נטלי פורטמן מעשנת בשרשרת, עורכת סידורי הלוויה ובוכה ללא הפסקה ב"ג'קי" - ביוגרפיה קולנועית יומרנית, מתישה ולא מאוד נחוצה שמבקשת להיכנס לתוך ראשה של ג'קי קנדי ולדמיין כיצד הרגישה לפני, תוך כדי ומייד אחרי ההתנקשות בבעלה, הנשיא ג'ון פ. קנדי.
ברמה התיאורטית, סרטו הראשון באנגלית של הבמאי הצ'יליאני פבלו לריין ("לא") מבקש לחקור את נקודות החיבור בין האישי ללאומי ובין הפרטי לציבורי בכך שהוא משליך את עצמו אל תוך תודעתה האבלה ומוכת הטראומה של הגברת הראשונה של ארה"ב. בהתחשב במספר הרב של הסרטים שהופקו על אודות הנשיא הנערץ (המשמעותי והמסעיר מתוכם הוא ככל הנראה "JFK", של אוליבר סטון), הרצון להקדיש יצירה שלמה לאלמנתו דווקא נראה הגיוני ואף מתבקש. אלא שלמרבה הצער, "ג'קי" מכיל מספר לא מבוטל של בעיות, כאשר העיקרית שבהן נעוצה דווקא בפורטמן עצמה, שאינה מצליחה להיבלע בדמות ההיסטורית האייקונית באופן שמניח את הדעת.
בעזרת דיבור רך ומתלחש, מבטא מתאמץ ומניירות שבריריות שנותנות את הרושם שהתמוטטות העצבים הבלתי נמנעת נמצאת ממש מעבר לפינה, נדמה כי השחקנית האהודה (והלא מאוד מוכשרת) נותנת את כל כולה לתפקיד, אך זה רחוק מאוד מלהספיק. לכל אורך הדרך חשתי שאני צופה בפורטמן משוטטת באיטיות אלגנטית במסדרונות הבית הלבן ומשחקת ב"כאילו" וב"נדמה לי". זוהי הופעה חקיינית, מלאכותית וקאמפית שלא בוקעת את העור ושלא צוללת לעומק. ובשעת הצפייה היה קשה לי שלא לדמיין כיצד הסרט היה נראה עם שחקנית אחרת - בעלת יותר נוכחות ויותר תנופה - בתפקיד הראשי.
אך כאמור, אף שהיא מופיעה על המסך בכל סצנה, פורטמן היא לא האלמנט היחיד שמונע מ"ג'קי" להיות סרט שראוי לתשומת הלב שלכם. גם התסריטאי נח אופנהיים, ששואב השראה מראיון עיתונאי שהעניקה ג'קי מעט לאחר ההתנקשות כדי למסגר את אירועי הסרט, ראוי לשאת בחלק נכבד מן האשמה. גם כי סצנות הראיון - שבהן פורטמן עוסקת במשחקי כוח אבסורדיים עם כתבן אנטיפת שמגולם בידי בילי קרודופ - מגוחכות למדי, אבל גם, ובעיקר, מפני שהרצון העז להציג את הגברת הראשונה כמי שהיתה שותפה מרכזית ליצירת המיתוס של משפחת קנדי - דבר שנרמז שוב ושוב במהלך הסרט - נותר בלתי מנומק ובלתי משכנע גם הוא.
סרט נוסף מהשנה האחרונה עסק באירועיו של אותו שבוע גורלי בהיסטוריה של ארה"ב. זהו "LBJ", של רוב ריינר, שהביא את הסיפור מנקודת מבטו של לינדון ג'ונסון, סגן הנשיא השנוא שהחליף את קנדי לאחר ההתנקשות. עם זאת, בניגוד ל"ג'קי" - שפונה למחוזות אימפרסיוניסטיים וארטיסטיים, שמתהדר בפסקול אוונגרדי עוכר שלווה של המלחינה המצוינת מיקה לוי ושכל כך נחוש "לעשות את הדברים אחרת" - סרטו של ריינר דבק בספרי ההיסטוריה ובקונבנציות של הז'אנר הביוגרפי על מנת להפנות זרקור אל דמות היסטורית נשכחת.
"LBJ", שכבר לא יופץ בארץ כנראה, אמנם אינו סרט גדול. אך הופעתו המיומנת והמבדרת של וודי הרלסון בתור ג'ונסון והחומרים ההיסטוריים עצמם (שמכילים מספר נקודות חפיפה לאלה של ג'קי) מניבים יצירה סולידית ומחכימה שמודעת למגבלותיה. "ג'קי", לעומת זאת, עסוק מדי בלעוף על עצמו ועל הכוכבת הראשית שלו. כיצד הוא עוזר לצופים להבין את דמותה האניגמטית של ג'קי קנדי? מה בדיוק הוא מוסיף לדיון ההיסטורי והקולנועי שמתנהל כבר כמה עשורים טובים? מדוע היה חשוב להפיק אותו? הניחוש שלכם טוב כשלי. ובסופו של דבר, כנראה כל מה שנזכור ממנו הוא שפורטמן קיבלה עליו מועמדות (לא מוצדקת) לאוסקר.
"ג'קי" ("Jackie"), במאי: פבלו לריין. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.com