הבורגני

דווקא על סט הצילומים של סרט הקולנוע "ג'ון וויק", כשהוא חולק מכונת אספרסו ועמדת כריכים משותפת עם קיאנו ריבס, עומר ברנע הבין שאיבד את התשוקה שלו למשחק. זה קרה לפני שנתיים וחצי, אבל ההרגשה הזאת, שכוח המשיכה של החיים, פלוס הכישרון והלוק הפרוע, גררו אותו אל עולם המשחק והדוגמנות בלי שהוא לגמרי נותן על זה את הדעת, התחילה לנקר עוד הרבה קודם.

"כמעט עשר שנים שאני מסתובב עם התחושה שעולם המשחק ירד אצלי בצורה חדה בסולם סדר העדיפויות, ושיש איזה חוסר התאמה בין העשייה שלי, שהיא בסך הכל יציבה ומתמדת, לבין מה שבאמת עושה לי תשוקה ומרגש אותי. אני יודע לעשות שמח בעבודה, אבל לא בטוח שהעבודה עושה אותי שמח במיוחד. 

"אני זוכר את עצמי בסט הצילומים של 'ג'ון וויק' בניו יורק ובניו ג'רזי, מעשן סיגריה עם קיאנו ריבס ומשוחח איתו על החיים, נהנה מקרוואן פרטי עם כל הפינוקים שאפשר לדמיין, כולל אמבטיה עם טלוויזיה HD, עשרות אנשי צוות שמכרכרים סביבי כדי לספק את כל המאוויים שלי, ניצב שעומד במקומי בזמן שמכוונים עליו את המצלמות והתאורה, כשאני בסך הכל מגלם איזה תפקידון קטן ולא משמעותי בפאקינג סרט הוליוודי - וכל מה שאני חושב לעצמי הוא שאני לא בטוח שאני במקום הנכון שלי. 

"הידיעה הזאת הלכה והתחדדה אצלי כשעברתי לחיות בניו יורק לפני עשר שנים, לתקופה של שבע שנים. נסעתי לשם כמו הרבה שחקנים ישראלים שרוצים 'טו מייק איט אין אמריקה', מצאתי מורה פרטי מדהים בשם ג'ון, למדתי אצלו משחק פעמיים בשבוע, ולאט־לאט גיליתי שאין לי תשוקה מספקת לשחק. שאני לא קם בבוקר והולך לישון עם הרצון לשחק, לא קורא מחזות להנאתי, לא כותב טקסטים בחדווה כדי לפרוץ כיוצר, ואת החוויה המזככת שאני חווה בשיעורי המשחק אני מתקשה לייצא החוצה למקצוע.

"זה קרה במקביל לגילוי שאני לא אוהב את ניו יורק, שהיא מטרופולין מאוד קשוח, עם שבעה חודשים קפואים בשנה ואנשים שכל הזמן רצים בטירוף.

"אז החלטתי לשחרר ולעשות רק את מה שעושה לי שמח. למשל, 'המדרשה', ששודרה בערוץ 2 לפני שנה, ועכשיו סידרת הפנטזיה לנוער 'כדברא'. מאז ששיחררתי בראש את עניין המשחק, אני הרבה יותר נהנה לשחק וללכת לאודישנים. כבר אין לחץ וסטרס וכל מיני מחשבות של 'אני חייב את זה', או 'פאק, אם אני לא אתקבל...' פתאום הגישה היא, 'יאללה, בוא נהנה מזה. כולה משחק'".

וכשאנשים שלא מכירים אותך שואלים במה אתה עובד, מה אתה משיב להם?

"מנחה סדנאות פסיכודרמה".

אז תגידו שלום ונעים מאוד לעומר ברנע מודל 2017, שבכרטיס הביקור החדש שלו אפשר למצוא את הטייטלים הבאים: מנחה סדנאות פסיכודרמה, מדריך אישי לשחרור חסימות ומעצורים, משווק בלעדי של משחק קלפי המודעות לילדים "סיפורי חיות" (שיצרה, כתבה ואיירה אשתו מיכל, מטפלת גוף ונפש), איש השיווק של "הבית של איריס" (חלל אירועים בבן שמן השייך לאמו, השחקנית והיוצרת איריס ברנע), די.ג'יי פרטי באירועים ובמסיבות, אבא של עמנואל בת ה־4 ויער בן השנתיים, וגם שחקן, שנהנה לתחזק קריירה מתגמלת כלכלית, ובעיקר כזו המפרסמת את שאר העשייה שלו ("בתכלס, הכי חשוב מבחינתי לדבר על קלפי המודעות המדהימים שפיתחה אשתי").

•   •   •

בשבוע שעבר עלתה בערוץ ניקלודיאון של yes "כדברא", סידרת פנטזיה על־טבעית לנוער, שבה תוכלו למצוא את ברנע בתפקיד האיש הרע, גרומל. "כמו תמיד, ליהקו אותי לתפקיד הרשע, וזה תענוג צרוף. בתור ילד הייתי חובב של 'מבוכים ודרקונים', הייתי מהפריקים האלה שמתחפשים ונוסעים לשחק עם ילדים אחרים בכל מיני מבנים נטושים. זה עשה לי קצת פלאשבק". אבל לברנע - סוס פרא שעבר ריסון עצמי בשנים האחרונות - בהול יותר לדבר על החוויה המטלטלת שחווה בשבוע שעבר במחנה הפליטים הסורים והאפגנים ביוון. 

"אחי הצעיר, רום, התעורר לפני כמה חודשים מחלום על תסריט שהוא צריך לכתוב, ומייד התיישב לכתוב תסריט לסרט שעוסק בבעיית הפליטים והמהגרים העולמיים. במסגרת התחקיר הוא חיפש מחנה פליטים שבו יוכל להתנדב כדי להכיר את הדברים מקרוב והגיע לאי קיוס ביוון, שבו שני מחנות פליטים ליד הים: אחד של הצבא, מוקף גדרות תיל, ועוד אחד פתוח, המיועד ל־800 אנשים, ושבו הוא התנדב.

"60 אחוזים מהפליטים שנמצאים במחנות הגיעו מסוריה, והשאר הגיעו ממדינות מוכות גורל כמו עיראק, איראן, אפגניסטן ומדינות באפריקה. כשאחי חזר משם וסיפר לי על החוויה שעבר, הרגשתי שאני מוכרח להיות שם בעצמי".

למה?

"כי כולנו קוראים על הזוועות המטורפות שקורות בכל העולם ועל משבר הפליטים. ראיתי איך אחי חזר משם, כולו מועצם ונרגש, ואמר לי שבכה שם ב־11 הזדמנויות שונות, ושהרגיש שעזר. הרגשתי שאני חייב לעשות את זה".

מה עשיתם שם?

"גרנו בדירה קטנה, ומדי בוקר היתה לנו פגישה עם כל המתנדבים האחרים, שבאו מכל העולם. היינו מבשלים אוכל לפליטים, אורזים בפס ייצור מהיר 1,000 ארוחות, מחלקים אותן, ואחר כך מחלקים בגדים ושמיכות שהגיעו מתרומות או מהאו"ם. בלילות היינו בכוננות, למקרה שתגיע עוד סירת גומי שעליה ילדים.

"כמעט בכל יום יוצאות מכל מיני מקומות בעולם סירות גומי עמוסות בפליטים. במקרה הטוב הם מגיעים לאחד המחנות, ובמקרה הטרגי הם טובעים. מכיוון שרום אוהב להתעסק בעץ ולנגֵר, אז בנינו בחלק מהאוהלים שולחנות ומדפים, תיקַנו בקתה בנמל, הקמנו מעקה בטיחות. עשינו כל דבר שהיה צריך לעשות".

מה הסיפור האנושי הכי קשה שנתקלת בו שם?

"באחד האוהלים פגשתי משפחה שהגיעה מאפגניסטן, שני הורים ושישה ילדים בני שנה וחצי עד 12. הם עזבו את אפגניסטן אחרי שהטליבאן רצחו את הבן הבכור שלהם, שהיה בן 14. הילד הגיע לגיל גיוס, וההורים ניסו להבריח אותו אל מחוץ למדינה, אבל נכשלו. הטליבאן ערפו את ראשו בפומבי, למען יראו וייראו.

"המשפחה החליטה לברוח משם, עברה לאיראן, והמשטרה האיראנית תפסה אותם, כלאה אותם לשלושה ימים בלי אוכל ושתייה, וגירשה אותם בחזרה לאפגניסטן. הם הצליחו להימלט שוב לאיראן, והפעם חמקו מהמשטרה, עברו לטורקיה, ומשם הגיעו למחנה הפליטים ביוון.

מתנדב במחנה פליטים ביוון. "הילדים שם מקסימים, אבל טראומטיים מאוד" 

"הילדים שלהם מקסימים, אבל טראומטיים מאוד. האמא סיפרה איך נאלצה פעם לסתום בחוזקה את הפה של בתה עאישה בת ה־4, כדי ששוטרים שחלפו לידם לא ישמעו אותה. הילדה מפחדת עד היום מגברים מזוקנים - הם מזכירים לה את האנשים הרעים, שעשו למשפחה שלה דברים רעים. יש לה חרדה ממים, בגלל כל המסעות שלהם בים.

"אגב, למרות כל מה שהם עברו, הם משפחה שכולה חיוכים, האבא עדין והאמא כל הזמן מפנקת את הפליטים, מכינה להם תה ומכבדת בעוגיות, כאילו מבקשת להחזיר לאחרים מהמעט שיש לה. יש להם מיטות ובגדים, אבל הם הכי רוצים להיות מסוגלים לעבוד ולהתפרנס ולהיות עצמאיים. אלה חיים נוראיים, שאתה בלי שום מעמד של ממש.

"האו"ם דחה את הבקשה שלהם למעמד פליט, כמו של 85 אחוזים מהפליטים, והם בהמתנה שאולי משהו ישתנה, שאולי מדינה כלשהי תקלוט אותם. אם יקרה הנורא מכל, יחזירו אותם לאפגניסטן, שזה מבחינתם כמו גזר דין מוות. היה דיבור שאולי יעבירו אותם לטורקיה, לאזור הגבול עם איראן, אבל גם לשם הזרועות של הטליבאן מגיעות. הם חוששים מאוד".

•   •   •

והיו עוד סיפורים קורעי לב. למשל, זה של עבדול, אשתו ושלושת ילדיו, שהגיעו מסוריה ובמשך שמונה חודשים חיו באוהל קטן, עד שיום אחד הותקפו על ידי חבורת ניאו־נאצים. התוקפים עמדו על החומה שליד המחנה, השליכו עליהם אבנים וזרקו בקבוקי תבערה, ששרפו את האוהל. רק בנס איש לא נפגע.

"עבדול סיפר שאחד הילדים הקטנים שלו בכה בלי הפסקה, 'אבא, אני לא רוצה למות', עד שהוא הצליח להרגיע אותו. תחשוב לאיזו מציאות נוראית גדלים הילדים האבודים האלה. הנחמה בסיפור הזה היא שהאו"ם דאג להם לחדר קטן באכסניה, שמבחינתם זה שיפור מטורף בתנאים".

מה הרגשת כשנחשפת לכל הטרגדיות האנושיות?

"בעיקר בכיתי בכל מיני נקודות לאורך היום. קשה מאוד להישאר אדישים כששומעים את הסיפורים האלה ואת כל האטימות העולמית למצב הזה. אני חושב שאלה היו הימים הכי משמעותיים שעברתי בחיי, והם ליבו אצלי מחשבות שמתרוצצות אצלי כבר הרבה שנים - לעשות דברים חברתיים שיעשו הבדל בעולם.

"כאזרח בעולם הזה וכאבא אני מאוד מוטרד ממה שקורה בעולם: בעיית הפליטים שהולכת וגוברת ולא נפתרת, עליית הימין הקיצוני, דונלד טראמפ, שלא ברור לאן הוא הולך, והתחממות כדור הארץ. אני יודע שמעשה כזה או אחר שלי לא ישנה את העולם, אבל אפילו אם הוא יהיה טיפה קטנה של שפיות וטוב בתוך ים אינסופי של רוע, פסימיות וציניות - זה גם משהו".

סיפרתם שאתם מישראל?

"שאלתי את אחי אם זה בסדר לדבר בעברית, והוא אמר לי שאין בעיה. התגובות אלינו היו בסדר גמור, בלי בעיות של ממש. אני חושב שרוב האנשים שנמצאים שם מאוכזבים מאוד מרעיונות של דת, לאומנות וגבולות, הרי הם ברחו מהמדינות שלהם בדיוק בגלל זה. כשמגיע אליהם בן אדם ומציע להם עזרה ותמיכה, הם פשוט מחבקים, מחייכים ואסירי תודה.

"נקלעתי פעמיים לדיונים פוליטיים, עם בחור סורי בשם וואסים וכורדי בשם עבדול. בסופו של דבר, שמעתי מהם את אותם המשפטים: 'זה לא אנחנו שדפוקים, אלה המנהיגים שלנו שדפוקים, וזו הדת שדפוקה ומחרחרת ריב'. הפליטים מאשימים את הממסד.

"פה ושם יצא לי קצת לספר על החיים בישראל ובתל אביב, אבל לא יותר מדי. הייתי מאוד עסוק בעבודה מסביב לשעון בכל השבוע שהייתי שם".

מה הדבר הכי משמעותי שאתה לוקח משם?

"שאני רוצה עוד מהדבר הזה. כלומר, שאני רוצה לעשות עוד דברים למען האחר. השהייה שם הזכירה לי טיולים ארוכים שהיו לי בחיים וניתקו אותי מרשימת המטלות היומיומיות - לענות לטלפונים, לחזור למיילים ולרוץ כל היום. בא לי להירפא מזה. אני רוצה להיות נוכח בחיים שלי, לא לחיות מתוך אינרציה.

"אתה יודע למה אני אוהב להתעסק בפסיכודרמה? כי שם אני הכי מרגיש ב'זון'. אני לא רץ, אני קשוב, אני נוכח, ויש לי השפעה על חיים של אחרים. ככל שחולפות השנים, ככה אני רוצה יותר ויותר לעבור לחיות במקום שבו אמא אדמה מכתיבה את הלו"ז. מקום שבו קמים עם השמש וציוץ הציפורים והולכים לישון קצת אחרי שהשמש שוקעת".

זאת פנטזיה או משהו ממשי?

"משהו ממשי. גם אשתי בעניין, ואני מקווה שבתוך שנה־שנתיים נמצא את עצמנו באמריקה הלטינית, פותחים איזה גסטהאוס בסגנון 'בית השנטי' באזור גואטמלה או פנמה. מקום שייתן בית ליתומים ויאפשר להם לעבוד ולהתפתח".

למה להרחיק? יש מספיק ילדים נזקקים בארץ. 

"מסיבה אנוכית למדי: בא לי לשזור ביום־יום שלי ג'ונגל וים, ובפעם האחרונה שבדקתי, בישראל אין ג'ונגל".

•   •   •

ברנע נולד לפני 36 שנים בלונדון, בעת שאביו עודד היה בשליחות מטעם מקום עבודתו. כעבור שנה חזרו הוריו לארץ, התמקמו בכפר סבא, ואחרי שלוש שנים נדדו שוב לבית הקבע שלהם במושב בן שמן, שחלק ממנו משמש כיום גם חלל לאירועים פרטיים ועסקיים ומנוהל על ידי הוריו ושני אחיו, איתי ורום.

את הקריירה שלו החל כבר בגיל 4 כשהשתתף בפרסומות ("כשנולדים לאמא שחקנית שמעבירה בבית קייטנות משחק בקיץ, קשה שלא להידבק בחיידק"). מאוחר יותר למד בתיכון לאמנויות "תלמה ילין" והחל לשחק ולדגמן. בגיל 20 עבר ללונדון לנסות את מזלו כשחקן. "זאת היתה תקופה פרועה ונחמדה של סקס, סמים ורוקנרול, שהתאימה לגיל", הוא אומר. "אני לא ממש מתגעגע אליה".

עם שובו לארץ לאחר כארבע שנים וטיול בדרום אמריקה השתתף בסדרות "לחיי האהבה" (שבה שיחקה גם אמו), "אסתי המכוערת", "ילדות רעות" ו"נשות הטייסים". הוא התמודד בעונה הראשונה של "רוקדים עם כוכבים" והודח בתוכנית השנייה. שיחק בסרטי הקולנוע "פרא", "ריקוד מסוכן", "מחילות" ו"אנג'ל" ובהצגות "מותו של סוכן" (לצד אחיו איתי) ו"ספידי וגלגלי הקסם".

"הילדים הם האור של חיי והעוגן והרגיעון שלי". מימין: יער, מיכל, עומר ועמנואל ברנע // צילום: אריק סולטן

בין לבין הספיק לחפש את עצמו בטיול בדרום אמריקה, להכיר את אשתו, מיכל, ולעבור איתה לניו יורק למשך שבע שנים. "למדתי משחק, עשיתי אודישנים, פה ושם עשיתי פרסומות ותפקידים לא משמעותיים, ובעיקר התפרנסתי כמתווך נדל"ן.

"מהיום שמצאתי את מיכל, הרגשתי שמצאתי יציבות ובית. היום אין מאושר ממני מהמשפחה שיצרתי". חיוך נפרש על פניו כשהוא מראה לי בגאווה את צילומי בית העץ שבנה לעמנואל וליער.

אתה מספר לי על נפלאות העזרה, וכל מה שאני חושב עליו זה איפה עומר ברנע, ומה עשית לו?

"כבר 12 שנים שאני בזוגיות וארבע שנים שיש לי ילדים. כל חיי, הקיק הכי גדול שלי היה שיפור עצמי. זה התחיל בלקרוא את 'הטאו של פו' כשהייתי בן 12, את 'זן ואחזקת האופנוע' בגיל 14, עשיתי את 'הפורום של לנדמרק' בגיל 17 עם כל המשפחה והדודים והדודות, ובאופן כללי - ניסיתי כל שיטת גוף ונפש שקיימת בעולם.

"היתה תקופה של זיונים ותל אביב ונעורים וכמה כתבות עם כותרות פרובוקטיביות, אבל זה היה מזמן, וזה פשוט עובר מעצמו. היום אני הרבה פחות פרוע והרבה יותר רגוע ממה שנדמה לאנשים".

עוד רגע תגיד שעשו לך פייק ניוז.

"לא, לא, אל דאגה. אני לא מתכחש לעבר השובב שלי בתחילת שנות העשרים, ואני מודה שעדיין יש בי אלמנטים פרובוקטיביים, זה עוד נמצא בארגז הכלים שלי. אני אדם שאוהב לשבור את הקרח בסיטואציות, אני מאוד פתוח, גלוי ודברן. פעם הייתי הרבה יותר קיצוני ומתנסה. הייתי מצהיר שאני צמחוני והופך לצמחוני בתוך יום, אחר כך החלטתי שאני טבעוני ועשיתי את זה בתוך יומיים, אמרתי שאני מפסיק לעשן או חוזר לעשן ועשיתי את זה בלי בעיה.

"היום אני הרבה יותר רגוע, שליו, ובעיקר עגול ורך. שבעתי מחיים פרועים, מבחורות ומבילויים. אני חושב שזה גם די הגיוני שמישהו בן 21 יתנהג בצורה הזאת. היום אני כבר רואה באופק את גיל 40 ומתנהג יותר כמו מישהו שמתקרב לגיל הזה. טוב לי להיות אבא, וטוב לי להיות בזוגיות כבר 12 שנים".

אתה מודע לזה שבמציאות של ימינו, להיות גבר בן 36 שנמצא בזוגיות 12 שנים זה סוג של פרס נובל לשלום. מה הסוד?

"תקשורת בריאה. אגב, בניגוד לתדמית שלי, היו לי הרבה מערכות יחסים בחיי, ותמיד שאפתי למשהו רציני. רק שהתקשורת הבין־אישית היתה תמיד מחורבנת ומלאה בדרמות. 

"את מיכל הכרתי בזכות שידוך של זוג חברים משותפים שלנו. יצאנו למסעדה, היה קליק מיידי, ואני זוכר שב־5 בבוקר, כשעזבתי אותה, פגשתי את רום, אחי הצעיר, ואמרתי לו, 'אני מפחד להגיד את זה בקול רם, אבל נראה לי שמצאתי את האחת'. הוא היה בשוק.

"ההתחלה איתה לא היתה פשוטה. אני הייתי בטוח שהיא האחת, אבל היא היססה ובחנה אותי. אמרה לי שפיזית, אני לא הטיפוס שלה.

"באחד הערבים, בדרך חזרה מבילוי, עצרתי את הרכב בצד ושאלתי אותה אם היא מאוהבת בי. היא אמרה שלא. אמרתי לה, 'סבבה. אז אני מוריד אותך עכשיו בבית ומפסיק לדבר איתך עד שתחליטי לאן אנחנו הולכים מכאן. אני לא מוכן להיות שלולית חסרת כבוד'.

"היא אמרה לי, 'מותק, תירגע. הכל בסדר. לוקח לי זמן, אבל אני ממש רוצה לבדוק את זה איתך'.

"הרגשתי שאני חייב לשפוך דלי מים קפואים על הלב שלי, כי ראיתי הכל דרך משקפיים ורודים ומתקתקים. הורדתי הילוך. לאט־לאט התחלנו לבנות משהו משותף ביחד. הכל קרה בזכות הסבלנות של שנינו והרבה שיחות. הכל אצלנו מדובר, אנחנו מאוד פתוחים וכנים. עם מיכל למדתי לדבר את האמת. היא אישה מדהימה, היצור הכי מפותח ונעלה שהכרתי בחיי. אני לעולם לא אתקרב לקצה הרגל שלה. היא מכילה, רואה הכל, מקורקעת, מחוברת, חכמה, יצירתית, מטפלת בחסד עליון ואהבה ענקית שלי.

"עכשיו אנחנו רוצים לקדם פרויקט משותף, שיעודד משפחות לאכול ביחד ארוחות משפחתיות ולדבר בהן. אנחנו רוצים לקחת משפחות לבלות סופי שבוע משותפים בטבע או בכל מיני חללים חמים ונעימים ולאפשר להן להתבונן פנימה אל תוך מערכת היחסים, שנתפסת כמובנת מאליה".

•   •   •

אתה אבא טוב?

"היום ספציפית הייתי אבא לא משהו, כי יער מאוד עיצבן אותי. אבל אני נהנה לדבר עם הילדים, להסביר להם דברים בצורה של סיפורים. עמנואל, לדוגמה, היתה מאוד מרותקת לכל סיפורי הפליטים ואפילו ביקשה ממני להעביר להם את כל דמי הכיס שהיא חסכה, שזה אומר 200 שקלים שלמים. היא אפילו הציעה שנעזוב את הבית שלנו וניתן לפליטים לגור בו.

"הילדים הם האור של חיי והעוגן והרגיעון שלי. אין דבר שיותר אהוב עלי מאשר לאסוף אותם מהגן, וברגע אחד להתנתק מכל הטרדות של הטלפונים והמיילים". 

אתה שוקל לפרוש מעולם המשחק?

"יכול להיות שבעוד עשר שנים כבר לא אהיה שחקן. היום הרבה יותר בוער לי למצוא את האושר שלי ואת המקום המדויק שבו אני רוצה להיות. אני מקווה לממש את פנטזיית הג'ונגל שלנו".

ומצד שני, אתה כובל את עצמך בלא מעט עשייה כאן.

"כי בינתיים אני כאן, וצריך להתפרנס ולעשות. טוב לי מאוד במקום שבו אני נמצא וטוב לי מאוד עם המחשבה על מעבר לדרום אמריקה".

בעידן של ימינו אנשים חולמים להיות מפורסמים, לא אלמונים.

"האמת היא שרוב החיים, איבוד הפרטיות הטוטאלי העיק עלי. להגיד לך שהפרסום לא פותח לי דלתות? פותח. שזה לא מקדם את העשייה העסקית והחברתית? מקדם.

"אני מנצל כל גרם של מוּכרוּת כדי להביא את הקלפים של מיכל לכל בית בישראל. יש בי מהשכלתנות ומהקרקע של אבא שלי, וגם מהיצירתיות ומהחשיבה מחוץ לקופסה של אמא שלי. ובעיקר יש בי רעב בלתי נדלה לשיפור עצמי. אני מרגיש כל יום אדם הרבה יותר טוב, שמתקרב למקום שבו הוא צריך להיות. איפה המקום הזה? אני מניח שנגלה ביחד בפעם הבאה שאתיישב להתראיין אצלך".

uvtlv1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו