כשרחלי אטיאס עלתה בפעם הראשונה אל השורה הארוכה של מצבות האבן שתחתיהן טמונים אבא ואמא, שני אחיה וארבע אחיותיה, בבית העלמין החדש בצפת, היא נרגעה. "הם לא לבד כאן", בישרה בהקלה לדודה אסתר ולדוד רונן, "יש סביבם עוד קברים. הייתי בטוחה שהם לבד". והמשפטים האלה, שנאמרו במשקפיים של ילדה על טרגדיה שגם מבוגרים לא מבינים, הם תמצית הכל: היא משחקת בבובות, כמו כל ילדה בכיתה ב', אבל מדברת הרבה על תחיית המתים ועל געגוע למשפחה שנמחקה. היא אוהבת לראות "דרדסים", אבל שואלת על גן עדן. "אני צריכה את התמונות כדי לזכור", אמרה לי כשדיפדפנו יחד בתמונות, "אבל אם אני עוצמת עיניים חזק, אני עדיין יכולה לראות אותם". 22 במאי. תאונה מחרידה בכביש שיורד לטבריה מזעזעת את המדינה. ברגע אחד נמחקת משפחה שלמה: זוג הורים, יהודית ורפי אטיאס (42), ושישה ילדים: אביה (17), התאומים נריה ואלישיב (16), שירה (11), תאיר (9) ונועה (4 וחצי). כולנו בוכים עם התיאורים המצמררים: המכונית המידרדרת אל התהום, בלי יכולת לעצור; ההורים שמתקשרים למשטרה וזועקים "אין לנו בלמים, ריבונו של עולם, תציל אותנו"; שמונה נפשות שעולות יחד בסערת אש השמימה. כולנו מתרגשים עם רחלי בת ה-7 וחצי, שנמצאה עומדת ליד המכונית הבוערת, ניצולה יחידה, כמעט ללא פגע. אוד מוצל מאש. שלושה חודשים וחצי חלפו מאז, קו גבול בין החיים הקודמים לחיים החדשים של רחלי. בבית של אסתר ורונן, שאספו את רחלי אל חיקם, יש תחושת חיים חזקה: בית מלא אהבה, עם ילדים עתירי קסם, מהפנטים, וחצר גדולה. רחלי מתרוצצת בבית המטופח, קופצת על רונן ומחבקת אותו, נתלית על כתפיה של האחות הודיה, משחקת עם האחות שילת, מלהטטת באצבעות מיומנות על מסך המגע של הטאבלט. אבל מאחורי חיוך מתוק, מבעד לתזזית הילדו-ת, העיניים, עיני ילדה בת 7 שראו את אבא ואת אמא מתים, גדושות בכאב. אני יושבת עם בני המשפחה בסלון הבית, בית פרטי בשכונת רימונים בצפת. רחלי - רחל-אפרת בשמה המלא, כפי שמקפידה אסתר לכנותה - מתרוצצת סביבנו, באה והולכת, לוקחת עוגייה מהשולחן, משתתפת בשיחה. על הקיר ממול, מעל פמוטי השבת, רישום בעיפרון שצייר נריה ז"ל, אחיה. על השולחן בפינת האוכל תמונה של המשפחה שאיננה. רחלי מנהלת משא ומתן על מספר קוביות השוקולד שאסתר מרשה לה לקבל. חיים ומוות מתערבלים. אסתר כהן (47), אחותה של יהודית ז"ל, היא מורה ללשון בתיכון אמי"ת בנות בצפת. רונן (46) הוא מנהל המשק בבית החולים זיו בעיר. יש להם ארבעה ילדים משלהם: הודיה (15), שילת (14), יצחק (11) וידידיה (9). בתום השבעה לא היה ספק לאיש מהמשפחה המורחבת, משני הצדדים, לאן רחלי הולכת. "אחרי ההלוויה דווח באמצעי התקשורת ש'עדיין לא ידוע לאן תלך רחלי, ומי יטפל בה'", אומרת אסתר. "כשהילדים שלי שמעו את זה הם שאלו, 'מה זאת אומרת? זה לא ברור שהיא תהיה אצלנו-' כולם ידעו מה טיב הקשר בין המשפחות. גיל הילדים דומה, הסגנון החינוכי דומה. היינו קשורים מאוד, גם הילדים וגם ההורים. חגגנו את החגים ביחד, אירחנו אחד את השני. רחל-אפרת היתה רגילה להיות אצלנו ולישון פה. הילדים של אחותי היו כל השנים כמו הילדים שלי". רונן: "היה ברור לכולם שאם היתה אפשרות לשאול את יהודית ורפי, הם היו מבקשים שרחלי תגדל כאן, כפי שברור שאם הקדוש ברוך הוא היה לוקח אותנו, הילדים שלנו היו הולכים ליהודית ולרפי. אם היו נשארים יותר ילדים מהתאונה הזאת, והלוואי שהיו נשארים עוד, הייתי מגדל את כולם". * * * רחלי מתיישבת לידינו אחרי שהתלבשה לקראת הצילומים. היא מבקשת מאחיותיה החדשות לוודא שהקוקו מסודר היטב. החום שבוקע ממנה ממיס. היא מחייכת כל הזמן, מנשקת את בני המשפחה ללא הרף, מחבקת, נוגעת. היא מתיישבת על רונן, מתרפקת, ידיה סביב כתפיו, משכנעת אותו לקנות לה "קרם ריחני". "אני אקנה לך כל מה שתרצי", הוא עונה לה ועוטף אותה בחיבוק אוהב. בחודשיים הראשונים היא ישנה במיטה אחת עם הודיה, מכורבלת בחיקה. לקראת תחילת שנת הלימודים עברה הודיה לחדר אחר, ורחלי קיבלה מיטה משלה, מול מיטתה של שילת. על המיטה מסודרים דובונים רכים. היא מעריצה את הודיה, בכורת ילדיהם של אסתר ורונן, ורוצה להיות כמוה כשתגדל. "יש קשר מדהים בין רחל-אפרת לבין הודיה", אומרת אסתר, "היא מזכירה לה את אחותה הגדולה אביה". כשהיא מראה לי תמונות של אביה ז"ל, אני מצטמררת: הדמיון החיצוני בין בנות הדודות הודיה ואביה מדהים. הן נראות כתאומות זהות. הודיה אחראית לסייע לרחלי במקלחת, בכל ערב לפני השינה. "באמבטיה היא מספרת לי הרבה דברים", אומרת הודיה, "שואלת אותי מה זה גן עדן ומתי תהיה תחיית המתים". אסתר: "היא מבינה שזה סופי, אבל מקבלת כוח מהאמונה בתחיית המתים. הרבה פעמים היא מבקשת שהם יחזרו ומתפללת לתחיית המתים. אני לא יודעת אם היא מבינה מה זה, ובאיזה טווח זמן זה יתרחש, אבל הציפייה הזאת מחזיקה אותה. "גם העלייה לבית העלמין חיזקה אותה. הגענו לשם חודש וחצי אחרי התאונה. הרגיע אותה לראות שהם לא לבד שם. שיש מסביב עוד קברים. היא קראה תהילים, הדליקה נרות נשמה ובכתה". הם מספרים על ילדה אסרטיבית, שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ומבינה היטב את המתחולל סביבה. "היא בוחנת אותי על כל צעד ושעל", מספרת אסתר, "אמרתי לה פעם, 'את הבת שלנו, את חלק מאיתנו'. אחרי כמה דקות היא שאלה, כאילו במקרה, 'דודה אסתר, כמה ילדים יש לך-' עניתי לה: 'חמישה'". והיא מקבלת את הסמכות שלך כאמא- "קרה פעם אחת שהיה ויכוח בין הילדים, והחלטתי לשים לזה סוף, אמרתי שאני האמא ואני אחליט. היא ענתה לי, 'את לא אמא שלי ואת לא יכולה להגיד לי מה לעשות'. אמרתי לה, 'נכון, רפי ויהודית הם ההורים שלך, והם תמיד יהיו, אבל את כמו הבת שלנו. את חיה איתנו, את גרה פה, ואנחנו אחראים עלייך'. אני חושבת שהיא שמחה כשהיא שמעה את התשובה הזאת. זה נתן לה תחושה שיש מישהו ששומר עליה, שהיא לא נשארה לבד. הידיעה שיש מי שלוקח עליה אחריות מחזקת אותה ונותנת לה ביטחון: אנחנו לא אבא ואמא, אנחנו רק תחליף, אבל יש לה על מי להישען". רונן: "לגדל את רחלי זאת זכות גדולה, וגם אחריות כבדה. המקובל רבי דוד אבוחצירא אמר לנו שמאז ימי בראשית לא היה נס כמו נס ההצלה שלה. יד השם הוציאה אותה מהתופת, אין שום דרך אחרת להבין את זה. היא כמו ספר תורה שניצל משריפה ומתהלך לנו בתוך הבית". ואפשר לנזוף בספר תורה? אני שואלת. הרי איך אפשר להציב גבולות, כמו כל הורה, כשמולך ילדה שעברה דבר כזה? הנטייה הטבעית היא לעטוף אותה בצמר גפן, לפצות, לרפא. "אין סתירה בין הדברים", משיבה אסתר, "אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה, אבל גם מציבים גבולות ונוזפים כשצריך. היא רבה עם הבן שלנו, יצחק, על צפייה בטלוויזיה: היא רוצה לראות 'דרדסים', והוא רוצה 'מומינים'. בהתחלה הוא היה מוותר לה, היום הם רבים ממש כמו אחים, וזה טבעי, ואני לא מתערבת. "יש בנו צורך לפצות אותה, לגונן עליה אחרי הטראומה שעברה, אבל אנחנו יודעים שאם אתה רוצה לגדל ילד כמו שצריך, שיגדל להיות מוכן לחיים, אסור לעשות הנחות. הרי בחוץ לא יוותרו לה. להציב גבולות במקרה כזה זה קשה, אבל אפשרי. לרונן קשה יותר". "תמיד אהבתי את רחלי במיוחד", מוסיף רונן בחיוך. "הייתי אומר ליהודית שאני רוצה שידידיה, הבן שלנו, יתחתן איתה. יהודית היתה צוחקת שאני אצטרך לשלם לה הרבה כסף בשביל זה". * * * בעצה אחת עם אנשי מקצוע, במרכז טיפולי המתמחה בנפגעי טראומה, מנהלים אסתר ורונן את שיקומה הרגשי של רחלי. הם מקיימים מפגשי טיפול קבועים עם פסיכולוגים, עם רחלי ובלעדיה, ומתייעצים עם המומחים על כל שאלה. אסתר: "אנחנו משתדלים לשמור על רצף בין הזיכרונות מהבית הקודם לבין החיים כאן. יהודית ורפי וששת הילדים נמצאים איתנו כל הזמן. בכל פעם שרחל-אפרת נתקלת במשהו שמזכיר לה אותם, היא מייד משתפת אותנו. בשולחן השבת היא נזכרת בזמירות שהיו שרים בבית, ומבקשת שנשיר אותן. במשחק עם הילדים שלנו היא נזכרת במשהו שקשור לאחיות שלה ומספרת. היא ביקשה ללכת לסליחות עם רונן, כי בשנה שעברה אבא שלה לקח אותה. רונן לקח אותה איתו כמה פעמים, מוקדם בבוקר. "השבוע יצוין יום ההולדת החמישי לנועה ז"ל, אחותה הקטנה. רחל-אפרת ביקשה שנחגוג לנועה יום הולדת כמו שהיו רגילים לעשות בבית, עם עוגה ובלונים. נעשה מה שהיא תחליט, גם דברים שיהיו לנו קשים". רחלי מתיישבת לידינו. היא מראה לי בטאבלט תמונות שלה מקייטנת הקיץ של זק"א, ותוך כדי, מספרת לי שכבר למדה לכתוב ב"כתב גדולים" כמעט את כל האותיות, חוץ מהאותיות הסופיות. מי יכול להכיל את זה: ילדה בכיתה ב', עם קוקו וסנדלים, שמדברת על אותיות סופיות ועל זק"א באותה נשימה. "אני אוהבת להסתכל בתמונות שלהם", היא אומרת כשאנחנו מדפדפות בין תמונות האחים שלה, "אני צריכה את התמונות כדי לזכור. הנה, זה אחי, וזאת אחותי, וכאן אני יחד עם אמא. אם אני עוצמת עיניים חזק, אני יכולה לראות אותם". את רוצה לספר לי סיפור שאת זוכרת- "כן, זה היה לפני פסח השנה. לאמא היה יום הולדת ואבא הזמין עוגה של חמץ. נריה סיפר לכל האחים שהולכים לעשות לאמא מסיבת הפתעה. הכנו לה שלט גדול לדלת ואלבום עם ציורים מכולם. זה משהו שהיינו עושים בכל יום הולדת של כל אחד מהמשפחה. שמרנו את זה בסוד. "בשעה שמונה וחצי אסתר היתה צריכה לבוא. כולנו ישבנו בסלון, מתרגשים שתיכף תתחיל ההפתעה ושהדודים יגיעו. לא הפסקנו להסתכל על השעון. ואז אחותי נועה, שתמיד מגלה כל דבר, גילתה לאמא את ההפתעה. היא סיפרה לה שאסתר מגיעה..." רחלי צוחקת. "אחר כך ישבנו כולנו, בסככה של הצימרים בחוץ, ואכלנו את העוגה. הבית היה כבר נקי לפסח וזה היה כיף". אחרי ששיתפה אותנו בסיפור, נראה שהיא יותר שמחה מעצובה. "כשהיא נזכרת באנקדוטות מהבית, זה נותן לה כוח", מאשרת אסתר. "כשהבנו שזה ככה, החלטנו לעודד אותה להיזכר. אנחנו מראים לה בכל הזדמנות שהם איתנו, שהם מלווים אותנו. התמונות הן הקשר החשוב ביותר למשפחה, מאחורי כל תמונה יש סיפור, יש זיכרונות, יש אסוציאציות. זה מצמיח אותה. אחרי שהיא מסתכלת בתמונות היא הופכת להיות שמחה יותר. "לפעמים היא אומרת שנמאס לה לחכות ושואלת מתי הם כבר יבואו. באחד הימים היא הזמינה לכאן חברה מהיישוב שלה, בר יוחאי, שישנה איתה. יכול להיות שזה היה משהו שהזכיר לה את הבית. באותו יום היא אמרה שקשה לה, שהיא מתגעגעת נורא לאמא. כשהיא אומרת שהיא מתגעגעת אני עונה שכולנו מתגעגעים, אבל אנחנו לא לבד. "התשובות שאני נותנת לה הן התשובות שאני נותנת לעצמי: התפילה מחזיקה אותנו, הציפייה לימות המשיח, הידיעה שהם מסתכלים עלינו מלמעלה. אני מרגישה שיהודית ורפי מלווים אותי. כשיש לי התלבטות בקשר לחינוך של רחלי, אני מרגישה שהם עוזרים לי להחליט". * * * רחלי היתה השישית מבין שבעת ילדיהם של רפי ויהודית אטיאס. היא נולדה בי"א חשוון, יום פטירתה של רחל אמנו (וגם קרויה על שמה ועל שם המקום שבו נקברה, דרך אפרת). רפי, רפאל-עמרם, גדל במגדל העמק למשפחה יוצאת מרוקו עם שמונה ילדים. יהודית, בת למשפחת נעמן הצפתית, יוצאי תוניסיה, היתה בת הזקונים מבין עשרה אחים ואחיות. לשניהם היה ברור שיקימו משפחה גדולה. כשנישאו, בני 23, רפי היה אחרי לימודים בישיבת ההסדר במעלות, ויהודית התחילה לעבוד כמזכירה במכללה הטכנולוגית בצפת. הם מצאו קהילה חמה ביישוב הדתי בר יוחאי שבגליל, ובנו שם את ביתם. רפי עבד כמורה בתיכון בכרמיאל. בארבע השנים האחרונות עבר לנהל את מפת"ן צפת, מסגרת טיפולית שיקומית לבני נוער בסיכון, שנשרו מכל מסגרת חינוכית אחרת. הוא היה מחנך נערץ, מחובר בכל נימי נפשו לתלמידים, שאותם אסף מהרחובות, פשוטו כמשמעו. בשנים האחרונות נסגרה המכללה שבה עבדה יהודית והיא החליטה להישאר בבית, גידלה את שבעת הילדים והחזיקה את הצימרים המשפחתיים. זה היה בית שמח, מוסיקלי, מאיר פנים, מלא באהבה בין האחים ובין ההורים לילדים. "הם היו הורים חמים, מחבקים, מעצימים", אומרת אסתר, "הקשר שלהם לילדים היה משהו שלא רואים בכל יום. את רואה כמה רחלי חמה, כמה היא אוהבת לחבק ולנשק - זה בדיוק הם. יהודית תמיד אמרה שהיא תחסיר מעצמה הכל כדי לתת לילדים הכל. כולם הלכו לחוגים, קיבלו העשרה, כשהם מדגישים שכסף לעולם לא יהיה מכשול שבגללו ילד לא יתפתח במשהו. הילדים היו ממושמעים בצורה בלתי רגילה. על כל דבר התייעצו עם ההורים. לא התביישו להגיד לחברים שלהם, גם בגיל ההתבגרות, 'אני צריך לשמוע מה ההורים שלי אומרים'". רונן אומר שקשה לו לדבר עליהם, שזה עוד טרי. אסתר, שיהודית היתה הנפש הקרובה ביותר אליה, מדברת בשקט, מהססת בין זמן הווה לעבר. "הם היו מודל, משפחה למופת. כולם העריכו אותם, אבל רק אחרי השבעה התחלנו להבין את העוצמות שהיו בהם. הם עזרו למשפחות נזקקות ביישוב. ארגנו בר מצווה שלמה למשפחה שהיתה במצוקה. קנו בגדים חדשים לילדים שלא היה להם. מדהים כמה הם הצליחו לדחוס ב-42 שנות חיים. כנראה הם סיימו את התפקיד שלהם בעולם מוקדם מאחרים". * * * יהודית ורפי היו שותפים לתהליך השידוך בין אסתר ורונן, שנישאו שלוש שנים אחריהם. עם הולדת הילדים, בגילאים קרובים, בילו שתי המשפחות ביחד יותר ויותר: בחגים, בשבתות, בטיולים. לפני שנה החליטה יהודית לארגן שבת משפחתית ענקית לכל עשרת אחיה עם ילדיהם ונכדיהם. הגיעו לשם חמישה דורות של משפחה אחת, 200 איש, כשיהודית מנצחת על הכל. אסתר: "ערך האחדות היה ערך עליון אצל רפי ויהודית. אחדות במשפחה, אחדות ביישוב, אחדות בעם ישראל. ממש לאחרונה רפי הוציא מכתב לחברי היישוב שבו הוא קורא לבנות בית כנסת מרכזי אחד, שיאחד את כל העדות והנוסחים במקום המניינים המפוצלים. זו היתה הצוואה שלו, והיום אכן בונים בבר יוחאי את בית הכנסת שעליו הוא חלם". הודיה (15), בתה הגדולה של אסתר, מצטרפת לשיחה בסלון. הם מספרים לי על הילדים שנספו. אביה, תלמידת אולפנת מירון, היתה מדריכה בבני עקיבא וניגנה בפסנתר. נריה (נריה-שמעון-יוסף), היה תלמיד מצטיין בישיבה התיכונית בצפת, השתתף בפרויקט "פרחי רפואה" בפקולטה החדשה לרפואה בצפת, הדריך בבני עקיבא, והיה בעל כישרון נדיר לציור; על קיר משפחת כהן תלוי דיוקנו של הרב מרדכי אליהו שצייר נריה: רישום בעיפרון, מדהים בדייקנותו. "הוא לא התחשב בחבר'ה", מספרת הודיה, "אם הוא החליט ללכת בשבת עם עניבה, הוא עשה את זה ולא עניין אותו אם יצחקו עליו". אלישיב (אלישיב-חיים), תאומו של נריה, למד בישיבה התיכונית במירון. "היו לו ידי זהב בנגרות, בחשמל, בכל דבר שצריך לתקן. בנה מחסן בחצר, בפסח צבע לבד את כל הבית". חוץ מזה, הוא היה מתופף מוכשר. מערכת התופים המקצועית שקנו לו הוריו עומדת עכשיו מיותמת בבית בבר יוחאי. וגם על שירה סיפרו, ילדה מלאת אנרגיה, שלמדה נגינה בגיטרה והחיוך לא ירד מפניה; ועל תאיר (תאיר-מזל), שהיתה ביישנית וענווה; ועל נועה, בת הזקונים, שהפיצה אור לכל סביבותיה. יהודית היתה בעלת חוש אסתטי וטעם משובח. "תמיד מטופחת, לבושה יפה, בבגדים מיוחדים", אומרת אסתר בגעגוע. "מעולם לא הרשתה לילדים לצאת מהבית בבגד מוכתם או ישן. כשהיו מתארחים אצלנו, לא היו עוזבים את הבית לפני שיהודית היתה שוטפת את כל הבית". רחלי, היא מעידה, מסודרת בדיוק כמוה. "בכל בוקר היא מקפלת את הפיג'מה שלה כמו סרגל, מיישרת את הסדינים, מוכנה למסדר. היא לא מסכימה לצאת מהבית אם יש לה שוונצים בקוקו". הבית החדש בבר יוחאי, שאליו עברו רפי ויהודית לפני 11 שנים, עוצב ביד אוהבת, עם חפצי אמנות מרשימים. לפני כשלוש שנים, אחרי בר המצווה של התאומים, נשארו בבית משפחת אטיאס ציוד וכלי אירוח רבים. הם החליטו לאסוף את כספי המעשרות של אותה שנה, לקנות בהם ציוד נוסף ולפתוח ביישוב גמ"ח אירועים. בגמ"ח היו משאילים, ללא תמורה כספית, את כל מה שדרוש כדי לארגן שמחה משפחתית: משולחנות וכיסאות ועד מפות, כלי אוכל ואביזרים לעיצוב. "ליהודית ורפי היה לב רחב שלא עושה שום חשבונות. התלמידים של רפי היו כל כך קשורים אליו, שבימי השבעה לקחו כמה מהם מזרנים וישנו בתוך כיתות בית הספר, כדי להרגיש את רוחו. באחד המקרים יהודית קנתה נעליים לילדה, ובבית גילתה שהמידה קטנה מדי. במקום לחזור לחנות ולהחליף, היא נתנה את זה למשפחה אחרת, שהיא ידעה שהם זקוקים לזה, והלכה וקנתה נעליים חדשות. ואלה לא אנשים שקטפו את הכסף על העצים, הם עבדו קשה כדי להתפרנס. "אלישיב, שעבד בחופשים בגינון ובשטיפת מכוניות, הוציא 100 שקלים, עשירית ממה שהרוויח, וביקש לתרום את זה לבית הכנסת שהקים סבא שלו. הסבא אמר לו שישמור את הכסף לעצמו, אבל הוא התעקש להפריש מעשר כספים. ילד בן 16. זה היה החינוך שקיבל. היום, אם אני עוברת ליד קבצן שמושיט יד ברחוב ולא שמה לב, רחלי עוצרת אותי ושואלת למה לא נתתי. היא מחנכת אותי כפי שחינכו אותה. לא היה אצלם מצב שלא עוצרים ופותחים את הארנק למי שמבקש". * * * ביום שני, 22 במאי, בלילה, ערב ראש חודש סיוון, חזרו בני משפחת אטיאס ממגדל העמק, שם השתתפו בחנוכת בית כנסת שהקים אביו של רפי ובהכנסת ספר תורה, שלכתיבתו היו שותפים כל האחים. השעה היתה כבר אחרי חצות, אבל הילדים, אחרי שעות של ריקודים, לא נראו עייפים. ההורים החליטו לנסוע לקבר השל"ה בטבריה, ולשאת שם את התפילה לחינוך ילדים שכתב השל"ה ונחשבת כסגולה לאמירתה ביום פטירתו, שחל באותו יום. משם היו אמורים לשוב הביתה לבר יוחאי. סמוך לצומת גולני, בדרך לטבריה, התקשה רפי לשלוט במכונית המשפחתית. בשעה 01:13 הוא התקשר למשטרה. "איבדנו את הבלמים ברכב", אמר למוקדנית בשיחה המצמררת שהוקלטה, "עברנו את צומת גולני ואת גבעת אבני ואנחנו בירידה לכיוון טבריה..." "אני שולחת לכם ניידת", ענתה המוקדנית. רפי העביר את הטלפון ליהודית, שזעקה: "אין לנו בלמים... אלוהים, תציל אותנו. ריבונו של עולם..." קשה לדמיין את רגעי האימה המחרידים הללו, כשהמכונית שועטת במהירות גבוהה בלי יכולת לעצור. רפי המשיך לנסוע ישר ולא פנה בצומת פוריה, כנראה מחשש להתהפך במהירות הגבוהה. בעיקול החד הסמוך למצפור בטבריה, קצת לפני איצטדיון הכדורגל, נצמדה המכונית לגדר ההפרדה, כנראה בניסיון לעצור בעזרת החיכוך בגדר. אבל במקום לעצור היא עלתה על חומת הבטון המפרידה בין הנתיבים, עברה לנתיב הנגדי ושברה את גדר הברזל, בדרך לתהום. היא הידרדרה 50 מטרים במורד השדה הסמוך לכביש, נחבטה בסלעים, התהפכה פעמיים על צידה, ונעצרה. כעבור רגעים ספורים החלה לבעור. בשעה 01:25 נמצאה רחל-אפרת ליד המכונית הבוערת, כשהיא בריאה ושלמה. לא ברור מה גרם לאובדן השליטה על הרכב. אחת ההשערות היא שדוושת הגז נתקעה. חוקרי המשטרה העריכו עוד באותו יום שלא מדובר בתקלה במערכת הבלמים. הרכב עבר טסט שנתי במכון רישוי שלושה חודשים לפני התאונה, כולל בדיקה ממוחשבת של מערכת הבלמים, שמצאה אותם כשירים. גם המכון עצמו נבדק שבועות לפני התאונה, בביקורת פתע של משרד התחבורה, ונמצא תקין. חודשיים לפני התאונה עברה המכונית טיפול מקיף במוסך מורשה, שבמסגרתו נבדקה מערכת הבלמים ונמצאה תקינה. למרות העובדות הללו נשמעו בכלי התקשורת טענות על הזנחה לכאורה של הטיפול ברכב, על בעיה מכנית שלא טופלה. "רפי היה נהג מאוד אחראי", אומרת אסתר בכאב, "הרכב היה חדש. כל בדיקה שהיה צריך לעשות, רפי עשה. מה שאמרו בתקשורת היה מופרך ומכאיב". גם רונן שולל מכל וכל אפשרות של הזנחה כלשהי. "רפי והמשפחה נסעו עם הרכב הזה לנגב, לירושלים, חרשו את הארץ. הכל היה תקין. זאת לא תאונת דרכים רגילה. שום דבר בתאונה הזאת לא נתפס בשכל ולא יכול להיות מוסבר בשכל. אנחנו לא מבינים את החשבונות של הקדוש ברוך הוא. איך מתאונה כזאת, מתופת כזאת, שבה אין סיכוי לשרוד, יוצאת ילדה עם סדק באגן? זה רק יד השם". * * * בדקות שבהן אירעה התאונה, התקשו בבית משפחת כהן בצפת להירדם. שילת בת ה-14 התעוררה משנתה, מוטרדת, ולא הצליחה לחזור לישון. אמה ניסתה להרגיע אותה. כמה דקות אחר כך, בשעה 01:45, צילצל הטלפון. שכנתם של יהודית ורפי מבר יוחאי קיבלה טלפון מבית החולים פוריה על התאונה, ומיהרה להתקשר לאסתר. "רונן ענה. שמעתי את המילה תאונה, הבנתי שזה משהו שקשור ליהודית ונבהלתי", משחזרת אסתר. "אבל לא יכולתי לדמיין אסון כזה. איך אפשר בכלל להעלות כזה תסריט במחשבה? אמרו לנו רק שרחל-אפרת הגיעה לבית החולים, ושנבוא לשם מייד". לפני שיצאו מצפת לבית החולים פוריה, רונן נכנס לאתרי החדשות באינטרנט, לבדוק אם כתבו משהו. בדרך לבית החולים, כשהוא מכונס עם הידיעה על שמונת ההרוגים, אסף רונן אחות נוספת של יהודית ואסתר, והודיע גם לאח מנתניה שיתכונן לעלות לצפון. כעבור חצי שעה הגיעו לבית החולים, ומצאו שם את רחלי, מוקפת אנשים זרים. רונן: "הגענו לשם ראשונים. רחלי שכבה במיון, עם צווארון על העורף ומכות יבשות בפנים. כשראתה אותנו היא הושיטה אלינו ידיים ופרצה בבכי. לידה היתה מתנדבת של מד"א, שגרה סמוך למקום התאונה והגיעה מייד אחריה. היא לא עזבה את רחלי עד שהגענו". רחלי סיפרה לאסתר ורונן את כל מה שזכרה: שאבא לא הצליח לעצור את האוטו, והתקשר לבקש עזרה. שבמכונית היו הרבה צעקות. שהם קראו יחד תהילים. אחר כך, סיפרה להם, המכונית התגלגלה והתהפכה. אסתר: "היא ידעה בדיוק מה קרה. היא זכרה שיהודית שלחה אליה יד לאחור וליטפה אותה. כשהאוטו היה הפוך היא קראה לאמא, לאבא, לאחים שלה, ואף אחד לא ענה. היא אמרה שכולם ישנו, ושהיא התעלפה. אחר כך ראתה אש שמתחילה לבעור מאחור והחליטה לצאת מהמכונית. היא לא היתה חגורה. יהודית ורפי בדרך כלל הקפידו על חגירת חגורות בטיחות, אבל כנראה שהיא שיחררה לבד את החגורה במהלך הנסיעה או אחרי התאונה. בכל מקרה היא פעלה בתושייה יוצאת דופן. כשיצאה מהמכונית הבוערת, התחילה לטפס לבד במעלה ההר. מישהו שהגיע לחילוץ סיפר שכשראה אותה, היא אמרה לו: 'אל תתקרב. כולם מתו'. גם בבית החולים, אחד הדברים הראשונים שהיא שאלה היה אם כולם מתו. עניתי לה שכן". "ישבתי במושב האמצעי של המכונית", אומרת לי רחלי, "מקדימה ישבו אבא ואמא. מאחורה ישבו נריה ואלישיב. נועה ותאיר ישבו מצד אחד שלי, אביה ישבה מהצד השני, ואני באמצע. ראיתי אותם כאילו ישנים, אבל הם כבר נפטרו". למחרת התאונה נטמנו שמונת בני המשפחה בבית העלמין החדש בצפת, בכניסה לבית העלמין, בשורה אחת. אין אדם שעובר ליד השורה הזאת ולא עוצר. * * * מבית החולים פוריה הועברה רחלי לרמב"ם בחיפה, כשהיא סובלת מסדק קל באגן ומכמה חבלות יבשות. יומיים אחרי התאונה שוחררה מבית החולים והגיעה היישר לשבעה, בבית המשפחה בבר יוחאי. "כשהיא ראתה את כמות האנשים והבלאגן היא אמרה שאם אמא שלה היתה רואה את זה, היא היתה משתגעת", מספרת אסתר. בימים ובשבועות שלאחר התאונה נעטפו רחלי ומשפחתה החדשה באהבה אין קץ. רעייתו של ראש הממשלה, שרה נתניהו, ביקרה בביתם, ואחר כך התארחה רחלי בביתו של ראש הממשלה ונפגשה איתו ועם רעייתו. היא הוזמנה גם אל הרבנים הגדולים, ובהם הרב עובדיה יוסף, הרב חיים קנייבסקי, רבי דוד אבוחצירא ואחרים, וביקרה אצלם. "גילינו את העוצמה של עם ישראל", אומרת אסתר, "עזרה, תמיכה, השתתפות בצער, מכתבים, מתנות שממשיכות להגיע עד עכשיו. חילונים ודתיים, יהודים מהתפוצות, ערבים ישראלים, מנהיגים ועמך. הלוואי שנשכיל לנתב את העוצמות האלה לא רק בטרגדיות קשות אלא גם ביומיום. שנמצא את המאחד בינינו ולא את המפלג, ואז אף אחד לא יוכל לנו". "זה מרגש", מוסיף רונן. "אנשים מחו"ל שולחים מתנות, מתקשרים. מישהו שרוצה לשמור על אנונימיות תרם ספר תורה שלם לעילוי נשמתם. יש אדם שמגיע אלינו מדי פעם ומביא לנו מתנות יקרות שלא היינו קונים. בפעם האחרונה הוא הביא wii. משפחה מראשון לציון דפקה אצלנו בדלת והשאירה כאן תוכי. מישהי עיצבה והדפיסה לרחלי פוסטר עם משפטים מחזקים, שהיא יכולה להגיד לעצמה לפני השינה". הם מראים לי את הפוסטר, רקע ורוד ואותיות סגולות: "זכרי כמה את חכמה ומוכשרת. תוכלי להיות כל מה שתרצי. לעולם אל תוותרי על החלומות שלך. לא משנה מה יקרה, זכרי כמה אוהבים אותך". בשבועות האחרונים התחילה רחלי לכתוב את הסיפור שלה, מתחילתו, יחד עם הודיה ובהנחיית אנשי מקצוע. היא מספרת להודיה סיפורים, והודיה כותבת. אסתר: "אנחנו עושים את זה טיפין-טיפין, בכל פעם קצת, לא להעמיס עליה. היא בחרה בעצמה את הכותרת לסיפור - 'הנס שקרה לי'. זאת הדרך שבה היא רואה את הדברים, וזה נותן כוח לכולם. בשבילה אנחנו חייבים להתחזק ולהתרומם". כשנכנסתי לבית וזיהיתי את רחלי, ראיתי שהיא נבוכה. "לא נוח לה עם זה שהיא הפכה ל'סלבריטי'", אומרת אסתר. "היא לא אוהבת את זה. אין צורך לצלם אותה בכל מקום". * * * בעוד כחודש וחצי תחגוג רחלי את יום ההולדת השמיני שלה. היא ממשיכה ללמוד בבית הספר שבו למדה בשנה שעברה, ושבו למדו גם אחיותיה שנהרגו, בית הספר הממלכתי-דתי "חמד" במירון. מונית מיוחדת, במימון מחלקת החינוך בצפת והמועצה האזורית מרום הגליל, מסיעה אותה בכל בוקר אל בית הספר ובצהריים מחזירה אותה הביתה, בליווי צמוד של בת שירות לאומי. מאז השבעה ביקרה רחלי כמה פעמים בבית המשפחה בבר יוחאי. אסתר: "חזרנו לבית כדי להביא משם בגדים וחפצים שהיא ביקשה, למשל הגיטרה של אחותה שירה. היא נכנסה לבית, עשתה בדיקה בכל החדרים כדי לראות שהבית נקי, שכל דבר נמצא במקום. זה בול יהודית. מאז אנחנו מגיעים לשם מדי פעם, היא עושה סיבוב בבית אבל לא מתעכבת. יכול להיות שהיא מתחילה להרגיש שהבית שלה כאן". הבית הגדול והיפה בבר יוחאי נשאר סגור. בשנה הבאה, בתום שנה מהאסון, יוחלט מה לעשות איתו. בינתיים מתקיים שם שיעור תורה שבועי לעילוי נשמתם, שיעור לנשים המועבר בידי נשים. אסתר באה לשם לפעמים, דולה זיכרונות ותמונות. לא מזמן מצאה סידור שרפי קנה לאחד הבנים כשהיה קטן. בהקדשה שכתב שיבח את הילד על כך שהתמיד ללכת לסליחות ועשה מאמץ לצום ביום הכיפורים. איך מסבירים את האסון הזה- "התאונה הזאת נשגבת מבינתנו. ראש חודש סיוון, יום של תפילות, של התעלות, שישה ימים לפני חג מתן תורה. באותו יום בבוקר יהודית השתתפה בסיור בירושלים וביקרה בקבר של הרב מרדכי אליהו בהר הזיתים. הם נהרגו אחרי שיצאו מקדושה של בית כנסת, בדרך לקבר השל"ה. אין לנו תשובות". תאונה כזאת מחלישה את האמונה או מחזקת אותה- "מצד אחד, זה מאוד קשה. יש הרבה שאלות. האסון הזה קרה סמוך לפיגוע בטולוז ולשריפה בבית משפחת שער ברחובות: מקרה אחר מקרה של משפחות כמעט שלמות שהולכות ושריד אחד שנשאר, וכולם דתיים. שרשרת של אירועים שאין להם תשובות. יש שאלות מעשיות, כמו למה האחרים לא יצאו מהמכונית, ויש את השאלה הגדולה, למה זה בכלל קרה. "מצד שני, דווקא במקום הכי קשה, הקדוש ברוך הוא משאיר מישהו ששורד באורח נס. איך אפשר להסביר את זה? שני הצדדים הם מעבר לטבע האנושי: הלוויה של הורים ושישה ילדים זה לא טבעי, וגם ילדה כזאת קטנטונת שיוצאת בלי פגע מזוועה כזאת, זה לא טבעי. "בלי אמונה לא היינו יכולים לשרוד, לא היינו מצליחים לקום משבר כזה. כל הזמן אנחנו מדברים אמונה, ועכשיו צריך לחיות אמונה. התאונה היא ניסיון, מבחן באמונה. כשאתה רואה את האסון הגדול מול סיפור ההצלה הפלאי של רחל-אפרת, אתה מבין שמישהו מנהל את העניינים. השיקולים שלו נסתרים". * * * אני מסתכלת על רחלי המתוקה והיפה, בת גילו של בני. מצבה חיה לשמונה אנשים. נדמה שהיא משקיעה מאמץ מסוים בלהעמיד פני ילדה, בעוד ילדותה אבדה לה במדרון המוות ההוא בטבריה, בשעת הדין והרחמים שהשאירה אותה לבד. "אנחנו משתדלים שתחווה את הילדות כמו כל ילדה, אבל יש לפני ויש אחרי, עם קו גבול ברור בין שתי התקופות", אומרת אסתר. "אני מעריכה שכשהיא תגדל, היא תדרוש מעצמה יותר. כשאדם עובר כזה דבר וניצל, הוא מתפתח אחרת. אולי מה שינחה אותה תהיה השאלה מה התפקיד שמוטל עליה בעולם. אם היא נשארה, כנראה יש לכך סיבה טובה, זה לא סתם. אני בטוחה שהיא תנתב את חייה לחיים משמעותיים, מלאי ערך". אחר כך, כשאנחנו יושבות לבד, אחרי שרונן הלך לתפילת מנחה והבנות הגדולות נעלמו לעיסוקיהן, אני אומרת לה שנדיר לראות משפחה שמתנהלת בחיוניות כזאת, באופטימיות כזאת, חודשים ספורים אחרי טרגדיה אדירה כזאת. "אני לא יודעת אם אני כל כך חזקה כמו שזה נראה", היא עונה בשקט. "עד עכשיו הייתי עסוקה בלהפגין חוסן כלפי הסובבים אותי, עסוקה בהנצחה, ואני חושבת שעוד לא עיבדתי את מה שקרה. מבחינת ההלכה, אבלו-ת על אח או אחות נמשכת חודש ולא שנה, כמו אבל על הורים. אבל שבר בסדר גודל כזה לא מתאחה אחרי חודש. יש לי רגעים קשים. למשל, אני לא מסוגלת להושיט יד לארון וללבוש משהו שמשמח אותי. אבל יש ילדים בבית, וצריך להתרומם בשבילם". האסון הזה שינה את צורת ההסתכלות שלך על החיים- "אחרי דבר כזה אתה לומד לקחת דברים בפרופורציה, לשים דגש על העיקר ולא על הטפל. אני מנסה להסתכל פחות על כמה הספקתי, ויותר על מה הספקתי. פתאום כל רגע בחיים נראה משמעותי. אתה מבין שאתה יכול להיעלם ברגע, ואז לכל מה שהשגת וקנית אין שום ערך. אני נותנת לילדים יותר מרחב, מתעקשת פחות על זוטות, העיקר שיעשו דברים מתוך שמחה, ולא מתוך חובה. אני מנסה להתעסק פחות בחומר ויותר ברוח. להרוויח עוד מעשה טוב, עוד מצווה. לעשות משהו לעילוי נשמתם. אני יודעת שכל דבר טוב שאנחנו עושים גורם להם נחת למעלה. וזה נותן תמריץ להיות טוב יותר".
20 דקות אחרי התאונה כבר דיווחו שם, בחוסר זהירות משווע, על שמונה בני משפחה שנהרגו ואחת שניצלה, בהתהפכות של מיצובישי גרנדיס בטבריה. השמות לא פורסמו, אבל רונן חיבר את הפאזל לבד. ליהודית הוא לא אמר דבר.
