לחזור אל תפיסת ה"נפולת של נמושות"

ב"הארץ" מרבים לספר על ישראלים שהצליחו בחו"ל. כבר מזמן לא מכנים אותם יורדים. אף ששמחתי לשמוע מפי הבעלים עמוס שוקן בתוכניתה של דנה וייס "פגוש את העיתונות" כי עיתונו ציוני, קשה להתעלם מהמסר הסמוי העולה מכתבות אלו - עד כמה נבונה הזרימה מכאן לשם. כדי שלא לחשוד בכשרים בערב יום הכיפורים צריך להניח כי מסר זה משוגר בהיסח הדעת.

זה לא כבר שיבחו והיללו אחד, שמערכת החינוך העמידה לו השכלה וכלים מדעיים, והוא נסע אל מעבר לים ועדיין מקיים קשר עם אמו, אבל מרחיק את בנותיו האמריקניות מן העברית. גם אוהבים לספר בעיתון כי הישראלים העוקרים לברלין עושים חיל וטוב להם, והם מרגישים בבית. פעם ועוד פעם, בואו בהמוניכם.

לא הייתי נדרש לנושא לולא פורסמה כתבה נוספת בסידרה. מיה סלע ראיינה אדריכלית-משוררת בשם עירית כץ, שזה עתה פירסמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד את ספר שיריה "שנת חורף". סביר להניח כי המייסדים יצחק טבנקין וישראל גלילי ויגאל אלון - שלשמם נצמדים השמות עין חרוד ונען וכפר תבור וגינוסר - מתהפכים בקבריהם.

כץ פיתחה אידיאולוגיה עד כמה טוב לרדת מהארץ, ואז עלה צליל אושוויץ בשיחה. העיתונאית שאלה-העירה על משקל "העבודה משחררת" אם "ההגירה משחררת-"

"לגמרי", השיבה כץ, "זאת הכותרת של הכתבה".

הצטמררתי. אולי זה רק עניין בין-דורי של שימוש משנה במילים מן השואה. קם דור חדש, שלא ידע את הנוסח ההוא ממחנה ההשמדה. לא התאפקתי וטילפנתי אליה לאוניברסיטת קיימברידג' שבה היא עושה חלק ניכר מחייה. היא נבוכה לשנייה קלה. לא נעים, "וואו, אושוויץ", ומייד הסבירה כי "זה ההומור השחור שלי". ייתכן שבעתיד היא ובעלה ושני ילדיה יחזרו הביתה. למרות "שנת החורף".

בינתיים היא מוציאה שם טוב לירידה. מזמינה את בת השיח שלה לעשות אצלה באנגליה. מסבירה כי החיים בישראל הם סיר לחץ. זו נטייה ידועה של יורדים לנסות להגדיל את המחנה כאילו לונדון כן מחכה להם.

כשנחתה בארץ ושמעה ברדיו על תקרית ביטחונית חשה בטוב הרחק מכאן. גם זה הזכיר לי רגע של צמרמורת כאשר האזנתי ברדיו לראיון עם אביו של ארז גרשטיין, שנהרג ב-1999 ברצועת הביטחון בלבנון. האב נשאל, מה עדיף - ארז המת על הגנת הארץ, או אחיו שירד ממנה-

מייד חיזקה אותה הכותבת, שממש באותו רגע שבו דיברו כמה טוב לרחוק מהלחץ בארץ, קיבלה מסרון מפיקוד העורף. בספרה כתבה כץ כי "בלונדון, בסתיו, לפני חג המולד 2008 קל להיות/ מהגרות יהודיות". ועוד שורה מקוממת-מתמיהה - "עזבתי כדי שאוכל להתחיל לדבר". לבוס שלה שהתפלא על הירידה הסבירה כמעט בחדווה כי היהודים חוזרים לאירופה.

* * *

הוויכוח על הירידה ישן כימיה של הציונות. מי שהולך מכאן משאיר לנכדיי להגן על הוריו ולבנותיי לשלם את הביטוח הלאומי של הזקנים הנזקקים לטיפול בריאות ההולך ומתייקר. הוא מממש את החלום הרטוב של מחמוד אחמדינג'אד והקיצונים בתנועה הלאומית הפלשתינית שהיהודים יעופו להם מן העיניים, שיסתלקו מכאן.

הם אינם צריכים פצצות אטום. גם לא לרצוח לאורך גדר המערכת ההולכת ונבנית בין ישראל לבין סיני, או זו שכבר נמתחה ביהודה ובשומרון. רק לרכוש בשביל אלו כמות גדולה של כרטיסי טיסה והיתרי עבודה בארה"ב. אין מה להוסיף.

היות שמצפונם מעיק עליהם במידה הולכת ונמוגה הם גם קוראים לשאר בני המשפחה ללכת בדרכם. עריקת רבים - חצי נחמה. זה רק מן השפה ולחוץ, מי באמת רוצה שהוריו הזקנים יהגרו אחריו וייפלו עליו למעמסה שעה שהוא בורח מכל נטל ומנשיאה בעול ובאחריות-

תנועת מיעוט

הסוגיה אינה חדשה. היא מצויה בגן היהודי ממש מדור אבות האומה. היתה מצוקה? אברהם ירד לתקופה לא קצרה. אמנם מנע את בנו יצחק מלצאת את הארץ, אבל נכדו יעקב - האיש שיוצאי חלציו הם שבטי ישראל - ירד מכאן על כל בניו וצאצאיו ל-430 שנים.

זה עתה הופיעה ביוגרפיה חדשה על השלישי שבאבות האומה מאת הפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, יאיר זקוביץ. סיכום השנים שבהן ישבו האבות בארץ, כתב, הוא 215. לעומת זאת במצרים התגוררו 430. שנתיים בגולה כנגד שנה בארץ.

משהו ביחס למולדת התגלה כשברירי, "דפוק" בעגה. תרגום השבעים ניסה לומר כי בפועל התגוררו 215 שנים בארץ ו-215 במצרים, חצי-חצי, אבל זקוביץ דבק בנוסח העברי עם התירוץ העלוב כי היות שחטאו בכנען נענשו בגלות כפולה בארץ גושן. נו, באמת, הרי יצאו ממנה לחופשי כמעט באינוס.

ראוי להודות באמת העצובה שהיהודים לא חזרו לארץ בימי שיבת ציון לאחר הצהרת כורש, וגם לא בכ-1,800 שנות הגלות שלאחר חורבן הבית. בודדים באו. יהודה הלוי, הרמב"ם, הרמב"ן, האר"י הקדוש במרכז היהודי בצפת במאה ה-16, ועד שלא נולדה מדינת הלאום באירופה אשר הציתה את דמיונם של יהודה אלקלעי, צבי הירש קלישר ומשה הס, נכתבו שירי ערגה למולדת בלי ניסיון שיבה אלא של קבוצות קטנות.

הציונות שהקים תיאודור הרצל היתה תנועת מיעוט. דוד בן-גוריון מצא כי 95 אחוזים מבני דור הנפילים של העלייה השנייה שהגיעו לארץ - גם ירדו ממנה. רבים מהמנהיגים המיתולוגיים לא חיו בה. נראה לי כי בן-גוריון גבר על חיים ויצמן במאבק על הנהגת האומה מפני שראש הממשלה לעתיד גר בארץ ישראל ואילו הנשיא לעתיד רק הקים לו בית קיץ ברחובות וחי בלונדון. יש אפילו ספק אם זאב ז'בוטינסקי התאמץ ככל יכולתו לבטל את רוע הגזירה של המנדט הבריטי שגירש אותו מהארץ, או שהתאהב בפאריס.

העובדות מדברות בעד עצמן. ב"תמול שלשום" תיאר ש"י עגנון את מסע גיבורו יצחק קומר לארץ ישראל. בדרכו הוא פוגש בעסקנים יהודים על אדמת אירופה. הם מתבוננים בו כהזוי משהו על שהוא לא רק מדבר על ארץ ישראל אלא גם הולך אליה.

זה לא כבר ראיינתי בטלוויזיה צאצא למשפחת הציוני-הסוציאליסטי נחמן סירקין, שסירב לדבר על אבי המשפחה מפני שלא עלה לארץ אלא בחר לחיות בגולה, ורק עצמותיו הובאו ונקברו בפנתיאון של תנועת העבודה בכנרת. לא במקרה. גם לא מקרה יחיד. שלא להזכיר כמובן את המתנגדים העקרוניים לאכלוס הארץ, הקומוניסטים והבונדיסטים ורוב הרבנים החרדים, שהורו לצאן מרעיתם להישאר בגולה ורובם נטבחו בשואה.

מהפכה מתמדת

היהדות ראתה בקיבוץ הגלויות יום שחשיבותו אינה נופלת מבריאת העולם. ישראל 2012 נבוכה נוכח צירוף המלים המפעים "קיבוץ גלויות". ההתנגדות הערבית-פלשתינית לחוק השבות הופכת כמעט לבלתי רלוונטית.

לכל ישראלי נבון ברור כי ירידת היהודים מארץ ישראל היא אסון לאומי. כמעט שואה בלי רצח. היא דילול התקווה האחרונה לקוממיות. היא חיסול מה שאמר פעם הפרופסור ישעיהו ליבוביץ על שיבת היהודים לארצם: לאו דווקא כדי לחיות תחת גפננו ותחת תאנתנו אלא כדי לקחת את גורלנו בידינו. הירידה מהארץ היא הוויתור המובהק על תפישה זו. היא הנכונות להפקיד את עתיד היהודים בידי זרים. זה המהפך האנטי-ציוני הגדול מכולם.

אך ישראל אינה עושה דבר כדי לבלום את התהליך, שזוכה עתה אפילו ללגיטימציה בשורות מהסוג הכתוב ב"שנת חורף" לעירית כץ. יצחק רבין היה האחרון לכנות את הירידה באורח ערכי כ"נפולת של נמושות". מאז התבטא כך בשנות ה-70, אין עוד במילון הציבורי "ירידה" אלא "הגירה".

זה אינו השינוי היחיד בלשון העברית המעיד על נמוגותה של הציונות. קיבוץ הגלויות - הגירה; יישוב השממה והפרחת הנגב - התנחלות; קצין בצבא ההגנה לישראל - גנרל.

הדוגמאות רבות, כולן מקשה אחת.

באין אונות פוליטית בלט דוד בן-גוריון בהבנתו - שלא הניבה פירות - כי הציונות חייבת להזין את עצמה כמהפכה מתמדת (גם מנהיג סין מאו דזה-דונג הבין זאת, ונכשל). הוא יכול היה לעמוד על כך כאשר פרש ב-1953 לשדה בוקר וכינס את הנוער הלומד בשייח' מוניס בתל אביב ונאם בפני המוני צעירים על הצורך ליישב את הנגב, ויצא בפחי נפש. המהפכה הציונית - ולמעשה כל מהפכה - נידונה לניוון אם אינה מטילה על עצמה משימה חדשה מדי דור או שניים.

הבעיה היא האליטה

האם יכולה ישראל להתנער משברי הירידה? (שלא לדבר על השאלה השכנה מאותו זן ושורש, אם מסוגל העם היהודי לגבור על רבניו העבשים ולהקים תנועת גיור כלל עולמית כדי לפצות את עצמו על הגירעון הדמוגרפי שנובע מרצח ששת המיליונים בשואה).

הקושי הוא בזיהוי היורדים. הם אינם רק אנשים קשי יום, שהגורל המר רדף אותם. הם גם לא מהגרים שזה מקרוב הגיעו ואפילו השפה זרה להם. להפך, הם ממיטב האליטה הטכנולוגית והמדעית, שישראל העמידה לצעיריה. הם קיבלו את הכלים, אולם מערכת החינוך לא הציבה לפניהם את הערך המכריע של קיום החיים בארץ ישראל. הקושי הוא באליטה.

כבר שנים רבות אני מתבונן לימין ולשמאל, אל האנשים שעומדים בראש המערכת המדינית והצבאית והמדעית והאקדמית והמשפטית של ישראל, ונוכח כי דור שני ושלישי של אישים אשר תרמו כל כך הרבה וסיכנו לא מעט למען ביסוס הריבונות היהודית בפינת עולם זו - נטשו את עמם ואת ארצם ואת מולדתם ואת שפתם. האליטה הזאת כל כך נגועה, שהיא אינה מסוגלת להחזיר את הציונות אל שלב נוסף של מהפכה שתלבש צורה של מלחמה בירידה.

לכמה שרים וח"כים ופרופסורים חשובים יש בנות ובנים, נכדות ונכדים שכבר שנים רבות אינם מתגוררים כאן? שילדיהם או נכדיהם אינם דוברי עברית? שמבחינה זו הם נגועים, ולא יצליחו לשאת על שכמם את התפקיד הדמוגרפי שאין חשוב ממנו-

העולם של המאה ה-21 משתבח ב"שיווק". הצעידה ליעד אשר יחזיר את הירידה למעמד של "נפולת של נמושות" (לא במילים מחוספסות אלו, אבל במהות זו) חייבת להתחיל מלמטה. אם יימצא שר חינוך "משוגע לדבר" שיאמר לעצמו כי זה ייעוד חייו. גם "משוגע לדבר" בעמדה מרכזית בתקשורת. אם יהיה מי שיעודד וידרבן הורים להחדיר את המאבק בירידה לכיתות הנמוכות בבית הספר, והם יתגברו ויעקפו ויהדפו גם את יפי הנפש אשר יטענו בשם הרב-תרבותיות נגד צעד דוקטרינרי כזה.

שנת בחירות אינה מתאימה למהלך סיזיפי כה קשה ואפרורי ונטול הוד של כותרות שמנות בתקשורת. אבל לאחר מכן מתחילות ארבע שנים אחרות. אך הסיכוי במאבק זה מותנה בכך שהנהגת האומה בתחומים המובילים את החברה היהודית המודרנית לא יהיו נגועים בעצמם בירידה.

על כך שהמהלך לא החל כבר לפני זמן רב, שהכל טמנו ראשם בחול - אפשר לומר הערב בקול רועם בבתי הכנסת "ועל כולם - אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו".

שנים חשובות חלפו, בנות ובנים יקרים אבדו לארץ ישראל, וכעבור דור או שניים גם לעם היהודי בכללו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו