר זקן היהודים בשלב מסוים. חשוב מכל, המשפחות בו לא הופרדו". כל זה לא מבטל, כמובן, את הצפיפות האיומה: "תנאי המחיה של המחנה, שלא היה ערוך לקלוט כמות עצומה כל כך של אנשים, הידרדרו מאוד. זה לא מבטל את הרעב הבלתי נסבל, שהחריף ככל שקרב יום השחרור; בשלב מסוים לא היו מים נקיים עד שאספקת המים הדלה ממילא הופסקה. רבים מתו ממחלות שהתפשטו בשל תנאי התברואה, וכפי שמספר הרצברג בהערת השוליים האחרונה בספר, גם עם שחרור אסירי המחנה על ידי הרוסים, כ־350 אסירים משוחררים מתו מטיפוס הבהרות".
שיעור התמותה בברגן־בלזן, בין שנגרמה מתשישות, ממחלות, מרעב או מהתעללות מצד הנאצים, תמיד היה גבוה, וככל שהידרדרו בו התנאים הוא רק עלה; בחודש מארס 1945 לבדו, חודש שטל זוכר היטב, מתו יותר מ־18 אלף אסירים.
להרצברג ולאשתו היו סרטיפיקטים שבעזרתם קיוו לעלות ארצה, אף על פי שבתוך זמן קצר היה ברור לכל שאותה תוכנית חילופין, למעט תקריות נדירות, אינה אלא אשליה. "בקיץ 1944 נכללו ההרצברגים בין האנשים שהיו אמורים לעלות ארצה תמורת טמפלרים - בעיקר נשים וילדים של גרמנים שהתגוררו בארץ ישראל", מסביר טל. "נבחרו כ־280 מועמדים. אך לבסוף רק 224 מתוך אותם מועמדים אכן הוחלפו, יחד עם 56 ממחנה ויטל, מחנה הסגר בצרפת. אָבֶּל ותיאה נותרו במחנה".
עבור הרצברג, אומר טל, היתה זו מכה קשה. "באותה תקופה הוא החל לכתוב את היומן על שהותו במחנה".
עבודה רגשית ותובענית. אלחנן טל // צילום: גדעון מרקוביץ
את "אהבת הגורל", לעומת זאת, כתב הרצברג לאחר שחרורו. "לאחר ששוחרר נעשה הרצברג שותף של עו"ד רינץ דייקסטרה", מספר טל. "כשהבין שעומדים לעצור אותו, הוא העביר לדייקסטרה את לקוחותיו. וכששב לאחר המלחמה אמר לו דייקסטרה, 'הנה לך שולחן, שב ותתחיל לעבוד'", הוא צוחק. דייקסטרה, אגב, לא היה יהודי.
לצד עיסוקו כעורך דין שימש דייקסטרה המנהל, העורך הראשי ואף החזיק בחצי מהמניות של השבועון "De Groene Amsterdammer" - "האמסטרדמי הירוק". "הוא שאל את הרצברג, למה שלא תכתוב סיפור או מסה על מה שעברת בברגן־בלזן, ונפרסם אותו בעיתון?"
החיבור הראשון פורסם כאמור ב־9 בספטמבר 1945 והאחרון ב־13 באפריל 1946. "כולם עוררו תהודה", אומר טל, שקרא את הפרסומים בזמן אמת ואף שמר עותקים מהם. "כולם היכו גלים. בשל כך החליט הרצברג לאגד אותם לכדי ספר, הוא 'אמור פאטי', או 'אהבת הגורל', שהפך מוכר כל כך בהולנד ומחוצה לה, והעוצמה שלו לא דהתה עד היום. הסיבה לכך, מנקודת מבטי, היא שהרצברג מציע לקורא לא רק סיפור; להפך: סיפורו האישי כמעט לא מובא כאן, ומי שמעוניין בו מוזמן לקרוא את היומן. הוא מציע כאן השקפה, תפיסת עולם. ותפיסת העולם שלו מרתקת ביותר ומעוררת מחשבה".
להשתאות על הבהמיות
כאן אנחנו מגיעים לגורם השני שמייחד את "אהבת הגורל": בעוד רובם המכריע של הפרוזה וספרי העיון שנכתבו על אודות הנאציזם יוצא מנקודת הנחה, או מגיע למסקנה, כי הרוע שאפיין את הנאצים לאורך מלחמת העולם השנייה הוא רוע בלתי אנושי, רוע כה מפלצתי עד שאי אפשר להבין אותו, הרצברג יוצא מנקודת מבט הפוכה, זו שבה יכול להחזיק רק השבוי הקרוב כל כך לשובהו ורואה אותו בקטנותו, בחולשתו הנלעגת דווקא כשהוא נדמה בשיא כוחו. בהתאם, גם הטון שבו כתוב "אהבת הגורל" הוא טון יוצא דופן: לפרקים מקנטר, מזלזל, לפעמים משתאה על הבהמיות, על נומך הקומה האנושי. "הוא לועג להם", סבור טל. "הרבה ייאוש יש בתוך הלעג הזה. הלעג לא מפחית מהייאוש, ולהפך".
עטיפת הספר
חלק מן החיבורים מוקדשים לטיפוס מסוים, שכמוהו רווח במחנה. כך, למשל, רואה הרצברג את הקאפו: "מה טוב ומה נעים להיות חזק מאחרים, ולא לעמוד כאומלל בשורת הנדכאים... איזה אושר לפקד על החלוקה ה'מסריחה' של עבודת הפרך, לזכות את האחד במקום ליד התנור ואת השני לשלוח החוצה לתוך הגשם, כדי שירגישו למי הכוח והעוצמה. כי מה מועיל לך הכוח אם אחרים לא ירגישו בו? כשיד הקאפו אוחזת באלה, חזהו מתרחב... אך הקאפו אינו משרת את הנאצים, הוא משרת את עצמו בלבד".
"הרצברג, שהיה בעל השקפה הומניסטית, מנסה לרדת לעומק הפסיכולוגי של דמויות שונות במחנה ולהבין מה מניע אותן, מה ההקשר שלהן", אומר מכמן. "כיום חוקרים מכל העולם עמלים על פיתוח תיאוריות של התנהגות בין בני אדם תחת משטר טוטליטרי; הוא עושה זאת חודשים ספורים לאחר השחרור".
כל אותם פורטרטים מתנקזים לרשימה האחרונה, ובה מציג הרצברג תיאוריה שעבור חלק מן הקוראים תתפרש כשנויה במחלוקת.
"ברשימה האחרונה הוא טוען שהיהודים היו בעצם סמל שהנאציזם ביקש להתגבר עליו, לחסל אותו כדי ליצור עולם חדש. כלומר, שהיה כאן אלמנט מעבר לרצח עם במטרה לנקות שטח מסוים ולכבוש אותו, היהודים היו סמל למוסר ולערכים, גם של העולם הנוצרי, וכדי להתגבר על כך וליצור עולם אחר יש לחסל את היהודים ואת העקרונות שמגלמים את היהדות. דווקא מחקרים מהשנים האחרונות, כמו של אלון קונפינו, יוהאן שפוטו הצרפתי ואף שלי, חוזרים לתפיסה הזו".
מצד אחד, לדבריו, היטלר "ידע שהאדם המעמיק בחקר נפשו ועברו ימצא את אבי אבותיו עובד האלילים", ואילו היהודי שיחקור את שורשיו "ייתקע בסלע יסוד של נביאים, חוקים ונורמות". מנגד הוא מדגיש שאין כזה דבר "עם סגולה".
"בוודאי. בנאציזם הגיעו בני האדם לביטוי קיצוני של תכונות אנושיות. עצם העובדה שהיהדות והמסורת מהוות עיקרון, לא אומר שהסכנות לא אורבות גם לפתחם של יהודים. הוא לא הופך את היהודים כולם למעין משהו מופשט שחורג מן האנושות. הוא טוען שהיהדות עצמה היא סגולה של המוסר, ובמובן הזה העם היהודי נושא עימו מסר של סגולה, אך לא מדובר במהות בלתי משתנה בכל יהודי ויהודי. כך בעיניי צריך להבין זאת".
מפגש מעניין נוצר בברגן־בלזן בין הרצברג ובין יהודי לוב.
"יוסי סוכרי, שכתב את הספר 'בנגאזי־ברגן־בלזן', עשה שימוש במידע שמופיע בספרו של הרצברג. כך שמעניין שהסיפור על יהודי לוב שהובאו למחנה, מה שבארץ נחשב לגילוי חדש כביכול, הוא מוכר מאוד בהולנד. מעניין במיוחד שדמות המורה, לאבי, שמסרב לאכול את המרק שמגישים במחנה כי לפעמים צפה בו חתיכת בשר סוסים, אף כי על פי ההלכה בעיתות כאלה בטלות כל אותן ההגבלות, היא שהופכת אצל הרצברג לדמות ששומרת על ההבדל בין הטמא והטהור, למייצג של המוסר. זה קטע חזק מאוד, ובהקשר של השיח הישראלי כיום, יש לו משמעות".
רגעים דקים של חסד
כל רשימה בספר מתייחדת בסיפורה ובסגנונה אך דומה שלא מעט יסכימו כי ברשימה "הרכבת האחרונה", שבה מספר הרצברג על שחרורם של היהודים על ידי הרוסים, מגיע הקובץ לשיאו הספרותי. הרשימה הזו מתארת את מה שנזכר בהיסטוריה בשם "הרכבת האבודה" מברגן־בלזן לטרביץ, היא הרכבת השלישית שנשלחה ב־10 באפריל 1945 מהמחנה לכיוון טרזיינשטט, ועליה כ־2,600 יהודים, אך בשל הפצצות כוחות בעלות הברית נעצרה ב־23 באפריל בטרביץ ושוחררה על ידי חיילים רוסים.
ניסו לפגוע בסמל המוסר. פרופ' מכמן // צילום: גדעון מרקוביץ
התיאור של הרצברג את פינוי המחנה והמסע שעורכים האסירים, תשושים, רעבים, לא מעט גוססים, לעבר הרכבת הוא אופראי ממש. כשמועלים האסירים לרכבת הופך המסע, שטעם של הזיה נלווה לו, לחלום בלהות מזוויע. הנאצים דחסו לקרונות המשא והפחם פי שלושה מהתפוסה שיכלו להכיל - רובם חולים בטיפוס או בשחפת, וגררו אותם למסע משונה, בלתי נתפס, בחיפוש אחר נתיבי מסילות שלא הופצצו. גם טל ומשפחתו היו על הרכבת הזו. "נתנו לכולנו מנה של לחם, חתיכת נקניק וחמאה, ומאותו רגע לא חילקו דבר", מספר טל.
בשעות שבהן הסתתרה הרכבת מכוונות המטוסים, שסברו שהרכבת מובילה תחמושת, ירדו האסירים אל הכפרים הסמוכים וקוששו מעט מזון מהאיכרים. הרצברג מאיר את האפלה עם רגעים ספורים של חסד, בדמות הרגעים שבהם בנו כירה ובישלו לפת או קליפות תפוחי אדמה. "כל דקה עלולה היתה להביא את הסוף, אך הדקה שנשארה לפחות לא היתה בברגן־בלזן", הוא כותב. "איש לא מנע מאיתנו להשתרע על האדמה ולדמיין שאנחנו בחופשה".
אך התנאים המזוויעים גרמו לכך שרבים לא שרדו את המסע. "בכל פעם שהרכבת עצרה היה צריך לקבור בזריזות את המתים", מספר טל. באחת העצירות קברו טל ומשפחתו את אביו. "מתוך כל הנוסעים, רק 2,300 הגיעו לכפר טרביץ, שם שוחררנו על ידי חיילי הצבא האדום".
הצבא הרוסי הקים בתי חולים מאולתרים, "הם פשוט נכנסו לבתים של התושבים והשכיבו אותנו במיטות שלהם", אומר טל. "אך היו כל כך הרבה חולים ותשושים, שבמשך אותם חודשיים מתו עוד כ־350 אנשים, חלקם סבלו מרעב ומרזון קיצוני כל כך, שפשוט מתו כי אכלו יותר ממה שהיה ביכולתם להכיל".
•••
אָבֶּל הרצברג ומשפחתו שרדו את השואה ושבו לאמסטרדם. במשך חייו כתב הרצברג לא מעט ספרים, ובהם רומנים, סיפורים, מסות ומחזות. הוא זכה בפרסים רבים, ובהם פרס "Constantijn Huygensprijs" היוקרתי בהולנד בשנת 1964. הוא נפטר ב־1989, בן 96 שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו