הר המועצה הרעה

בספרו "עיר, אבן ושמיים", מתקשה הסופר יהודה האזרחי להסתיר את קנאתו העזה בנציב העליון הבריטי, על "שתפס את המקום הפנטסטי ביותר בעולם... הקים שם ארמון, ובכל בוקר כאשר הוא מתעורר ופוקח עיניים... הוא יכול לראות מבעד חלונות ארמונו את הנוף הכי נשגב והכי קדוש בכל העולם, כאילו הוא שלו".

גם ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול, זו שניהלה ויכוח נוקב עם האו"ם על חוקיות אחיזתו בארמון הנציב, התקנאה בארגון האומות המאוחדות שירש את הבריטים כדייר קבע בארמון. 

בשנות ה־70 עלה בממשלה רעיון, להעביר את משכן נשיאי ישראל אל הארמון המיוחד, פאר של יצירה ארכיטקטונית ופסיפס גנים מתוכננים בקפידה. ערב כניסתו של ראובן ריבלין לתפקיד נשיא המדינה, שוב נמצא מי שחשב על העברת משכן נשיאי ישראל לארמון הנציב, וליתר דיוק: לגבעת האנטנה הסמוכה, חלק ממתחם הארמון. הרעיון שהובא בפני רה"מ נתניהו ובפני הנשיא ריבלין לא נפסל על ידיהם, אבל הדרג המקצועי, שלפתחו הובאה האפשרות, בלם זאת מסיבות שונות.

מאז שהבריטים העבירו את ארמון הנציב לידי האו"ם, ב־1948, "זרמו" במסדרונות הארגון עשרות ומאות החלטות אנטי־ישראליות. המגמתיות של האו"ם נגד ישראל היתה כה מובהקת, עד שאפילו מזכ"ל האו"ם היוצא באן קי־מון, הודה רק לפני שבועות אחדים ב"יחס המוטעה והמוטה" של האו"ם נגד ישראל.

עכשיו, בעקבות ההחלטה המהדהדת של מועצת הביטחון בסוגיית ההתנחלויות, בוחנים בישראל אם וכיצד ניתן לפעול כדי להוציא את האו"ם מארמון הנציב ולהחזירו לידי המדינה; היורשת החוקית של המנדט הבריטי, שהסתיים כידוע לפני יותר מ־68 שנה.

בירורים ראשונים בסוגיה הטעונה הזאת כבר מתקיימים מאחורי הקלעים. חומר מסודר הועבר לגורמים ממשלתיים. תנועת רגבים הכינה תיק עב כרס בנושא.

זאב אלקין, השר לענייני ירושלים, אומר רשמית ל"ישראל השבוע" כי יש מקום לשקול מחדש את מעמדו של האו"ם בארמון הנציב.

אלקין מגלה כי כשר המופקד גם על אתרי המורשת, כבר ביקש מאנשי משרדו לברר "מה ההצדקה המשפטית והחוקית למעמד של האו"ם שם? אני בכלל לא בטוח שהמעמד הזה מוסדר", אומר אלקין. "יש לא מעט שאלות ותהיות, ולאור העובדה שהארגון הזה פועל בצורה כל כך פראית, לא הוגנת ומוטית נגדנו - צריך לבדוק נקיטת צעדים נגדו. הרחקתו מארמון הנציב, על פי החוק כמובן, היא בהחלט אפשרות".

לפחות שני שרים נוספים בממשלה תומכים ברעיון, והשבוע נורתה כנראה "יריית הפתיחה" במערכה המתחדשת לסילוק האו"ם מארמון הנציב, בדמות שאילתא שהוגשה בכנסת לשר האוצר משה כחלון.

השואל, ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, ביקש לדעת: "מתוקף איזה הסכם מחזיק מטה האו"ם בקרקע המדינה בארמון הנציב? ממתי ההסכם ועד מתי הוא תקף? האם יש חריגה מגבולות הקרקע הכלולה בהסכם? והאם כלל הבנייה במטה האו"ם היא לפני היתר בנייה כדין?" 

יוחזר לידי המדינה? לוחמי מג"ב בכניסה למטה האו"ם // צילום: אי.אף.פי

השאלות הללו אינן נשאלות על "דף חלק". "תיקי ארמון הנציב" המכילים חומר היסטורי מרתק - ישמשו בקרוב את כל מי שמבקש לנפנף ב"חרב הפינוי" מעל "ההתנחלות של האו"ם" בארמון הנציב.

תנועת רגבים היא הראשונה שהכינה תיק עובדות מסודר בנושא. עיון ראשוני בספרים, בקטעי עיתונות ובתיקי גנזך המדינה בסוגיית הארמון, כבר חושף את עומק המשבר הגדול שהתחולל בין האו"ם לבין מדינת ישראל, מייד לאחר מלחמת ששת הימים בנוגע לעתיד הארמון. 

 

המקום שבו פרצה המלחמה

והנה מבוא היסטורי, קצר והכרחי לאותו משבר: ב־1928 רכשו שלטונות המנדט הבריטי קרקע בג'בל מוכאבר לצורך בניית מתחם שלטוני ראשי ב"פלשתין". האדריכל אוסטן הריסון תיכנן מבנה יפהפה ומיוחד, שנחנך חמש שנים מאוחר יותר בתוך מתחם מעוצב של גנים, והשתרע על פני שטח של 65 דונמים. הנציבים העליונים: ווקופ, מקמייקל, ורקר, גורט וקניגהם התגוררו בארמון, ועם סיום המנדט הבריטים העבירו אותו לארגון הצלב האדום. 

במלחמת העצמאות התנהלו במקום קרבות קשים. משה דיין, שהיה מפקד אזור ירושלים, רשם שם את אחד מכישלונותיו הבולטים כמצביא צבאי. הניסיון לכבוש את ההר שבמרכזו הארמון, ניסיון שלא צלח, הביא על חטיבת עציוני אבידות כבדות: 14 הרוגים, 24 פצועים ו־10 שבויים.

בתחילת ספטמבר 1948 הוסכם על פירוז האזור והעמדות הערביות והישראליות שבו פורקו. חודש אחר כך הועבר הבניין לידי האו"ם, ומשקיפי הארגון שפיקחו על הסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין ירדן - קבעו בו את מושבם.

ארמון הנציב היה גם המקום שבו פרצה מלחמת ששת הימים, זו שבעוד חודשים אחדים ימלאו לה 50 שנה. בצהרי 5 ביוני 1967 תפסה פלוגת סיור ירדנית של הלגיון את גג ארמון הנציב. חבריהם החלו להתקדם מערבה, במגמה לכבוש את שכונת תלפיות הישראלית.

התקפת הנגד הישראלית על הארמון התרחשה כעבור שעתיים בלבד. כוח של כמה טנקים ויחידת סיור גירשו את הירדנים מהבניין. המשקיפים, ובראשם הגנרל אוד בול, נמצאו מסתתרים באחד החדרים ופונו מהבניין לאחד מבתי המלון שבמערב העיר. כל העובדים הערבים הועברו לשבי בישראל.

עוד בעיצומה של המלחמה דרש מישראל מזכיר האו"ם, או תאנט, להשיב את משקיפי האו"ם לארמון. ב־9 ביוני דרשה זאת מישראל במפגיע גם מועצת הביטחון, וב־12 בחודש תבע או תאנט מלוי אשכול תשובה בתוך יומיים. שבועיים אחר כך החליטה הממשלה שלא למסור את הארמון לאו"ם, אבל לאחר דיונים כעוסים וחילופי אגרות שונתה בפועל ההחלטה.

הממשלה איפשרה את חזרת הגנרל אוד בול וצוותו לארמון הנציב, אך לא בתפקידם הקודם, אלא בתפקיד פיקוח על הפסקת האש שהושגה לאחר הלחימה בששת הימים.

התיקים בגנזך המדינה מלמדים שבאותם ימים הוכן חוזה שכירות המעמיד לשימוש האו"ם, חינם אין כסף, שטח של 44 דונמים. ההסכם קובע שהממשלה תוכל לסיים את ההסכם בהתראה סבירה. ימים ספורים לאחר המלחמה עוד התקיימה הפגנה של אנשי ציבור ומשוררים נגד מסירת ארמון הנציב לאו"ם.

המשורר יצחק שלו ושופט בית המשפט העליון בנימין הלוי (בעודו מכהן) נשאו בה דברים חריפים. גם בכנסת עלתה התנגדות למסירת הארמון לאו"ם, אלא שבתום חודשיים של מגעים דיפלומטיים פינה צה"ל את ארמון הנציב, אנשי האו"ם חזרו אליו ודגל הארגון הונף מחדש על גגו.

 

תוספת בהיתר?

הפרטים הלכאורה מייגעים הללו רלוונטיים היום, 50 שנים אחרי, מכיוון שהם עומדים בעיצומו של הבירור החוקי שכבר החל, באפשרות סילוקם של אנשי האו"ם מארמון הנציב. יתרה מזאת, ההסכם שהוכן עם האו"ם, כך מצאו אנשי רגבים, כלל לא נחתם. במקומו הוחלפו אגרות ושורטטה מפה. המפה הפכה עם הימים לסלע מחלוקת בין ישראל לבין האו"ם.

בתאריך לא ידוע, אולי בסוף שנות ה־60 או בתחילת שנות ה־70, גדל השטח שבו מחזיק האו"ם בארמון הנציב, באופן משמעותי, בייחוד לכיוון מזרח, מ־44.6 דונמים ל־77.5 דונמים. אחת השאלות שנבדקות עתה היא האם התוספת הזאת נעשתה בהיתר.

מה שברור כבר עתה הוא שמדובר באדמת מדינה. האו"ם לא קנה או רכש את השטח. למעשה, האו"ם קיבל מתנה מממשלת ישראל, ללא הגבלת זמן. עכשיו נבדקת השאלה האם הפה שהתיר הוא גם הפה שיכול לאסור.

שאלה לא פחות חשובה, שעלתה במשרד החוץ, קשורה לתפקידם של אנשי האו"ם באתר. ההסכמה הישראלית ב־1967 לנוכחות האו"ם בארמון ניתנה לצורך פיקוח על קיום הפסקת האש עם שלוש המדינות שנלחמו בישראל במלחמת ששת הימים: ירדן, מצרים וסוריה.

הפיקוח על הפסקת האש מול שלוש המדינות הללו כבר לא רלוונטי היום. מול מצרים וירדן יש חוזי שלום, ובסוריה מתחוללת מלחמת כל בכל. לכאורה, כך טוענים אלקין ושרים נוספים בממשלה, די בשינויים הגיאופוליטיים הללו כדי לייתר את הצורך בנוכחות האו"ם בארמון הנציב.

 

תכנון ארוך טווח

העיתונאי הוותיק דני רובינשטיין השתתף כחייל בכיבוש ארמון הנציב במלחמת ששת הימים. כאשר ביקר במקום מאוחר יותר, רובינשטיין התרשם שאכן יש בסיס לטענתו של האדריכל דוד קרויאנקר, מתעד נופיה הבנויים של ירושלים, כי מי שבנה מבנה שלטון כזה על שטח של כ־65 דונמים, תיכנן להישאר בארץ ישראל שנים רבות. בכירי ממשלת המנדט לא חשבו מן הסתם שפלשתינה - ארץ ישראל, תאבד לאימפריה הבריטית 15 שנים לאחר שסיימו את הבנייה. 

החורשה הגדולה שמקיפה את הארמון ואת גניו מסתירה כיום מעט את הנוף הייחודי שניבט משם. ביום בהיר ניתן לצפות מהארמון עד הרי מואב וים המלח, בפרברי עמאן וכמובן במעגלים הקרובים יותר: חומות ירושלים, הר הבית והשכונות שסובבות את העיר העתיקה.

בסמוך נבנתה כידוע שכונת "תלפיות מזרח", או בשמה האחר: שכונת ארמון הנציב, ולידה הטיילת המפורסמת, זו שרק לאחרונה עלתה לכותרות, בעקבות פיגוע הדריסה שהתרחש בה. ממול נמצאת שכונת ג'בל מוכאבר (בשמה העברי: ההר הכביר).

רכס ארמון הנציב ידוע גם בשם הר העצה הרעה, שיבוש נפוץ של השם הר המועצה הרעה. השם לקוח מהמסורת הנוצרית, שקושרת בין ההר למקום משכנו של הכהן הגדול, שעימו נועצו לכאורה הכהנים על הסגרת ישו לרומאים, בימי הבית השני.

במאי 1990 החליטה ועדת השמות הממשלתית להעניק להר העצה הרעה, או לרכס ארמון הנציב, שם חדש: הר אצל, כשמו של נחל אצל, התוחם את ההר מצפון. מקור השם בנבואת אחרית הימים של הנביא זכריה. יהודה זיו, חבר ועדת השמות הממשלתית, העיר בעבר כי זיהוי הר העצה הרעה, או "המועצה הרעה", הוסט מגבעת אבו תור לרכס ארמון הנציב, וזאת כרמיזה ל"מועצה הרעה", מועצת הביטחון של האו"ם.

מסורות יהודיות ואגדות מספרות כי מהמקום שעליו בנוי ארמון הנציב ראה אברהם אבינו לראשונה את ארץ המוריה, בבואו מדרום, כאשר התקרב אליה לעקוד את יצחק בנו. עולי רגל שתיעדו את מסעותיהם לארץ ישראל לפני מאות בשנים - מציינים אף הם נקודה זו כמקום שממנו צפה אברהם אבינו לראשונה בהר המוריה.

 

של מי החמור הזה בכלל?

ארמון הנציב זכה גם למקום של כבוד בתיאורי סופרים. עמוס עוז תיאר בספרו, "הר העצה הרעה", את מסיבות הנכבדים שנערכו בו. יהודה האזרחי מזכיר כאמור את הארמון בספריו, וכך גם הסופר חנוך ברטוב, שלחם ונפצע שם בקרב ב־1948.

רבים מאלה שביקרו בארמון בימי זוהרו מתארים את אולם הנשפים, שנודע בזכות האח הגדולה שנקבעה בו, אח מצופה באריחי קרמיקה ארמנית צבעוניים, כמו גם את נברשות הבדולח המשתלשלות מתקרותיו; תמונות מלכי אנגליה שניבטו מהקירות, וכמובן את התזמורת שהנעימה בנגינתה לבאי אותם נשפים.

דני רובינשטיין, חוקר התקופה, סיפר בעבר על שיחה שהתקיימה באולם הנשפים המפורסם של ארמון הנציב בין י"ל מאגנס, רב רפורמי בעל השקפות פציפיסטיות, שכיהן כנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין חליל אל־סכאכיני, איש חינוך, בלשן וסופר מהחשובים שהיו בקרב ערביי הארץ.

מאגנס הציג לסכאכיני את תמיכתו בהקמת מדינה דו־לאומית בארץ ישראל, וגם עידכן אותו במאמציו להגיע להבנה בין יהודים לבין ערבים. סכאכיני אמר לו שבמקום תשובה הוא יספר לו סיפור קצר: "מעשה בערבי שרכב על חמור במדבר. בדרך ראה עובר אורח הולך בכבדות והציע לו לרכוב עימו על החמור.

"האיש נענה בשמחה ואחרי כברת דרך אמר לבעל החמור, כי נדמה לו שהמשא כבד מדי לחמור שלו. לא נורא, ענה בעל החמור. רכבו השניים עוד זמן מה, ואז אמר האיש לבעל החמור: החמור שלנו בקושי סוחב. עצר בעל החמור ואמר לאיש: עכשיו אני מבקש ממך לרדת וללכת ברגל.

"מדוע? מכיוון שבפעם הראשונה אמרת לי: 'החמור שלך', בפעם השנייה אמרת: 'החמור שלנו', ובפעם השלישית בוודאי תאמר: ה'חמור שלי'". מאגנס, מספר רובינשטיין, לא היה צריך לשמוע את הנמשל.

אם להשתמש במשל החמור של חליל אל־סכאכיני, האו"ם מתייחס אל רכס ארמון הנציב והארמון שבו דרו הנציבים הבריטים, כאל "החמור שלו", כבר 68 שנה, ואינו ממהר ללכת משם לשום מקום. הפעם היחידה שבה האו"ם הורחק מהארמון היתה במהלך מלחמת ששת הימים, אך לחץ בינלאומי כבד השיב אותו לשם.

הניסיונות המחודשים להרחיק אותו משם עתה, צפויים להיתקל בהתנגדות בינלאומית. עם זאת, ייתכן שעצם העיסוק באפשרות הזאת ימתן מעט את הקו האנטי־ישראלי הקשה שהארגון נוקט כבר במשך שנים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו