נשים לוחמות: כרטיס אדום לרב לוינשטיין?

לא האמנתי למראה עיניי ולא למשמע אוזניי נוכח הרצאתו של הרב יגאל לוינשטיין בפני צעירים דתיים העומדים על סף גיוסם. הציבור חווה כבר את השתלחותו חסרת הרסן כלפי הלהט"בים, אבל היא בטלה בשישים בהשוואה ליחסו הבוטה, המזלזל, המתנשא, הפוגעני, העולב - ואיזו מילה נשמטה מזיכרוני? - כלפי נשים. כדאי לשאת אותן לנשים בעודן צעירות, קבע החוזר בתשובה מאילת שעומד בראש מכינה טרום־צבאית ביישוב עלי, כל עוד הן "חמות".

חדשות ערוץ 2 שידרו את לוינשטיין. התבוננתי וחשתי כי הוא זקוק למידת הרחמים יותר מאשר לגינוי. גם לאחר הראיון הנוסף שהעניק כעבור יום לסיון רהב־מאיר, אבל אין להניח לו לייצג את ציבורו ולחרוך את מרקם היחסים העדין בין חילונים לבין דתיים בצה"ל.

מי שהיפנה אותי השבוע לסכסוך המתחדש בין הרבנים לבין צה"ל, היה בדעה שהרמטכ"ל גדי איזנקוט חותר לדלל את ההשפעה והנוכחות הברוכה של לוחמים דתיים־לאומיים ביחידות הלוחמות ובקורסים המרכזיים בצבא. זירת הקרב היא כוונת הצבא לגייס נשים המעוניינות בכך ליחידות קרביות. לוינשטיין ותומכיו בעולם הישן התגייסו נגד הגיוס.

צה"ל הבין את הבעיה. לוינשטיין סיפר כי שוחח עם ראש אכ"א האלוף מוטי אלמוז. בצה"ל הכינו פקודה לשירות משותף של נשים וגברים, והרבנים תבעו מקצה שיפורים. גם אני סבור כי יש ללכת לקראתם. למשל, אם קצין דתי לא ירצה לשרת בגדוד המשותף לנשים וגברים יש להיענות לו. אולי דווקא להפך - הרבנים צריכים להיות מעוניינים שקצינים דתיים יתנדבו לשרת ביחידות אלה כדי להקפיד על כללי ההפרדה הראויים. הכל סביר.

לוינשטיין והנוהים אחריו אינם מבינים כי הסיכוי לגרום לקשר אינטימי אינו גדל דווקא כאשר צוות נשי של טנק מרכבה (אם יהיה כזה) יחלוף על פני עמיתו המורכב מגברים. הבעיה המעיקה להם מצויה מחוץ לצה"ל, באינטרנט ובקולנוע ובפייסבוק ובטוויטר. חל שינוי במעמד האישה הדתית בבית פנימה והיא הפכה ל"אשת חיל" לא רק בשירי ערב שבת. הלוחמת לא שינתה את מעמד האישה. השינוי במעמד האישה לעבר שוויון הזכויות המיוחל הפך אותה ללוחמת.

חנה סנש. רוצים לקבוע סייגים? ניתן לחדש את הדיון לזמן קצר // צילום: לע"מ

הבעיה קשה אך הנושא פתיר. מדינת היהודים המסורתית והחילונית אינה יכולה לוותר על הרצף ההיסטורי מדבורה הנביאה ויעל אשת חבר הקיני ועד חנה סנש וברכה פולד וגאולה כהן. רוצים לקבוע סייגים? הרבנים חוזרים בהם ממה שכבר הוסכם עם צה"ל? ניתן לחדש את הדיון ביעילות ולזמן קצר, ולא להסתפק בהידברות של הצבא עם הרבנים אלא להוסיף לנושאים ולנותנים משתתפים־משקיפים מוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ובעיקר נשות ציבור דתיות. זאת מייד לאחר שהכל יסכימו להוציא כרטיס אדום "חם" לרב פרוע־הלשון מההתנחלות עלי.

מבחן גברת כץ

לפני 45 שנים ביקרה משלחת של שישה עיתונאים לעניינים מדיניים בארה"ב לסיקור מערכת הבחירות (שניים נותרו בחיים, שלמה נקדימון ואני). באטלנטה, ג'ורג'יה, התארחנו אצל הגברת כץ, שהיתה פעילה למען ישראל. הופתעתי עד כמה ידעה רק באורח חלקי מה באמת התרחש בארץ. מאז אימצתי לי כלל לתהות מה חושבת "גברת כץ" כלשהי, אוהבת ישראל במדינת־ספר בארה"ב, על האירועים בארץ. היא מין מושג במילוני, מין "בוזגלו" כבעולם המשפט.

"גברת כץ" היא אבטיפוס לליברלית מתונה. טרודה בענייני היום, ילדים ונכדים ומקום עבודה. היא עוקבת במתינות אחרי החדשות בעיתון ובטלוויזיה, בטקסס ובוויסקונסין, ומקבלת בשבוע כמות גדושה אך מקוטעת של מידע שמביך אותה: מדינתה האהובה אוסרת את כריזת המואזין מהמסגד לאחר שלא מנעה זאת כ־70 שנים; וחוסמת העברת כספים לארגונים החולקים על מדיניות הממשלה בירושלים, אבל האם היא - כץ מאטלנטה - לא תרמה לישראל כאשר התנגשה בנשיא שלה ברק אובאמה, ובכן מה פסול בזה?

והכנסת רוצה להכביד על ארגוני האופוזיציה לקבל כספי תרומות אם המשטר יגדיר אותם כעוינים, ומה תעשה שכנתה גברת איצקוביץ, שהיא ימנית ותומכת בהתנחלויות, אם הממשל בוושינגטון יכריז כי תרומה כזאת אינה זכאית לניכוי מתשלום המס?

הכנסת גם מונעת כניסת אנשים חורשי רע אך לא עבריינים, שמנהלים תעמולה למען החרמת ישראל בגלל הבנייה בהתנחלויות, היעלה על הדעת? ומה על בנימין נתניהו שהגיע עד לקונגרס לתקוף (בצדק, להערכת גברת כץ) את ההסכם שעשה אובאמה עם איראן? היי, היא אומרת לעצמה, משהו רע מתרחש שם בישראל אהובתי.

מכאן הדברים ברורים: חוק המואזין הגרוע בכולם. ישראל מתגרה באיסלאם ביוזמתה. לא בפלשתינים בלבד. הממשלה דורסת בחקיקה בלתי מרוסנת. קואליציה חכמה אינה נוהגת כך.

לא לעולם חוסן

בוריס ג'ונסון הגיע מלונדון עם מסר ברור: ההתנחלויות בלתי חוקיות. דונלד טראמפ ידיד ישראל ובוודאי אינו אנטישמי ולא יניח לפגוע בה במועצת הביטחון, אבל דעתו אינה נוחה מחיבוק הדוב של שרי הליכוד והבית היהודי, כאילו הוא בעד בניית התנחלויות חדשות או סיפוח חלק מיו"ש. ממשל אמריקני אוהד יסכים לכל היותר לעצום עין נוכח בנייה בגושי ההתיישבות.

החגיגה נגמרת, כיבוי אורות בבית הלבן. חבל שבנימין נתניהו ביטל את טיוטת ההסכם שלו עם יצחק הרצוג, שהיתה מאפשרת משא ומתן אזורי בהשתתפות רוב מדינות ערב. כתב וניסח והעתיק והשלים טיוטה, וסב לאחור. גם הפרופסור יחזקאל דרור, שהפחית את עיסוקו בפובליציסטיקה, שב ופירסם השבוע ב"הארץ" מאמר קינה על המשגה של נתניהו.

בוריס ג'ונסון. הגיע עם מסר ברור: ההתנחלויות בלתי חוקיות // צילום: קובי גדעון, לע"מ

הממשלה חשה נכון שמדינות רבות מאסו בנושא הפלשתיני. ישראל חומקת מכל משא ומתן מהסוג שניסחו נתניהו והרצוג. הממשלה מתנגדת בתקיפות למשא ומתן עם ויתורים. היא כסלעים שלא ניכרים סדקים בעמדתם. "מי שעתיד לשבר אותם עדיין לא בא", כתבה דליה רביקוביץ בשירה "גאווה". "עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים / יבוא וילך / ופתאום האבן פצועה. / אמרתי לך כשסלעים נשברים זה קורה. בהפתעה". בלשון פחות פיוטית - סרבנות המשא ומתן אינה עמידה לעד, "לא לעולם חוסן".

שעתה של התקשורת

ראיון שהעניק נשיא רשת CNN ג'ף צוקר ליונית לוי בכנס של בכירי הטלוויזיה בארה"ב ובמדינות המערב בירושלים, עסק במתח הרב בין דונלד טראמפ לבינו (גילוי נאות: בתי שירה היתה העורכת הראשית של הכנס מטעם "קשת"). הכותרות בארץ ובעולם התמקדו בהערתו כי נוכח המתקפה החמורה של הנשיא על התקשורת הוא חושש לחיי העיתונאים. אך מצאתי עניין דווקא במשפט מוצנע אחר. לפי צוקר, ההתנגשות הרוחבית עם הבית הלבן הפכה את העידן הנוכחי לתקופה היפה של התקשורת האמריקנית.

זו הערה מעניינת. הרי לא היו כדברים האלה מאז המאבק על חופש המידע וחשיפת ההתנהלות השלטונית בפרשת ווטרגייט ופרסום מסמכי הפנטגון בשנות ה־70. זה נכון לא רק באמריקה.

הדסה: לא סוחבים יחד

אי אפשר להאזין לרוך דיבורו ולשכנוע הפנימי של הפרופסור מיכאל (מיקי) ויינטראוב ולא לשמוע את הצליל הרגיש של דאגה עמוקה לילדים חולי סרטן הזקוקים לטיפול מיוחד במחלקת ילדים ב"הדסה", ירושלים.

ואי אפשר להאזין גם למנכ"ל החדש הפרופסור זאב רוטשטיין ולא לשמוע את הצליל הנוקב שמוכרחים להציל את "הדסה", אשר שקעה לתהום נשייה בעשורים האחרונים. הן לשם כך נעקר מבית החולים "שיבא". ויש כמובן דם רע ביניהם וטענות על תחבולות בלתי אתיות מצד ההנהלה, ומנגד תהייה על "מרד רופאים" שפורשים לבית החולים המתחרה "שערי צדק", והתקשורת חייבת לציבור מידע פרטני בנדון.

זאב רוטשטיין. אי אפשר להאזין למנכ"ל הדסה ולא לשמוע את הצליל הנוקב שמוכרחים להציל את ביה"ח // צילום: יהושע יוסף

ככל ששמעתי יותר גברה תמיהתי. מי אכן יציל יותר חולים? ומי החולים? ישראלים? פלשתינים? תיירים שממלאים את הקופה הריקה שמצא רוטשטיין בעלותו מהשפלה לירושלים?

איני יודע לומר מי צודק. אך ברור כי במצב שנוצר ראוי לחזור לאמרתו של לוי אשכול, שלפני מלחמת ששת הימים דחה הצעה לחזור ולעבוד במחיצת דוד בן־גוריון, מורו שהפך ליריבו: "שני הסוסים האלה כבר אינם יכולים לסחוב יחד". גם זה מזכיר משפט נודע משנות ה־60: כאשר נכשלה הפלישה האמריקנית לקובה, אמר הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי לראש סוכנות הביון אלן דאלס כי "אחד משנינו חייב ללכת, ולפי החוקה האמריקנית הפורש יהיה אתה".

המציאות הצביעה על ויינטראוב. רוטשטיין מימש אותה שלשום.

סלחנות לשקר?

רוב המעורבים בשערוריות ציבוריות באמריקה נאלצו להתפטר לא בגלל מעשיהם אלא מפני ששיקרו כאילו לא היו דברים מעולם. מה פסול במפגש בין היועץ לביטחון לאומי של הנשיא המיועד לבין השגריר הרוסי? אך כיוון שהכחיש - במקום להודות ולחוש מעט אי נעימות - נאלץ היועץ הגנרל מייקל פלין להתפטר. כך גם בעבר. ריצ'רד ניקסון וביל קלינטון הגיעו אל סף ההדחה מפני שקריהם יותר מאשר מפאת מעשיהם האסורים.

זו נורמה נאה ויעילה גם אם מלאכותית, ואין בה כדי למנוע שקרים בעתיד. אנשים חלשים שמתקשים להתמודד עם בעיה עכשווית נמלטים אל מקלט השקר. בשאר העולם מתייחסים לשקר בסלחנות מסוימת. גם בישראל.

שלי יחימוביץ' ואיתן כבל שיקרו שאין להם הסכם פוליטי. הסכם סביר גם אם לא נעים לכבל מפני שהיפנה עורף ליצחק הרצוג. הם הוסיפו להכחיש גם כשידעו כי איש לא יאמין להם. לא ברור כיצד ישפיע האירוע המביך על עתידם הפוליטי. אצל יחימוביץ', המתמודדת על ראשות ההסתדרות, המבחן קרוב. כבל ימתין לפריימריז. ממילא נוכח דרמת סבון כזאת הבחירות להסתדרות נראות משעממות.

הזדמנות לפנימה

הממצא כי 47 אחוזים מתלמידי ישראל אינם שרים את "התקווה" - "כל עוד בלבב, פנימה..." גרם לשי פירון לקרוא לתנועתו החדשה "פנימה". הוא הרכיב צמרת של אישים ידועים־למחצה, רובם ראויים, ויצא לדרך עם מנשר־מצע ועם דרכי פעולה. היות שסיסמתו היא התחברות ולא פילוג, זכה לתמיכה חשובה מנשיא פופולרי כראובן (רובי) ריבלין. זו בעצם מהות משנתו.

המנשר מחפש אחרי זהות ישראלית. חותר לערבות הדדית. מבקש לתקן את החוזה בין המדינה לבין אזרחיה. "פנימה", כתב פירון, תפעל בדרכי השראה, מחאה והצעה. היא תגנה כל מי שיסית ללא הבדל מפלגה והשקפת עולם. עד ליום העצמאות ה־70 תחתור להפעיל מיליון ישראלים שישתתפו בגיבוש הזהות הישראלית. שאלונים כבר יצאו לדרך, וחזרו. היו גם הרבה טוקבקים.

זה נשמע טוב מלהיות ממשי. בעבר היו ניסיונות להגיע להבנה יהודית־ערבית. גם מתון כפרופסור מרדכי קרמניצר לא הצליח למצוא שפה משותפת עם הנהגת ערביי ישראל. אך למה להיות פסימיים? ראוי להעניק הזדמנות.