ההסתדרות העובדים הכללית משמשת כר פורה לאינטריגות ולעסקנות פוליטית באופן הבוטה ביותר כבר עשרות שנים. נכון שמעת לעת ארגון העובדים הגדול במדינה ממלא את ייעודו המקורי, קרי ייצוגם של מאות אלפי מועסקים במשק הישראלי, אולם אין חידוש בכך שמרבית הזמן עוסקים ראשי הארגון בשימון ובניפוח המנגנון עצמו, עם מספר ג'ובים ובעלי תפקידים הולך ותופח, שלמונים המועברים מיד ליד באין מפריע, כשרכבי ליסינג, לשכות פלוס מזכירה, וסגנים בשכר מחולקים בעלות של עשרות ומאות מיליוני שקלים, וזה עוד בלי לדבר על המקפצה הפוליטית או העסקית שמשמשת ההסתדרות עבור רבים.
צילום: ערוץ הכנסת
נראה שרק למפא"יניקים הפתרונים לשאלה מדוע רבים וטובים קופצים ראש מתוך רצון למים העכורים הללו, כשהמשימה לצאת מהם נקי כמעט בלתי אפשרית. זה כמו לנסות להשיב על השאלה מדוע מפלגה שמקבלת בסקרים שמונה מנדטים סבורה כי הדבר הדחוף ביותר כעת עבורה הוא הקזת דם איש של רעהו. הכתם שדבק בשבוע האחרון בשלי יחימוביץ' ובאיתן כבל לא ימוש במהרה. זה לא רק הדיל שהוכחש והשקר שנמשך למעשה עד לרגעים אלו ממש. זו גם הירידה לרמת עסקנות נחותה ביותר - כולל שפת הביבים המלווה אליה. בהשמצתם את אבי ניסנקורן ופטרונו עופר עיני, רק הטביעו עצמם עמוק יותר בביצת הסחי העסקנית של הארגון המסואב.
בין התקפה להשמצה חשפו השניים את ההסכם שערך ניסנקורן עם חברי הבית החברתי, שכולל שלמונים בהיקפים של מיליונים ותנאים שלא נראו כמותם בעולם הפוליטי, כמו מינויי בעלי תפקידים "ללא אפשרות הדחה"(!). עוד גילו כי ניסנקורן חתם על הסכם עם כל הסיעות בהסתדרות כדי למנוע בחירות. כך נותבו כספי ארגון העובדים מייעודם המקורי שהוא, כשזכור, ייצוג חצי מיליון העובדים החברים בו, לתשלום עבור הסכמים קואליציוניים וניפוח חסר תקדים של תקציב ההנהלה והמנגנון, הוספת תקנים ומשכורות במספרים שלא היו כמותם.
זמן פציעות. שלי יחימוביץ' // צילום: קוקו
זה קרב שכולם יכולים להפסיד בו, אולם עיקר הנזק הוא בראש ובראשונה לשני הפוליטיקאים הידועים והמוכרים, שלהם יש הרבה יותר מה להפסיד מאשר לניסנקורן, שעדיין לא ביסס את מעמדו בציבוריות הישראלית. זה לא אומר שהם לא צודקים, אבל זה בהחלט אומר שהם לא מי יודע מה חכמים.
פתיחת עונת התמרונים
אין חדש בכך שנפתלי בנט מנסה לפסוע בדרכי הבוס לשעבר, בנימין נתניהו. גם המהלך להקדמת הפריימריז לא הפתיע איש בבית היהודי, כפי שלא הפתיע איש בליכוד קודם לכן. נתניהו עשה זאת בעבר. גם בנט.
מבחינת יו"ר הבית היהודי, אין מהלך נבון יותר מהקדמת הבחירות לראשות המפלגה, שעליה הודיע השבוע. הוא נובע בעיקר מחשש כן מאיבוד ההגמוניה השלטונית שממנה נהנה בשנים האחרונות. אמנם השליטה של בנט בסיעה בכנסת היא מוחלטת, לא רק בקרב חברי הבית היהודי אלא גם אצל אנשי תקומה, שאינם מערימים קשיים כמו בפעם הקודמת, אולם בשטח המפלגתי בנט מאבד מאחיזתו. גם בסביבתו מעריכים כי לא יהיה אפשר לשחזר את נהירת בני המכינות הקדם־צבאיות וצעירי ישיבות ההסדר לתמוך בו כפי שהיה לפני חמש שנים. אך הסכנה האמיתית מבחינתו היא כי אם עד כה לא תורגמה אכזבת הפעילים להצבת יריב שקול נגדו, הרי בשבועות האחרונים הולכת וגוברת ההערכה כי בנט לא יישאר מועמד יחיד בבחירות הקרובות. מכאן שהזמן רק משחק לרעתו, לכן פעל לקצרו.
הפריימריז לראשות מפלגות הבית היהודי והעבודה, שעליהם הוכרז השבוע, מתחילים להידמות לתחילתו של משחק שחמט שבו כולם מזיזים את הכלים למיקומים אסטרטגיים לקראת פתיחת התמרונים הכבדים האמיתיים שמאפיינים מערכת בחירות. איך שזה נראה כרגע, העילה היחידה לבחירות בעת הזאת לא קשורה למערכת הפוליטית אלא המשפטית. בין נתניהו לאופוזיציה מתנהל קרב כבר עכשיו סביב סוגיית ההתפטרות במקרה של כתב אישום. אולם הכלל הידוע הוא שלא אופוזיציה מפילה ממשלה, אלא הקואליציה. השאלה הגדולה היא האם אחת מהמפלגות השותפות בממשלה תכרע תחת הלחץ ותודיע כי ראש ממשלה תחת כתב אישום זה לא משהו שאפשר לחיות איתו. לאולמרט היה בממשלה את מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק. הוא זה שהביא לנפילתו על רקע פרשות השחיתות. לנתניהו על פניו אין את המרכיב הזה בממשלתו: הבית היהודי יכולים להפיל ראש ממשלת ימין על רקע פינוי יישובים וויתורים מדיניים, לא על רקע חקירות. החרדים ודאי שלא יתעניינו בסוגיה. גם לא ליברמן. היחיד שאולי מסוגל להגיב לעניין הוא משה כחלון. השאלה מה מחכה לו אחרי הבחירות מציקה לו. ללא כיוון ברור לאן מועדות פניו, לא בטוח שימהר לטלטל את הספינה הנושאת אותו.
מתחת לפני השטח
סגנונו הבוטה והמוגזם של ראש המכינה הקדם־צבאית בעלי, הרב יגאל לוינשטיין, שהביע התנגדות לגיוס בנות לצה"ל, ומבול המתקפות שספג בעקבותיו, מנעו דיון ענייני בסוגיה. לוינשטיין, כמו רבים לפניו, מצא את עצמו בצד הלא נכון של האג'נדה השלטת בתקשורת המתאפיינת לעיתים בסתימת פיות כשמדובר בערכים המנוגדים לעמדתם. נניח לרגע לעובדה כי הרב לוינשטיין גידל וחינך לוחמים כמו סא"ל עמנואל מורנו, מעוטר צל"ש אלוף, ורס"ן רועי קליין בעל עיטור העוז, שנהרגו במלחמת לבנון השנייה; תא"ל עופר וינטר מעוטר צל"ש אלוף; רס"ן אלירז פרץ ז"ל, בנה של מרים פרץ ששכלה גם את אחיו סגן אוריאל ז"ל; סגן הדר גולדין ז"ל ועוד קצינים בכירים ומעוטרים, שחלקם מסרו את נפשם בצבא. נניח שכל אלה לא נזקפים לזכותו. ממתי נקבע שאסור לרב לומר את דעתו בלי שיוקע בעמוד הקלון?
יתרה מכך, בדיוק כמו שהתקשורת פיספסה את תמיכת הציבור בנתניהו בבחירות האחרונות, ובארה"ב את בחירתו של טראמפ, כך מתפספסת התמיכה מתחת לפני השטח בדבריו של הרב לוינשטיין. כמו אצל טראמפ, כך גם כאן: ההסתייגות היא מהסגנון, לא מהתוכן. זה נכון שלא רבים התנדבו להגן על עמדתו של הרב השבוע, ומתי מעט התנדבו לחצוץ בגופם בינו לבין תוקפיו צמאי הדם, אולם הציבור הדתי־לאומי מצביע בהמוניו ברגליים כשרוב מוחלט של בנות המגזר לא מתגייסות לצבא אלא מעדיפות שירות לאומי. כדאי להקשיב גם לקולות האלה המגיעים מהשטח, ולא רק לאינטרסנטים הקולניים המונעים מאג'נדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו