בכל מערבון קולנועי עשוי כהלכתו ייתקלו הצופים בגיבור עשוי ללא חת, הנתקל בשרשרת של נבלים, שודדים ואורחי-פגע לרגע. אלא שעלילת האקדחונים המרכזית, בין אם היא מתרחשת בערבת טקסס, באורגון הקפואה או בלואיזיאנה, מקפלת בתוכה תמיד עוד עלילת משנה זעירה, המכילה ומארחת דמויות שוליים שונות ומשונות. הדמויות הללו לעולם קיצוניות בהווייתן, המראה שלהן קרניבלי, קיומן אינו בהיר; הן מגולמות בילדים קטנים, ברקדניות ברים, בפקידי בנק זוטרים, בקברנים, בנוודים שצצים בעיירה ביום בהיר וחולפים ממנה בשקט חרישי. לעתים כל חותמן ביצירה מסתכם במשפט אחד או במחווה גופנית. פעמים רבות הן נעלמות כלעומת שבאו, ורק הזמן עד לנוכחותן השברירית.
תומס וולף, שהלך לעולמו ב-1938 בגיל 38 בלבד, כתב אנטי-מערבונים – רבים מספריו אמנם מתקיימים במרחב הדרומי המאובק של אמריקה בתחילת המאה שעברה, אבל הם נעדרי חספוס ומאופיינים בפיוט. עם זאת, גיבוריו המספרים הם תמיד אותן דמויות משנה מערבוניות, רוחות רפאים של התרחשות, שמפליגות במבט ובהרהור על המציאות הקשוחה שבה הן מתקיימות.
הגיבור של וולף נע - שלא לומר מרחף - בין פונדקים ודוכני יריד נטושים בערי השדה לבין סמטאות הנושקות לרחובות ראשיים בכרך הגדול. הוא מתגנב לארוחות משובחות במועדון חברתי אקסקלוסיבי אך לא נופתע אם נמצא אותו גם על ספסליו הרעועים של בית תמחוי. כל רצונו הוא לתפוס זווית מתאימה כדי ללכוד זיכרון שאבוד במעמקי תודעתו; הוא כמה להבין את העולם ואת בני האדם אבל כמיהתו היא מיסטית; אין המדובר בשאיפה קוסמולוגית או פסיכולוגית.
זה ניכר אצל יוג'ין גאנט, בן דמותו של וולף ב"הבט הביתה, מלאך" (שראה אור בחודש שעבר בהוצאת כרמל בתרגומו של עודד פלד), בג'ורג' ובר מ"לא תוכל לחזור הביתה" (כרמל, בתרגומו של פלד, 2015) או בגרובר, אחיו של "הנער האבוד" – הנובלה הרגישה והמדודה שראתה אור בהוצאת זיקית לפני שלוש שנים בתרגומו של עודד וולקשטיין. הגיבורים-המספרים של וולף תמיד מצויים באותו חיפוש אובססיבי אחר אחיזה.
כך גם הגיבור של "אין דלת", משוטט תמידי, שמנסה לפלס דרך פנימה להתרחשות חיצונית לו, המציעה נחמה נכספת. גיבור הרומן הקצר הזה מציץ בכל פעם אל תוך קרביו של יקום שכן - אל הקודים החברתיים של קבוצת סטודנטים בקולג' יוקרתי, אל בית הוריו לאחר מותו של אביו האהוב, או אל עמלם הסיזיפי היומיומי של נהגי משאיות היוצאים למסעם ברחבי אמריקה ממוסך מול חלון חדרו - ומנסה להיטמע בתוכם, ולו לרגע. אך אין לו דלת להיכנס מבעדה: "עליי לרוץ עוד ועוד בבלי דעת, בעייפות, בשממה העצומה הזאת לנצח", מעיד המספר לאחר עוד כישלון.
המשוטט של וולף ייחודי. על פניו, הוא מזכיר קמעה את המשוטט של ולטר בנימין - באופיו השולי, התמוה, שנמשך לנידחות ולקיום מצומצם (בניגוד, אגב לוולף עצמו שהגיע ממעמד גבוה בצפון-קרוליינה ובגר את הרווארד). אלא שמטרתו שונה בתכלית מתפקיד השיטוט הבנימיני. בועז נוימן המנוח כתב כי המשוטט של בנימין "חושף את הלא-מודע של העיר" בכך שהוא חושף "את מה שנמצא מתחת לפני השטח, כמו מצלמה הקולטת דברים שהעין אינה רואה או מחמיצה".
כריכת הספר (הוצאת תשע נשמות)
כתיבתו של וולף מתפקדת במימד אחר: באמצעות השיטוט היא חושפת את הלא-מודע של המספר. כשהוא נע ונד ברחובות לונדון, בין מיליוני האנשים, מעיד הגיבור: "החיים האלה נדמו קרובים כל כך אליי עד שיכולתי להניח את ידי עליהם ולעשות שלי בכל רגע ורגע. נדמה היה לי שחזרתי לחדר שהכרתי תמיד, ושנעצרתי רגע מחוץ לדלת בלי כל ספק וחיבוטי נפש".
קריאה ב"אין דלת", שתורגם על ידי לי עברון ושומר על המוזיקליות שבכתיבת וולף בדומה למתרגמיו העבריים הקודמים, כמותה כשיוט פואטי בין שברי תחושות, מראות וצלילים. וולף אינו עושה שימוש רב במטאפורות ובכל זאת כתיבתו ציורית ורכה. זה ניכר בעיקר בתיאורי פנים של דמויות ובאוויר הנישא מסביב לגיבור – שרטוט מפורט של פרצופים גרומים ולחיי-תפוחים, או לחילופין "אור בוקר ערפילי כעין הנחושת העתיקה".
כמו גיבורו, וולף ככל הנראה חש "עשיר מהתבוננות בלבד". זוהי פרוזה שהחוויה שלה היא שירית לא פחות מספרותית. נקודת המוצא של וולף אינה תמיד נטועה בממשות, אלא לעתים קרובות נעה על הציר הדק שבין חלום לערות. ולכן לא פלא שהמבט הכפול – של הגיבור ושל המחבר, מסתעף הלאה אל מבט נוסף, חיצוני, מהפנט, של דמות שוליים אחרת, לקראת סופו של הסיפור. זהו מבטו של "האיש בחלון המחסן", הבסיס שממנו יוצאים נהגי המשאיות למרחבי אמריקה עם עלות השחר.
המספר רואה מדירתו את האיש המסתורי מאות פעמים, יום אחר יום, ותמיד הוא מצוי באותה תנוחה – מביט בחלון במבט מעורפל. הוא אינו יכול לשכוח את "פניו הלבנים המעובים של האיש, הקבוע שם כמו סמל למין התמדה בלב החיפזון העיוור והסוחף של מיליון הדברים החולפים, של שחיקתו הפראית לאין שיעור של הזמן". רק בדיעבד מתברר כי מבטו של האיש ממחסן המשאיות מזכיר לו מבט נוסף, ואיש נוסף היושב על יד החלון, "רוח כלואה" הזכורה לו מעברו ואינה מרפה ממנו.
וכך הופכת שרשרת של מבטים אנושיים קפואים, שהימים והלילות אינם משנים אותם כהוא זה, לגיבורים של רומן שכולו התרחשויות, אירועים ודמויות חולפות. וולף מניע את קוראיו במהלך תודעתי מבריק; גיבורו מתוסכל מכך ש"אין דלת" שתכניס אותו לבית החם ולהתרחשות הנכספת, אך בסופו של דבר הוא מעניק את הכוח להתבוננות, ומייתר את הצורך בדלת ממשית. די לנו, הקוראים, ברמז הזה. שהרי מהי ספרות אם לא מבט שאין לו סוף.
אין דלת / תומס וולף
מאנגלית: לי עברון; תשע נשמות, 102 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
