מציאות מורכבת

משפחה ישראלית בורגנית, שמתגוררת במודיעין, נקלעת למשבר קיומי חריף ב"מעבר להרים ולגבעות", יצירת המופת החדשה והמפעימה של התסריטאי־במאי ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "ההתחלפות").

בניגוד למקובל בז'אנר, זוהי דווקא אינה "משפחה מושלמת למראה", שכן כבר בפתיחה ניתן לצופים הרושם כי לא מדובר ביחידה מהודקת ו/או הרמונית במיוחד. יפעת (מילי עשת), הבת המתבגרת ויפת הנפש, מתרחקת מהוריה ומקדישה את זמנה הפנוי לפעילות פוליטית ולהפגנות. נמרוד, הבן המתבגר ושטוף ההורמונים (נועם אימבר), מסתובב ללא מטרה תוך כדי שהוא מכנה את אמו שוב ושוב בכינוי החיבה הפופולרי "זונה". האם רינה (שירי נדב נאור), מצידה, שמלמדת ספרות בתיכון, משוועת למעט תשומת לב ואינה נראית מסופקת במיוחד מחייה. ואילו אב המשפחה, דוד (אלון פדות), סגן אלוף שמשתחרר בתחילת הסרט מעשרים ומשהו שנות שירות בצה"ל, מסתובב אבוד בבית ומחפש תעסוקה שתעניק לו בדל של משמעות.

שחרורו של דוד מצה"ל הוא גם האירוע המחולל שמוציא את המשפחה משיווי משקל ומאיים על קיומה. לאחר ניסיון כושל להמציא את עצמו מחדש כאיש שיווק, הוא מוצא את עצמו מתוסכל, מושפל ומסורס, והדבר מביא אותו לבצע אקט סמלי של ייאוש שמצית תגובת שרשרת אירונית והרסנית. ההחלטות הגורליות השונות שמקבלים בני המשפחה בצילו של אותו אקט מטופש, והאופן הייחודי (והמטריד) שבו הם בוחרים להתמודד עם ההשלכות של מעשיהם, מתבררים עד מהרה כלב ליבו של הסרט.

"מעבר להרים ולגבעות" הוא סרט מאוד שאפתני, ומאוד ישראלי, והמשפט "זר לא יבין זאת" בהחלט תקף לגביו. באמצעות סיפורה של המשפחה שעומדת במרכז העלילה, קולירין מתמודד עם המורכבות הקיצונית, הטרגית ומרובת הסתירות שמתלווה לחיים בישראל העכשווית, ומנסח דרכה אמירה צלולה, עגומה ומייאשת על אודות השקרים שאנו מספרים לעצמנו כדי להתמודד עם המציאות האכזרית.

בעזרת משחק מצוין ומלא נשמה של כל צוות השחקנים, עבודת צילום רבת השראה של שי גולדמן, ושימוש מבריק במוסיקה מקומית, שנעה בטבעיות ובקלילות בין נחמה הנדל לשלמה ארצי, הסרט לוקח את הצופים למסע מרתק ועשיר, ולא תמיד קל לצפייה. תוך כדי קולירין מציב מראה בפני הצופים ומשרטט פורטרט חסר רחמים של הכחשה וחוסר אונים.

מבחינה תמתית, סרטו של קולירין מזכיר את תוצרי הגל החדש הרומני, ובמיוחד את "בגרות" של כריסטיאן מונג'יו, אך מבחינה סגנונית, "מעבר להרים ולגבעות" מתרחק מריאליזם ומתחבר באופן די טבעי לקולנוע הדיאלקטי של הבמאי הישראלי נדב לפיד ("השוטר", "הגננת"), שעוסק גם הוא בפירוק המציאות הישראלית לרכיביה הראשוניים.

עם זאת, למרות הגישה הפיוטית והיחסית ארטיסטית שנוקט קולירין (ואף על פי שהסרט נמשך תשעים דקות בלבד), התוצאה נגישה, מצחיקה, שוברת לב, גדושה בסצנות מעולות, ומעוררת דכדוך ברמות הגבוהות ביותר. אם לא די בכל אלה כדי לשכנע אתכם לצאת מהבית, הרי סצנת הסיום של הסרט היא גם אחת מסצנות הסיום המדויקות ביותר והמוצדקות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. נראה אתכם מוצאים מה לומר אחריה. "וואו" לא נחשב.

"מעבר להרים ולגבעות", ישראל 2016. כתב וביים: ערן קולירין