הקרב שלא נגמר

על כריכת הספר "חיי מלחמה" מופיעה תמונה מושכת ומטרידה כאחד: קו החוף של תל אביב, הומה מתרחצים, הגודשים אותו לכל אורכו ומנקדים גם את המים. אווירה פעלתנית אך נינוחה, כל־ישראלית, שמתערערת רק בשל השמיים האדומים. בתחילה נדמה שמדובר בשקיעה ארגמנית מרהיבה אך ממבט שני נראים השמיים כגשם מאיים של דם ולא פחות - כמו סטייק נא, נח בכבדות על ראשם של הרוחצים, שספק מודעים ספק לא מודעים לקיומו.

"נתפסתי לתמונה הזו, שיצרה האמנית הילה לולו לין, כי יש בה דבר מה מתעתע: לצד האפשרויות הנוראיות שגלומות בתמונה - דם, אש ותימרות עשן - התמונה גם מלאה אור", אומרת פרופ' ניצה בן־דב, מחברת הספר. "אני חושבת שזו תמונה נהדרת, כי תהליך הגילוי המדורג שבה תואם גם את התובנה שמתחוורת עם הקריאה בספר: אנחנו תמיד חיים בין שתי מלחמות, והמרחב שמשתרע ביניהן אינו אלא הפוגה; שם המלחמה, זו שהיתה וזו שתהיה, תמיד נוכחת־נפקדת". 

כשם שהתמונה המעטרת אותו היא בלתי שגרתית, כך גם "חיי מלחמה" עצמו בולט בייחודו בין ספרי העיון שעניינם דיון ספרותי במלחמות ישראל: בן־דב, פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, שמאחוריה שישה ספרי עיון, בין השאר על יצירתם של עגנון וא"ב יהושע, בחרה ב"חיי מלחמה" לנתח את יצירותיהם של סופרים מוכרים ולעסוק דרכם בתודעת המלחמה, בחוויות הצבא ובדילמות הנגזרות מהן, בהתמודדות עם אובדן ושכול ושאר סוגיות הנובעות מהקיום הישראלי בצל המלחמות. 

ואולם, לצד יצירות שמיקומן בספר צפוי, כגון "התגנבות יחידים" של יהושע קנז או "מיכאל שלי" מאת עמוס עוז, מרצפת בן־דב את הספר ביצירות שבעבר אמנם זכו לתהודה, אך כיום כמעט שאינן מאוזכרות, כגון "פצעי בגרות" מאת חנוך ברטוב, או "לא מעכשיו לא מכאן" של יהודה עמיחי. את אלה, לצד יצירות שמקומן כמעט מתבקש, כמו "אישה בורחת מבשורה" מאת דויד גרוסמן או "אם יש גן עדן" של רון לשם, מאירה בן־דב בניתוחיה החריפים והרגישים באור חדש ומפתיע: הניתוח שלה את "אישה בורחת מבשורה" עוסק דווקא בקול האנושי, על התקשורת ועל הבדידות שבו. 

הניתוח של "אש ידידותית" מאת א"ב יהושע - שוב בחירה לא מובנת מאליה - נוגעת בנושא לא מדובר דיו: השפעת האובדן והשכול על בני המשפחה המורחבת. "אם יש גן עדן" עוסק לא מעט בשפה הנוצרת בחברה סגורה ומסוגרת הנתונה תחת איום. אך הקריאה בניתוח של בן־דב את "עד הנה" מאת עגנון קשה במיוחד: המסירות שבה התגייסו יהודים לצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, האימהות ששלחו אותם אליה בגאווה, עיוורות להרס ולחורבן הממתינים בפתח, ולא פחות למלחמת העולם השנייה הקרבה לעברם. 

בכל פרק דומה שבן־דב מתלכדת באופן כלשהו עם הספר הנתון: כשהיא דנה ב"לא מעכשיו לא מכאן" הופכת שפתה לגדושה ושופעת ותזזיתית כשל עמיחי. כשהיא דנה ב"התגנבות יחידים" מתגנב לקולה הטון המרוחק, האירוני, של קנז. 

"חיי מלחמה". מערב בתוכו אלמנטים חוץ־ספרותיים

הגם שכל פרק מוקדש לספר אחר, נראה שהיצירות שבהן בחרה בן־דב משוחחות זו עם זו לאורך הקריאה. אמנם הקריאות שמבצעת בן־דב מגוונות למדי - פעם היא מנתחת את הסיפור בדגש מגדרי, פעם תוך כדי שימת דגש על הגוף ופעם היא עוסקת ברובד הלשוני - כולן מתלכדות לבסוף לשורה תחתונה מהדהדת: התסכול, הייאוש, חוסר התוחלת מקיום המקדש את המלחמה ורואה בה מחויבת מציאות, ולא פחות הטענה כי המלחמה ותודעת המלחמה לא נותרת מתוחמת כי אם זולגת לכל מרחב וסדק - אהבה, הורות, עבודה, כתיבה, מין, שפה. "מהבחינה הזו, ומהרבה בחינות אחרות, זהו ספר פוליטי, יש בו אג'נדה חד־משמעית", אומרת בן־דב בראיון עימה, "אך היא לא נכפית על הספר אלא נובעת גם מתוך הספרות עצמה, מתוך החיבור בין היצירות". 

 

בין הנוקם ליפה־הנפש

"חיי מלחמה" יוצא דופן גם בכך שהוא מערב אלמנטים חוץ־ספרותיים בתוכו: את הפרק הדן ב"אש ידידותית" הקדישה בן־דב לאביבה פלקסר, אמו של ארז ז"ל, שנהרג בתאונת מסוק ב־2013. "ארז היה חברו הטוב ביותר של בני", מספרת בן־דב. "הוא היה צוללן, פיזיקאי שרבים חזו לו עתיד מבריק, אדם שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, ילד מקסים ומלא אור. יחד הם הלכו לקורס טיס. ארז היה טייס מסוקים, ולפני מותו הפך לאב". 

אביבה פלקסר נאבקת עד היום לחשוף את הרשלנות שהובילה למותו של ארז: סדק שנוצר ברוטור האחורי, כנראה מפגיעת בורג ולא אותר בזמן - רשלנות שחיל האוויר מכיר בה באופן חלקי. "אני לא אשכח את הבוקר שבו נודע לי שארז נהרג, השמיים נפלו עלי", אומרת בן־דב. "גם באופן הזה התמונה שעל הכריכה מדברת אלי, כמו זיכרון אישי. השמש זרחה באותו בוקר, זה היה יום יפה, עד היום המאורע הזה הוא בלתי נתפס עבורי".

למה בחרת להקדיש לו דווקא את הפרק על "אש ידידותית"?

"'אש ידידותית', כמו 'אם יש גן עדן' בדרכו, מדבר על הבזבוז: הרי הבן שנהרג בסיפור בסך הכל יורד לרגע מהעמדה כדי לפנות את דלי הצרכים שלו; סטרילי, הוא לא היה יכול לסבול את נוכחותו של הדלי הזה לצידו. וטעו וירו בו חבריו. המוות הכל כך לא הרואי הזה הוא מנת חלקנו יותר מדי פעמים, והבזבוז הנורא הזה גם חיבר אותי למקרה של ארז, כי גם זו 'אש ידידותית'. לא פחות מכך, הפרק הזה מדבר גם עלינו, אותו מעגל מורחב שגם הוא, בדרכו, לעולם לא מתאושש מהאובדן. אנחנו מדינה קטנה וכל אחד מוצא את עצמו באיזשהו מעגל מורחב שכזה. השכול לא פוסח על אף אחד מאיתנו. כך שבמובן מסוים, אני מקדישה את הפרק הזה גם לעצמי". 

בניתוח שלך את "אש ידידותית", כמו גם את "יונים בטרפלגר" של סמי מיכאל או "יסמין" של אלי עמיר, את מקדישה מקום ותשומת לב לקולו של הערבי בסיפור - בחירה לא מובנת מאליה.

"נכון. לא להשאיר את הערבי כאובייקט דו־מימדי ולתת לו לדבר זו גם בחירה שיש בה מן הפוליטי, מן הסתם. עם זאת, עבורי, כתושבת חיפה, יש בה גם מימד אישי. על 'יונים בטרפלגר' הרציתי לא מעט פעמים, וראיתי את התגובות המגוונות והחזקות לספר. הספר גם עורר סערה בשעתו כשהאשימו את סמי מיכאל בפלגיאט, שכן הרעיון של הורים ערבים שפוגשים אחרי כמעט 20 שנה את בנם במדי צה"ל הופיע לראשונה ב'השיבה לחיפה' מאת ע'סאן כנפאני, בעוד מיכאל ראה בכך דיאלוג והכריז על הזיקה בין הספרים בפתח הרומן. סמי שכן שלי בחיפה וראיתי עד כמה נפגע מההאשמות. גם העובדה שהסיפור מתרחש בשכונה נעימה בחיפה, ובו בזמן בשכונה ברמאללה, מאוד נגע בי. הפיצול הזה, העובדה שכולנו בני כלאיים, בין שני עולמות". 

זהו נושא שחוזר על עצמו.

"זה נכון. ב'אישה בורחת מבשורה' הגיבורה נעה בין שני גברים. ב'יסמין' הגיבור נע בין שתי נשים שמייצגות עולמות שונים לחלוטין. ב'אש ידידותית' הפיצול הוא בין אפריקה לישראל, בעוד שב'לא מעכשיו לא מכאן' הגיבור עצמו מפוצל, אוהב בירושלים ונוקם בווינבורג בו בזמן. ב'פצעי בגרות' הגיבור לכוד בדילמה אם לנקום או לא לנקום וכך הלאה". 

חשבת על הרלוונטיות של "פצעי בגרות" של חנוך ברטוב לימינו?

"לא יכולתי להתעלם מהדמיון העז כשפרשת אלאור אזריה עלתה לכותרות. כולנו, באיזשהו מקום, נחלקים בתוכנו, הצד שרוצה לנקום לעומת 'יפה־הנפש' כביכול שאומר לא נוקמים כך, אנחנו יהודים ונשארנו יהודים. ממש השתגעתי שלא שמים לב עד כמה הדרמה הזאת, שהתרחשה ב־1945 באסם באירופה, מדברת על ימינו. לא לנקום זו טרגדיה, ולנקום באופן הזה זה רע, לכן זו דילמה טרגית". 

 

"התודעה מוטמעת בי"

בן־דב מתגוררת בחיפה. בעלה יוסי, לשעבר איש היי־טק, הוא מנהל בית הספר הריאלי בחיפה. מלבד בנה, טייס F-16 שמתגורר כרגע בניו יורק, יש לה בנות תאומות, האחת מנהלת הגן הדו־לשוני 

וקהילת "יד ביד" בחיפה והאחרת בוגרת מכון מנדל למנהיגות. לבן־דב חמישה נכדים. השיחה איתה קולחת, בין שבשל היותה אדם נעים וכובש ובין שבשל היכרותה העמוקה את עולם הספרות ואת הנפשות הפועלות בתוכו. ספריה הקודמים, כגון "אהבות לא מאושרות" או "חיים כתובים: על ביוגרפיות ספרותיות ישראליות", זכו לקשב לא רק מצד אנשי אקדמיה, כי אם גם מצד שוחרי קריאה בכללותם. "חשוב לי לא לפנות לגרעין מצומצם של קוראים ולכן, גם כשאני מסבירה מושגי יסוד בספרות, אני עושה זאת באופן שלא מייצר אנטגוניזם". 

כמו ב"חיים כתובים", גם כאן את חוקרת את הסיפור תוך כדי התייחסות, ישירה או עקיפה, לחיי המחבר עצמו.

"זו רק זיקה אחת שמקשרת בין ספרי הנוכחי לספר הקודם. אבל נכון, אני התחנכתי על 'מות המספר', על הגישה שהטקסט הוא הדבר היחיד שמעיד על עצמו, ולא צריך לעניין אותנו אם המחבר הוא אלכוהוליסט או מהמר או אנטישמי. אבל היום במציאות החדשה, כשכולנו נחשפים, כולנו מתערטלים, יש לכך לא רק יותר לגיטימציה, אלא חתירה ממש. כשעמוס עוז כותב את 'סיפור על אהבה וחושך', הרי זה עמוס עוז. וכשהגיבור ב'יסמין' נקרא אורי עמארי, הרי זה אלי עמיר. כך שזו קריאה שמביאה את הלך הרוח הזה בחשבון. מנגד, דווקא חשיפת היתר הזו מתעתעת; אמר מי שאמר: אם אתה רוצה לכתוב אוטוביוגרפיה, כתוב בדיון, ואם אתה רוצה לכתוב בדיון, כתוב אוטוביוגרפיה". 

עכשיו אני מרגישה בשלה לשאול אותך: מה הניע אותך לכתוב את הספר?

"ספר הרי לא נכתב ביום אחד. במלאות 25 שנה למלחמת יום הכיפורים התבקשתי לכתוב עבור 'במחנה' על המלחמה בהקשר ספרותי. בזמנו היו מעט מאוד חומרים, ממש נאלצתי לגרד אותם לכדי מאמר. לא הרבה זמן לאחר מכן פתאום נוצר שטף - מלחמת יום הכיפורים הפכה לנושא ספרותי חם, כביכול, ומאחר שכתבתי על כך בעבר, תמיד היה לי קשב מיוחד לנושא". 

ואולם, אומרת בן־דב, למלחמה כמצב קיומי יש שורשים עמוקים יותר. "אני בת לניצולי שואה משני הצדדים. גדלתי על סיפורי זוועה. אבי נמלט לרוסיה במלחמת העולם השנייה, ותוך כדי כך למד לישון תוך כדי הליכה. אמי, בת 94 כיום, לא מדברת על המלחמה. הייתי אכלנית גרועה מאוד כילדה, בדיעבד אני חושבת שהוריי היו כל כך שבעי רעב, שלא יכולתי לאכול מספיק על מנת לרצות אותם. עד היום איני יכולה לזרוק אוכל. אנשים שהיו באים הביתה היו ממוינים: מי חבר אמיתי, מי נתן פרוסת לחם למי. כך שגדלתי בצל המלחמה הזו, דווקא זו שכמעט אינה מוזכרת בספר, וברחתי ממנה, אך כנראה תודעת המלחמה מוטמעת בי, הלוואי שלא היתה".

ואכן את מקדישה את הפרק האחרון לתודעת המלחמה כפי שהיא מוטמעת בנשים.

"לקראת הישורת האחרונה של תהליך הכתיבה אני זוכרת שאמרתי לעצמי רגע, אמנם בין היתר אני מזכירה יצירות שנכתבו על ידי נשים כגון 'הר הטועים' של יהודית הנדל, אך בסופו של דבר יצרתי כאן עולם סגור, גברי; אני ראש תכנית לנשים ומגדר לתארים מתקדמים באוניברסיטה, איפה אני בכל הסיפור הזה? והיות שמדובר בנושא עצום שאי אפשר להקיף את כולו, החלטתי להראות את מקומן של הנשים בכל אחת מהיצירות האלה. מה שחשוב היה לי הוא להדגים את התהליך שעוברות הדמויות הנשיות ביצירות לאורך הזמן – בהתחלה הן נמצאות בעורף, גם מבחינת התפקידים שהן מבצעות וגם מבחינת תפקידן העיקרי – לעודד ולהתפעל מהגברים. עם הזמן הן נעשות יותר קרביות ובו בזמן מתפעלות פחות ופחות וגם כותבות על כך. זה לא רק חלק חשוב מאוד מספרות המלחמה, חלק שחשיבותו תלך ותגדל, אלא גם מאיר את היצירות הנדונות מזווית נוספת, לא פחות חשובה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו