בבוקר יום שני, 20 בפברואר, יחצה א' את שערי הבקו"ם וישלים מהפך אישי ויוצא דופן. כמו מאות המתגייסים סביבו, הוא ילבש בהתרגשות את מדי הזית המגוהצים, ימולל את תעודת החוגר המבהיקה ויניף את הקיטבג העמוס לעייפה.
אלא שבניגוד לרוב החיילים החדשים, הדרך שלו לצה"ל היתה מסע חתחתים ארוך. עד לפני שנתיים וחצי הוא עדיין היה אסיר בכלא אופק, צעיר זועם בן 17 שהורשע בהתפרצות לבתים ובפגיעה בשוטרים. גם מאחורי הסורגים הפגין אלימות בלתי נשלטת והטיל את אימתו על הכלואים הצעירים.
התמורה בחייו החלה זמן קצר אחר כך, במפגש עם אל"מ (מיל') דן חפץ, נציג מעמותת צהלה לחונכות ומנהיגות, שעשתה אז את צעדיה הראשונים בתוך בית הסוהר לנוער. מעבריין צעיר עם רקורד של 30 תיקים במשטרה, שהסתבך בפלילים עוד לפני שחגג בר מצווה, הפך א' לאסיר הראשון שסיים את הפרויקט. בדרכו למימוש חלומו לשרת כקצין בגולני, הוא הספיק גם לסיים בהצטיינות מכינה קדם־צבאית ואף לשמש שם כמדריך וכחונך מלווה.
• • •
בשבוע שעבר חזר א' לכלא אופק, כדי לגולל בפני הכלואים הצעירים את קורות חייו המורכבים. כשנפתחו שערי הברזל והוא נכנס שוב למקום שבו שהה תשעה חודשים, עדיין שמר על קור רוח. אבל כשעמד מול הדלת הכחולה של הכיתה שבה למד, עצר כדי להסדיר את נשימתו.
ידיו רעדו קלות כשהתיישב במבוכה על כיסא הפלסטיק מול בני הנוער, ולצידו סוהריו לשעבר. מבלי להרגיש, מבטו נע לעבר הפינה הימנית, מקומו הקבוע במהלך השיעורים של צהלה.
למרות סערת הרגשות, קולו היה חד ובוטח כשדיבר על עברו כסוחר סמים בן 14, על הירייה שקטלה את שותפו לפשע מול עיניו, וגם על רגעי השבירה, שכמעט הכשילו את השיקום.
"כאסיר באופק הייתי מורעל, כמו פצצה מתקתקת", אמר באומץ. "אם מישהו כאן העז להפנות אלי אצבע, מייד תיכננתי איך אני מפוצץ אותו. כשלא היה לי כסף לקנטינה, לקחתי מאחרים. לא רציתי לימודים ולא שום דבר. הייתי בלי ערכים ועם דפוסי פעולה גרועים.
"זה היה טבוע בי כל כך עמוק, שלא האמנתי שאפשר לצאת מהמצב. אבל השינוי תלוי רק בכם. כל אחד מכם הוא עולם ומלואו. תחשבו מה אתם רוצים להעביר לאחים הקטנים שלכם ולילדים העתידיים שיהיו לכם. אם הם חשובים בעיניכם - בואו לשיעורים של צהלה, תקשיבו למדריכים ותלכו למכינה קדם־צבאית. ככה תקבלו שיעור חשוב על רעות, על חברות אמת ועל אהבה למדינה. לעולם אל תשכחו שאתם דור העתיד של ישראל".
בסיום השיחה נראה א' מותש רגשית. העובדה שגם הסוהרים הקשיבו לסיפורו בצמא העלתה דמעות בעיניו.
"פתאום הייתי בראש אחד עם האנשים שהיו אחראים עלי. הם הביטו בי אחרת, כמו על כל אזרח ולא כמו על אסיר. זו היתה חוויה מדהימה, אפשר לקרוא לזה שליחות. הרי פעם ישבתי שם ורעיון של גיוס לצבא נשמע כמו משהו בלתי מציאותי.
"כל השנים קיטלגו אותי כמו עבריין. לפעמים אני נזכר בכתבות על המעצר שלי ושל החברים שלי, נזכר בתגובות ובטוקבקים שאיחלו לנו למות וקבעו שלא ייצא מאיתנו כלום. הייתי שמח לענות היום לאותם משמיצים, להראות להם שאפשר להיוולד מחדש".
• • •
את ילדותו העביר א' (19 וחצי) באחת השכונות הקשות בטבריה, המשופעת בשיכונים ישנים. הוריו גידלו בדוחק חמישה ילדים. הוא סיים את לימודיו בבית ספר יסודי דתי, אולם מחטיבת הביניים פרש כעבור חודשיים, כשהוא בן 12 בלבד.
"בית הספר לא עניין אותי", הוא אומר בכנות. "המסגרת היתה מלחיצה, ואני חיפשתי את החופש. פרקתי כל עול. הורדתי את הכיפה מהראש והפסקתי ללכת לבית הכנסת. ההורים שלי לא אהבו את זה, אבל אי אפשר היה לשלוט בי. רצתי אחרי אדרנלין כמו משוגע".
מייד לאחר היציאה מהמסגרת החינוכית, בשנת 2009, נפתח לו התיק הראשון במשטרה. "נהגתי על אופנוע לא שלי ובלי רישיון", הוא אומר ביובש. "לקחתי אותו עם חברים לשטחים הפתוחים מסביב לטבריה, ורכבנו עליו במשך יומיים. כשנמאס לנו, שרפנו את האופנוע וחזרנו הביתה. השוטרים חשדו בי וחקרו אותי, אבל לא היו להם הוכחות.
"הפנמתי שכדי להתקיים בעצמי ולעשות מה שבא לי, אני צריך להתפרנס. עבדתי כמה חודשים בשוק העירוני ועזרתי לבעל דוכן למכור בגדים. בכסף קניתי סוס. גידלתי אותו מתחת לבלוק, בדשא של השכנים, וכל בוקר יצאתי מוקדם, כדי שהפקחים של העירייה לא ייקחו אותו".
זמן קצר לפני יום הולדתו ה־13 נקרתה בדרכו האפשרות לחזור למסלול נורמטיבי. בעת שיטוטיו חסרי המעש בשכונה פגש בו מורה מתיכון מקומי המיועד לבני נוער שנפלטו ממסגרת החינוך, והציע לו לבקר במוסד.
"הלכתי לשם, וכשראיתי את המועדון של התלמידים, נדלקתי. היו שם סנוקר, פלייסטיישן, שולחן פינג פונג. הסתובבתי בכיתות, במספרה ובמסגרייה, והרגשתי שהמקום מתאים לי.
"הייתי בא לבית הספר עם הסוס וקושר אותו מאחורי בית הספר. למדתי בערך שעתיים ביום, מאוד נהניתי. המקום הזה שמר עלי קצת. לצערי, הוא נסגר מאז, ואני חזרתי לרחובות".
הרצאה של א' בכלא אופק, שבה הוא מגולל את סיפורו האישי (מימין: דן חפץ). "אותי הצילו, וחשוב לי להציל אחרים"
החקירות שלו במשטרה הפכו תכופות יותר. בגיל 14 כבר נחשד בעבירות חמורות כמו הצתות, מעשי אלימות, סחר בסמים ושימוש בכלי רכב ללא רשות. אמו היתה מלווה אותו לתחנת המשטרה בעיניים אדומות מבכי.
"השיחות עם החוקרים איתגרו אותי. זה היה כמו משחק. בכל פעם שהם היו מתעצבנים עלי, אני הייתי צוחק. כשאיימו שיביאו אזיקים, שמתי את הידיים על השולחן. כשביקשו שאדבר על המעורבות שלי בעבירה מסוימת, שתקתי במשך שעות. בסוף היו משחררים אותי.
"בשכונה יצא לי שם של עבריין, ואימהות אסרו על הילדים שלהן לשחק איתי. בעיניים של ילד זה היה מגניב. שיכנעתי את עצמי שאני מיוחד, שהחברים שלי רואים בי דמות מופת. היה לי כל כך הרבה ביטחון שככה ייראו החיים שלי לנצח, עד שהמשכתי להסתבך. אפילו מכרתי חשיש".
איפה השגת את הסמים?
"זה כמו פירמידה, אחד מעביר לשני. אני הייתי הגשר בין המבוגרים למשתמשים הצעירים בני גילי. לא הייתי עשיר, אבל היה לי מספיק כדי לקנות לעצמי בגדים כל שבוע.
"בשלב מסוים גם התחלתי לעשן חשיש בעצמי, וזה הכניס אותי לבועה. הסם ניהל לי את החיים וגרם לי לחשוב שהכל מסביבי בסדר".
איך הסתרת את ההתמכרות מההורים?
"עשיתי המון טריקים, אבל הם ידעו שאני מידרדר. היו לי עיניים אדומות מהסם, ואמרתי שזה מעייפות. אחרי כמה שבועות הצבע שלהן חזר לעצמו. כשלא עישנתי היו לי התפרצויות זעם ודיברתי בחוסר כבוד, וככה שיכנעתי את עצמי שעדיף להמשיך עם הסם. לא עניין אותי כלום, בעיקר ביליתי במסיבות טבע".
• • •
הפעם הראשונה שבה נעצר א', למשך יממה, היתה בגיל 14 וחצי, כשאחד השכנים התלונן שהוא שרף את ביתו בעקבות ויכוח ביניהם. לאחר שהכחיש את הטענות, שוחרר למעצר בית. כעבור חצי שנה נסגר התיק מחוסר ראיות. הוא הרגיש שהמשטרה לא יכולה לו, ושידרג את עסקי הסמים לקוקאין.
"אני לא יכול לספר מה עשיתי כי זה לא חוקי, אבל באותה תקופה כבר הייתי תחת מעקב. אני זוכר שבלילה גשום חציתי בית ספר בשכונה, בדרכי הביתה, והבחנתי מרחוק באדם גבוה עם כובע מצחייה צועד מולי. חשבתי שזה מוזר, אבל המשכתי ללכת. הוא התקרב אלי, ופתאום תפס אותי ביד ואמר: 'אני מהבילוש'.
"ניסיתי לברוח, אבל קפצו עלי המון שוטרים. הם ראו שהכנסתי משהו לפה וניסו לתפוס לי את הגרוגרת, כדי שלא אבלע את זה. שברו אותי במכות.
"אחרי שקיבלתי טיפול בבית החולים נלקחתי למעצר בכלא צלמון. השוטרים המתינו במשך שעות שאלך לשירותים".
למחרת, לאחר שסירב לעשות את צרכיו, הועבר א' לידיהם של אנשי ימ"ר דרור, השייכת לשירות בתי הסוהר ועוסקת באיתור סמים ואמצעי לחימה. במשך יומיים שהה בתא מיוחד, כששני שוטרים לא משים ממנו. אבל לשווא.
"היה לי סדר יום קבוע", הוא מבליע חיוך קטן. "בבוקר הושיבו אותי על מין כיסא עם חור שדומה לאסלה, אבל סירבתי לשתות או לאכול את מה שהגישו לי.
"אחרי 48 שעות לקחו אותי לבית משפט, ועמדתי שם חיוור וחלש. השופט הבטיח לשחרר אותי אם אלך לבדיקת רנטגן ויתגלה שאין לי סמים בבטן. הסכמתי. לקחו אותי לבית החולים הלל יפה, והצילום הראה שאני נקי.
"מהרגע ששוחררתי, שיחקתי עם המשטרה בחתול ועכבר. הם חקרו אותי ופתחו לי תיקים, אבל לא הגישו כתבי אישום. לפני חודשיים התבקשתי להביא לצבא את הגיליון המשטרתי שלי, ונדהמתי לראות את מספר התיקים. חלק מהם אני אפילו לא זוכר".
א' (עומד משמאל) מדריך חניכים במכינה לצה"ל, שבה התחנך בעצמו שנה קודם. "היום אני מספיק חזק כדי לא להידרדר שוב"
היכולת שלו לחמוק מהמשטרה, כאילו היה הגירסה העבריינית של הודיני, הסתיימה כעבור שנתיים. ב־7 בינואר 2014 הציבה המשטרה מחסום בין היישוב כחל לצומת קדרים, אחרי סידרת התפרצויות לבתים בצפת ובחצור הגלילית. האאודי שבה ישב א' בן ה־16 וחצי, יחד עם שלושה צעירים בני 20 ו־30 המוכרים למשטרה מתחום עבירות הרכוש, התנגשה בכוח בניידות שחסמו את הכביש ופגעה גם בשני שוטרי יס"מ. מהירי לעבר המכונית נפגע אחד הצעירים בראשו, אבל הנהג המשיך לנסוע וסטה לדרך משובשת, המובילה לנחל עמוד. שם איבד את השליטה על ההגה ונעצר בשיחים.
"ראינו את המחסום, אבל המשכנו לנסוע מתוך אינסטינקט", אומר א', וניכר בו שאינו שש לשחזר את האירוע. "השוטרים פגעו במי שישב לידי מאחור, הראש שלו נפל לכיוון שלי והתמלאתי בדם. השתדלתי לשמור על קור רוח וניסיתי לחסום את הפצע. כשהוא התחיל לפרפר, צעקתי שחייבים לקחת אותו לבית חולים.
"דקה אחר כך נתקענו. יצאנו החוצה, והשוטרים הקיפו אותנו עם נשקים שלופים. מייד נשכבתי על הקרקע".
איך התמודדת עם המראות של אדם שנורה מול עיניך?
"בשדה הקרב יש מראות קשים יותר. לומדים לחיות גם עם החוויות הקשות. לצערי, הבחור שנפצע קשה באוטו נפטר".
• • •
באותו חודש הוגש נגד א' והצעירים שהיו ברכב כתב אישום חמור. שלושה סעיפים של התפרצויות לבתים, קשירת קשר לביצוע פשע, דריסת שוטרים, סיכון חיי אדם, העלמת ראיות ועוד. למרות ההכחשות, הם נעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. א' נשלח לכלא אופק.
"בכלא התנהגתי כמו בשכונה", הוא מספר. "הפכתי למין מנהיג באגף. מצד שני, היה לי פתאום שקט בראש. לא צריך לדאוג שם להישרדות או לחקירות במשטרה. זה נתן לי זמן לחשוב מה אני רוצה מעצמי".
בתחילה סירב להשתתף בפעילויות החינוכיות, אבל הסכים ללכת למדרשה של הכלא, כדי ללמוד תורה. "החזרה לדת היתה השלב הראשון של השינוי שעברתי. שם הבנתי שאני לא יכול להתנהג כמו בשכונה או לפגוע באחרים.
"חצי שנה אחרי שנכנסתי קרה אירוע החטיפה של שלושת הנערים, וזה גרם לי להתעניין במה שקורה במדינה. קלטתי שההתנהגות שלי היתה כמו של אויב העם, ושאני אינטרסנט".
ועדיין, כשקצינת החינוך של הכלא, רס"ר אתי איכילוב, הציעה לו לבוא למפגש הראשון של פרויקט צהלה, הוא הביט בה בזלזול ופרץ בצחוק. "אמרתי לה שאין סיכוי שאלבש מדים, כי אני לא פראייר. הרי אנשים מתים להשתחרר מהצבא, וכאסיר, אני פטור אוטומטית משירות. אבל היא התעקשה, ממש התחננה שאלך לפחות לשמוע את ההרצאה.
"לעולם לא אשכח איך דן כתב לנו על הלוח את המשפט: 'מה נדרש כדי להיות עבריין מצליח', וביקש שנפרט את התכונות. אנשים שם אמרו, 'כושר מנהיגות, יוזמה, מקוריות, תעוזה, קור רוח, חשיבה עתידית, תכנון אסטרטגי'.
"כשסיימנו, דן מחק את השאלה וכתב במקומה: 'מה נדרש כדי להפוך לקצין בצה"ל'. היה שקט בכיתה. הוא לקח את התכונות שאמרנו קודם וכתב אותן שוב. הראה לנו איך הופכים את התכונות שלנו למשהו חיובי.
"כל אותו לילה חשבתי על הדברים, ולמחרת החלטתי לעשות כל מאמץ כדי להשתנות. מאז, מדי שבוע חיכיתי בקוצר רוח למפגש של העמותה".
• • •
עמותת צהלה נוסדה לפני 23 שנים על ידי תא"ל (מיל') רן פקר ז"ל, כדי לקדם בקרב בני הנוער את החינוך לערכים, לציונות, לאהבת הארץ ולמעורבות חברתית, ולהדגיש בפניהם את חשיבות השירות הצבאי. מרבית מתנדבי צהלה הם קציני צה"ל לשעבר, המסיירים עם תלמידי בתי הספר באתרי מורשת קרב ואף מוציאים אותם לסיורים לימודיים בפולין.
דן חפץ, ששירת בעבר כמג"ד 12 בגולני וכמח"ט ג'נין ועבר לניהול פרויקטים בתחום האנרגיה, הצטרף לצהלה כמתנדב ב־2012, ולאחר שנתיים חיפש אתגר נוסף. "הייתי בחופשת סקי באוסטריה כשראיתי בטלוויזיה המקומית כתבה על חייהם של בני נוער בתוך הכלא", הוא נזכר. "זה העלה אצלי את הרעיון לפתוח פרויקט כזה בכלא אופק.
"מייד כשחזרתי נפגשתי עם בכירים בשב"ס והצעתי להכניס את נושא הגיוס לצבא כחלק מהליך השיקום. במקביל פניתי לבקו"ם עם ההצעה. צה"ל הציב שני תנאים בסיסיים: שלא נצרף לתוכנית מורשעים בעבירות מין או הריגה, ושכל אסיר משוחרר יחויב להשתלב לפחות חצי שנה במסגרת נורמטיבית כמו מכינות קדם־צבאיות או מקומות עבודה מסודרים.
"ברגע שהדרך נסללה, בניתי עם שב"ס את התוכנית. השלב הראשון כולל שיחות קבוצתיות עם הכלואים, שבהן מבררים מי מהם מתאים לשירות צבאי. אחר כך נבנית לכל בוגר תוכנית אישית לפני גיוס. גם המשפחות של בני הנוער מעורבות בפרויקט מההתחלה, כי בלי תמיכה ועידוד שלהן לא תהיה התמדה מצד הילדים".
סגן גונדר חגי דוד // צילום: אריק סולטן
האסירים הצעירים התייחסו לרעיון הגיוס כאל בדיחה. רובם חייכו בלגלוג וביטלו את האפשרות שילבשו אי פעם מדים או יצטרפו למסעות מפרכים.
"השאלה הראשונה ששאלתי את דן היתה כמה כסף הוא מקבל כדי לשטוף לנו את המוח", צוחק א'. "כשאמר שהוא עושה את זה בחינם, התייחסתי אליו אחרת. עד אז לא נתקלתי באדם שפועל למען אחרים רק מתוך טוב לב.
"דן הצליח להשריש בנו את האמונה בעצמנו ולשכנע אותנו שאפשר לצאת מהמעגל, כי לכל אחד יש את השאיפה להיות טוב. בשיחות הוא קילף ממני את הקליפות, עד שהצליח למצוא את הפנימיוּת, שחשבתי שאין לי".
• • •
בתחילת ספטמבר 2014 הורשע א' עם הצעירים שהיו ברכב. הוא נידון לתשעה חודשי מאסר, העונש הקל ביותר בתיק. מאחר שהיה קטין, הוחלט שהעונש יחפוף את תקופת המעצר, כך שהוא שוחרר כעבור ימים אחדים.
כשבוע לאחר שחרורו, הגיע דן חפץ לבית המשפחה בטבריה, אבל הניסיונות לשכנע את א' להיכנס למסגרת מסודרת עלו בתוהו.
"כשחזרתי הביתה וראיתי את כל החברים מהשכונה, לא היה בראש שלי שום דבר", מודה א'. "דן דיבר איתי על המכינה, וחשבתי שהוא השתגע. חזרתי לחיים הקודמים שלי ופתחתי בסטה למכירת צעצועים. החזרה לעולם העברייני היתה קלה.
"אחרי כמעט שנה, באוגוסט 2015, ראיתי בפייסבוק שיש לדן יום הולדת. השארתי לו הודעת מזל טוב וכתבתי שאני עדיין מעריך את מה שעשה עבורי. הוא ענה לי שהדלת שלו נשארה פתוחה, וקבענו להיפגש.
"הוא שאל אותי מה השגתי בתקופה מאז השחרור, ואז הבנתי שבעצם כלום. ביחד עם חברה שלי, שעמדה להתגייס לצה"ל כסמב"צית, החלטתי לתת צ'אנס לרעיון של לימודים במכינה קדם־צבאית, מתוך ידיעה שתמיד אוכל לפרוש".
הוא בחר במכינה הממוקמת סמוך לחוף הים באזור המרכז ומתהדרת באחוז נושרים נמוך, אף על פי שרבים מחניכיה הם בני נוער בסיכון.
"כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה, בספטמבר 2015, היה ברור לי שאני מסיים את המסלול. למי שמגיע מרקע כמו שלי זה לא פשוט להיות עם 40 חניכים, שכל אחד מהם חושב אחרת. על ההתחלה הוציאו אותנו למסע בן שלושה ימים, ובגלל שלא היתה לי אפילו טיפת כושר גופני, הקאתי כמה פעמים. אבל זה לא שבר אותי.
"אחרי חצי שנה שלחתי מכתב ארוך למנהל המכינה, ובו ביקשתי להישאר חצי שנה נוספת כדי לעבוד כמדריך. הרגשתי שנתנו לי כלים לחיים. למדתי לנהל את סדר היום שלי, עברתי סדנאות של ניווטים והישרדות, השתתפתי במסעות אלונקות ואימוני משמעת, והייתי חלק מחוליה שנקראה 'אורחות חיים', שאמורה לדאוג לחוקי המכינה, לפתור בעיות של חניכים ולחזק את מי שמתקשים. שם סיימתי את הלידה שלי מחדש. ניצלתי מחיים של שפלוּת".
אתה חושש שתחזור לעבריינות?
"זה לא יהיה רציני להגיד שדבר כזה לא יקרה לי לעולם, אבל אני מספיק חזק כדי לא להידרדר. יש לי מטרה, ואשקיע בה את כולי, כולל את החיים שלי. זו לא בושה למות עבור המדינה שלך.
"למדתי כמה הבית חשוב. אם בעבר סיימתי לאכול את ארוחות שישי ומייד ירדתי להסתובב עם חברים, היום אני יושב בעיקר עם המשפחה. מאז שאני במכינה, אמא שולחת לי סמסים קצרים שבהם היא כותבת כמה הם גאים בי. בכל פעם שיש מעצר בשכונה, הם מתקשרים להגיד לי שהם שמחים שהצלחתי להרים את עצמי.
"גם ההורים של חברים שלי מתנהגים אלי אחרת. עכשיו הם מבקשים שאדבר עם הילדים שלהם ואשפיע עליהם לטובה. בינתיים הצלחתי עם שלושה נערים, והם ישתתפו במחזור הבא של המכינה.
"אותי הצילו, וחשוב לי להציל אחרים ולהעביר להם את השינוי שעשיתי. התרגשתי מאוד כשכמה מהחניכים שלי התקבלו ליחידות מובחרות, כמו קורס טיס וגיבוש לשייטת".
אבל אתה בחרת בגולני.
"אני מרגיש מחובר לחיל, בין היתר בגלל דן. הוא מודל החיקוי שלי. החלום שלי הוא לשרת בפלס"ר, אבל אם הצבא יבחר עבורי משהו אחר, לא אתנגד, כל עוד מדובר בחיל קרבי. הכי חשוב לי כרגע זה לצאת לקצונה, כי אני רואה את העתיד שלי בצבא".
• • •
המסלול המתוכנן של א' יהיה ארוך יותר. מייד לאחר הבקו"ם יישלח לחוות השומר, בסיס חיל החינוך המכשיר טירונים מאוכלוסיות מיוחדות. אם יתקבל לגולני, ייאלץ לעבור גם טירונות חילית. התהליך הארוך, כמו גם הגיוס המאוחר יחסית, לא מרתיעים אותו.
"אני רוצה לשבור את הסטיגמה שלי ושל השכונה שבה גדלתי. חשוב לי שנערים במצבי יידעו שהפרויקט יפתח בפניהם אופקים חדשים. במהלך המכינה יצאתי למסע לפולין, וזו היתה חוויה מעצימה. עד אז לא ידעתי כלום על השואה.
"כשרואים את המראות באושוויץ ומבינים מה עבר העם שלנו, מבינים שזאת זכות גדולה להגן על המדינה. אנחנו פה בזכות ולא בחסד, והגיוס לצה"ל הוא הגשמת החלומות של אבותינו".
במפגשים של צהלה משתתפים כיום 17 חניכים, ועוד עשרה נמצאים ברשימת המתנה. לדן הצטרפו שני מתנדבים נוספים, ובמקביל מגיעות להרצות גם דמויות מופת צה"ליות. מפקד כלא אופק, סגן גונדר חגי דוד, מספר כי הפרויקט הורחב גם בתוך חומות הכלא: מגרש הכדורסל הוקצה לטובת אימוני כושר קרבי, כדי ליצור בקרב הנערים גיבוש וזהות.
"שיקום הנערים האלה הוא גולת הכותרת שלנו", אומר דוד. "במסגרת זו אנחנו עובדים על רעיון מהפכני, והוא מחיקת הרישום הפלילי של המתגייסים לצה"ל. כל אסיר לשעבר, שלא יחזור לכלא, מהווה צעד נוסף לקראת חברה בריאה יותר. א' הוא המודל הראשון, אבל לא אתן שהוא יהיה האחרון".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו