בשנת 2010 פורסם בעיתוני צרפת סיפור שגרר תהודה רבה ופרסומים בינלאומיים, על אודות דירה ליד בית האופרה גרנייה שבפאריס, שננטשה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ונותרה נעולה במשך 70 שנה בלי שיורשיה החוקיים, צאצאיהם של דרי הבית שנמלטו מצרפת מאימת הפולשים הנאצים, ידעו על קיומה.
לא פחות מכך: התברר כי תכולת הדירה נשתמרה בצורה מושלמת. מתמונות ספורות שפורסמו התברר שהדירה התגלתה כאוצר בלום; לצד רהיטים עתיקים ויוקרתיים נתגלו אוספים של יצירות אמנות ושכיות חמדה, שהבולטת בהן היא פורטרט מעשה ידיו של הצייר האיטלקי הנודע ג'ובאני בולדיני. האישה שמצוירת בפורטרט, כך התברר, אינה אלא בעלת הדירה: מרתה דה פלוריאן, קורטיזנה (כינוי לנשות חברה זוהרות שאף שימשו פילגשים של גברים רבי ממון) יפהפייה, שאמנם נעלה מאחוריה את דירתה, אך הקציבה סכום שבאמצעותו שולמו שכר הדירה ודמי התחזוקה, שהחזיקו את סודה נעול על בריח והותירו את מעונה כמעין קפסולת זמן שפגעיו לא יכלו לה.
זמן קצר לאחר מכן נמכרה הדירה על תכולתה, וגם הפורטרט של בולדיני נמכר במכירה פומבית תמורת קרוב ל־3 מיליון יורו. היורשים החוקיים מקפידים על פרטיותם, וסירבו להיענות לפניותיהם של עיתונאים, סופרים או קולנוענים שסקרנותם התעוררה. למרות כל זאת, עד כה התפרסמו לפחות שלושה רומנים ששאבו השראה מן הידיעות שפורסמו בעיתונים; השלישי שבהם, "שעות הקטיפה" מאת אליסון ריצ'מן, פורסם בארה"ב לפני שישה חודשים והפך מייד לרב מכר מצליח שמיתרגם לעשרות שפות. עד כה מסתמן שגם המהדורה העברית (הוצאת פן, בתרגומה של ניצה פלד) זוכה לגורל דומה.
מכתבי אהבה שרופים
גם ספריה הקודמים של ריצ'מן שתורגמו לעברית זכו להצלחה. בולט במיוחד "אהבה אבודה", שתיאר בעל ואישה שהופרדו במחנה ריכוז והתאחדו עשרות שנים מאוחר יותר, בחתונת נכדיהם. ריצ'מן היא כותבת מנוסה וקולחת וספריה קלילים אך אלגנטיים. גם בשיחת סקייפ מביתה שבלונג איילנד היא ידידותית ונגישה להפליא.
ריצ'מן מתורגלת בעריכת מחקרים מקיפים וממושכים לפני שהיא ניגשת לכתוב ספר. הפעם, היא מתוודה, האתגר היה קשה במיוחד. "עבדתי עם חוקרת מקצועית מאירופה שפנתה לבית המכירות אשר לו נמכרה תכולת הדירה", היא מספרת, "פורסם שבדירה נמצאו צרורות של מכתבי אהבה, ששמרה מרתה דה פלוריאן לא רק מבולדיני, כי אם גם ממאהבה שארל, שרכש עבורה את הדירה והזמין את הפורטרט. רציתי מאוד לקרוא את המכתבים, אך המתווך שטיפל במכירת התכולה טען שבני המשפחה שרפו את המכתבים. קשה לי להאמין שזה נכון; למה שישרפו מכתבי אהבה שמוענו לסבתא־רבתא שלהם?
"הבנתי שעם כל ההתרגשות שעוררה הידיעה על הדירה, המשפחה בחרה לגדר את עצמה בפני טיפוסים חטטנים כמוני ולשמור על פרטיותה; פרטיות היא ערך מקודש ביותר עבור הצרפתים, וחוקי המדינה תומכים בכך".
הדיוקן של מרתה דה פלוריאן שצייר ג'ובאני בולדיני // צילום: אי.אף.פי
ריצ'מן הבינה שעליה לסחוט את המיטב מתוך המידע המועט שפורסם - פרטים בסיסיים וכמה תמונות של הדירה - ואת השאר יהיה עליה להמציא בעצמה. "מעט מאוד ידוע על מרתה דה פלוריאן: היא לא נולדה בשם הזה אלא כמתילדה בוג'ירון - בתה של כובסת ענייה שטיפלה כל חייה בבגדיהם של עשירים ממנה. היתה לה אחות שמתה ממחלה בילדותה. היא עצמה יועדה להיות תופרת. כמו כן, נמצאו מסמכים שהעידו על לידת שני בנים: הראשון מת שעות ספורות לאחר הלידה, והשני נמסר לאימוץ לאחר שהאב לא הכיר בו, נוסח שמרמז על כך שהאב היה אריסטוקרט שלא רצה ששמו יוכתם כתוצאה מלידה מחוץ לנישואים, אבל קיבל אחריות כלכלית לגורלו של הילד. מוזכר שמאוחר יותר הפך הילד, שנקרא אנרי, לרוקח, ושיש לו בת יחידה בשם סולאנז' בוג'ירון. על אמה לא ידוע דבר".
מתוך הפרטים הללו יצרה ריצ'מן רומן רחב יריעה ששתי עלילות מצטלבות בו: סיפורה של מרתה דה פלוריאן, צעירה שהמציאה עצמה מחדש ובכך שינתה את גורלה והפכה לא רק לאשת חברה משגשגת, אספנית אמנות בעלת טעם מעודן, מושא תשוקתו של צייר גדול, כי אם גם לאישה חזקה ועצמאית שתלויה בעצמה בלבד. קו העלילה השני מציב במרכזו את סולאנז', צעירה המתאבלת על מות אמה, המתוודעת לקיומה של סבתה יוצאת הדופן, והיא פוגשת בה אחת לשבוע על מנת לשמוע את סיפור חייה.
המפגשים בדירה המהודרת עתירת המותרות והסיפורים המשעשעים, הנוגעים והמסעירים של מרתה, אוטמים את השתיים לכל מה שמתחולל בחוץ: הנאצים מאיימים לפלוש לתוך צרפת, המצב הכלכלי מידרדר ואנשים מגויסים ומנסים להימלט. אמה של סולאנז' הורישה לה הגדה עתיקה ונדירה שנכתבה ואוירה בעלי זהב על ידי זוג מאוהב, וכעת לא מעט אנשים מעוניינים להניח את ידם על אותה הגדה. האם ההגדה תהיה זו שתציל את חייה של סולאנז'?
"מרחב שכולו יופי"
מעבר לפרטים שהיו בידיה, ריצ'מן מעידה כי בעת התחקיר לספרה עשתה שימוש מכל הבא ליד. "התבוננתי ארוכות בתמונות המעטות שפורסמו, למשל, וזו היתה דרך להתחבר פסיכולוגית לאופן שבו מרתה דה פלוריאן היתה יכולה להיות. ברור לי שהיתה לה רגישות אמנותית יוצאת דופן, ושהיא היתה אספנית בנשמתה", היא אומרת.
צידוק היסטורי. אליסון ריצ'מן // צילום: Kaija Berzins Braus
עוד היא מספרת כי "הדירה היתה עמוסה בחפצי חן יוקרתיים ונדירים, יצירות אמנות ואפילו פוחלצים. את תשומת ליבי לכד אגרטל יפני יפהפה שניצב על האח: כנערה חייתי ביפן, בקולג' למדתי היסטוריה של אמנות יפנית ואחת מעבודות הקיץ שלי היתה בגנזך שמכר אמנות מהמזרח הרחוק לסות'ביס. הרומן הראשון שכתבתי עסק באמן יפני בתקופה שבה נפתחה יפן לעולם לראשונה, וכל מה שהגיע ממנה נחשב מושך ואקזוטי. האגרטל שעל האח הבהיר לי שמרתה היתה מצויה בהלך הרוח העדכני של האספנות באותה תקופה, והשתמשתי באיסוף הפסלונים היפניים ברומן על מנת להראות שלא מדובר בדמות חד־מימדית; לא רק קורטיזנה, אלא כמי שחינכה את עצמה ליופי מעודן ולהבנה באמנות. זאת היתה אחת הדרכים שלי לגרום לה לפרוח כי לא רציתי לכתוב רק על אישה שהיו לה הרבה מאהבים אלא להציגה כאישה שנולדה לתוך חיים מחוסרי תקווה ויצרה את עצמה בכוחות עצמה, מי שנולדה לתוך עולם אכזר וחשוך ויצרה לעצמה מרחב שכולו יופי".
בחזית הרומן ניצבות נשים חזקות.
"בהחלט. מה שאהבתי בדמות של מרתה דה פלוריאן הוא שמדובר באישה עצמאית וחריפה, גם מבחינה פיננסית. מחקרים על קורטיזנות מצביעים על כך שרובן מתו מרוששות. הן אמנם קיבלו מתנות יקרות, אך מכרו אותן רק כשהגיעו לפת לחם או שקעו בחובות וכבר היה מאוחר מדי.
"בפורטרט של בולדיני", מספרת ריצ'מן, "עונדת מרתה ענק פנינים יפהפה, ובאותה העת פנינים לא מבויתות נחשבו יקרות יותר מיהלומים. היות שתכשיטים תמיד מספרים לנו סיפור, תהיתי ממי היא קיבלה את הענק ורציתי ליצור קו עלילתי שלפיו הענק הזה לא ניתן לה רק בגלל יופיו אלא כדי להקנות לה ביטחון כלכלי, ושהיא אינה סנטימנטלית לגביו ויודעת מתי למכור אותו; היא אמנם אוטמת את עצמה מהצרות שבחוץ אך לא לחלוטין; למעשה היא יודעת לדאוג לעצמה ואולי בהמשך גם לנכדתה".
הקורטיזנה, מעין מקבילה לגיישה היפנית, היא עוד דרך עבור ריצ'מן לגשר בין מזרח למערב ולעיסוק באמנות המופיע כמעט בכל ספריה. היא מספרת שחשוב היה לה להציג את החוזקות של מרתה דה פלוריאן, אישה שקיימה סלונים ספרותיים בביתה, ובמקביל להציג אותה כבעלת מיניות החוגגת את עצמה ולא מתנצלת.
"זהו עולם שיש לו שפה משלו, ומרתק לחקור ולגלות אותו", היא מספרת. "למשל באותה תקופה היה מקובל שנשים נשואות ילבשו בגדים תחתונים בצבע לבן או בצבע גוף. הבגדים התחתונים של קורטיזנות, לעומת זאת, נעו בין קשת רחבה של צבעים, מכחול טווס ועד אדום בוהק עם תחרה שחורה, והן תיקשרו דרך שפת הצבעים. לתשוקה שלהן וכלפיהן היתה שפה ויזואלית שלמה ונסתרת, מה שמזכיר מאוד את התרבות היפנית, שבה החלק שנחשב לחושני ביותר הוא עורף האישה, ולכן יש חשיבות רבה לסוג המשי שנרקם לתוך החלק הזה בקימונו, כמו סוד שמחכה להיפרם. היה מעניין ללמוד על הדברים הללו ולארוג אותם לתוך הרומן. זה עולם כל כך רב־שכבתי, שעוסק בהיותו מסתורי וחבוי. עולם של צללים".
"להינצל וגם להציל"
עד כה, רוב הספרים שפירסמה ריצ'מן עוסקים בדרך זו או אחרת במלחמת העולם השנייה. גם ב"שעות הקטיפה" היה עליה למצוא צידוק היסטורי ופרקטי כדי להבטיח את חסינותה של הדירה בפני המאורעות הקודרים שמחוצה לה. לכן, למשל, יצרה את דמותם של הקונסיירז' ובנו - דמויות משניות אך קריטיות למהלך העלילה. "חברה שהיא פרופסור המתמחה במלחמת העולם השנייה סיפרה לי שזו היתה תקופה שבה שכנים נהגו להלשין זה על זה, במיוחד אם היה מדובר ביהודים, על מנת לזכות ברכושם. היות שאין מידע על האופן שבו נשמרה הדירה שנים רבות כל כך בלי שמישהו תמה מדוע לא רואים אף פעם תנועה מתוכה ואליה, חשתי שמצב כזה היה יכול להשתמר רק אם הקונסיירז', שברוב המקרים התגורר עם משפחתו בקומת הקרקע של הבניין, היה בסוד העניינים ולטובתן של מרתה וסולאנז', וגם שבנו שיורש את תפקידו חייב לדעת מה מתרחש".
הדירה המפוארת והשמורה עומדת בניגוד לזו שבה חיה סולאנז' עם אביה.
"נכון. דירה ספרטנית מאוד, צנועה ומתקלפת. אך מה שגורם לדירה הזו להזדהר באור יקרות הוא אותה הגדה עתיקה וייחודית של אמה. רציתי לארוג את הסיפור הזה פנימה, היות שההגדה היא סיפור האקסודוס היהודי, וההקבלה בין העלילה שבהגדה ובין ההכרח של היהודים, וסולאנז' ביניהם, להימלט מצרפת עם פלישת הנאצים, עניינה אותי. כל אותן דירות דינן להינעל; אך לצד הנעילה מתרקם סיפור של תנועה, וגם בסיפור הזה חוזרים אלמנטים קודמים, כגון הצורך להקריב את הדברים היקרים ביותר, בכל המובנים, לא רק על מנת להינצל אלא כדי להציל. כך שעבורי במובנים רבים זה סיפור על גאולה; לגאול את עצמך ולגאול את האנשים היקרים לך".
יש לי רושם אינטואיטיבי שכתיבה אצלך לא כרוכה במחסומים, בתוגה או באימה. אני צודקת?
ריצ'מן צוחקת. "מודה באשמה. אני שמחה שמעולם לא למדתי כתיבה במסגרת מקצועית כלשהי ואין שום פרופסור בראשי שמתרה בי שאני עושה דבר מה לא נכון. אני בת למהנדס אלקטרוניקה ולציירת אבסטרקטית, וסבורה שהיסודות לכתיבתי נטועים בשני הוריי: מאבי למדתי שאי אפשר להבין דבר עד תום אלא אם כן מפרקים אותו לגורמים ולומדים לחבר אותם מחדש, וזו עבורי כתיבת רומנים היסטוריים: הקורא אמור להרגיש שהכל טבעי וזורם, ורק אני יודעת מה המחקר שעומד מאחורי כל זה וכמה פיסות מידע חוברו בחוט בלתי נראה.
תחקיר תחת מעטה פרטיות. כריכת הספר
"מאמי למדתי לראות את העולם דרך עדשה אמנותית, דרך צבע ומרקם, כך שעבורי, כל כתיבת פרק היא פסיעה לתוך ציור. אני יודעת שכותבים רבים מרוכזים בנרטיב, במעבר מנקודה א' ל־ב'. לי לעומת זאת כמעט אין קו עלילתי; ברגע שאני מרגישה שאני מכירה את הדמות טוב מספיק אני מתיישבת לכתוב תוך כדי ניסיון לעשות שימוש בכל החושים: אני רוצה שתחושי את המרקם של הקטיפה, שתשמעי את רשרוש המשי ותראי לנגד עינייך את צבעו. ואם פרק אחד מתפקע מחושיות, הפרק הבא יהיה מרוסן יותר ובציור יהיה יותר אוויר".
לריצ'מן בן ובת בני 13 ו־11 בהתאמה, והיא כותבת מדי יום עד השעה שהם חוזרים מבית הספר. לפני שבוע סיימה לכתוב רומן נוסף, "זה הרומן הראשון שלי שמתרחש בארה"ב, והוא עוסק במערכת יחסים יוצאת דופן שנרקמת בין מורה לתלמיד, שהוריו היגרו מאוקראינה ושסובל מפגם בלב, המאפיין ילדים רבים שאימהותיהם הגיעו מצ'רנוביל". אמו של הילד היתה בעברה בלרינה, מה שמאפשר לריצ'מן ליצור קו עלילה נוסף כהרגלה, המתרחש בעבר, מתמקד בחיי הרקדנים תחת המשטר הסובייטי וממזג אמנות עם אירועים היסטוריים ופוליטיים.
הגירה היא נושא נפיץ מאוד כיום בארה"ב.
"וזה מורגש מאוד. מדהים שלאנשים רבים כל כך יש משמעויות שונות כל כך למילה הזו. כואב לי לראות איך אנשים מפנים את גבם למהגרים, במיוחד בארה"ב. אני מניחה שבאופן בלתי נמנע זה יהיה חלק מהדיון על הספר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו