פריחה מאוחרת

אין בעולם הרבה דברים שאני נוהג להתגאות בהם. באמת שלא. יש דברים שאני שמח בהם, והם לא מעטים. ודברים שהייתי שמח להיפטר מהם, וגם מהם יש בשפע.

יש דברים שאני פשוט משלים איתם כמו שמשלימים עם הגרביטציה או עם מזג האוויר, ואחרים שלעולם לא אתרגל אליהם. אבל להתגאות?! להתגאות זה פשוט לא יפה! לכן אני נוטה להתמקד בדבר אחד שחברים אומרים עלי ושאין לי שום בעיה בכלל להתגאות בו: אני, כמו שאומרים באינגליזית: לייט בלומר. מאחר לפרוח. לוקח את הזמן.

את כל מה שעשיתי בחיי עשיתי באיחור קל. התחלתי ללמוד באוניברסיטה בגיל 27 ורישיון נהיגה הוצאתי בגיל 30. הצלחתי לעשות עמידת ידיים לראשונה אחרי גיל 40; התחלתי ללמוד נגינה כשהייתי בן 45, ואל תשאלו בכלל באיזה גיל הרהבתי עוז לראשונה להציע לבחורה לצאת איתי.

תמיד חמקתי מהסטטיסטיקות, איחרתי להתחתן ואיחרתי להתגרש. וגם בתחום המקצועי עשיתי את צעדיי הראשונים בערך עשר שנים אחרי הגיל שבו נהוג להתחיל.

* *

אין לי שמץ של מושג אם זה עומד להשתלם לי גם בנוגע לתוחלת החיים (אמן!), אבל הנה אני, עלם חמודות בן 53, חמור זקן וחסר תקנה, חוזר הביתה מבית היולדות עם תינוקת חדשה וממיסת לב, האמ־אמא של כל הפריחות המאוחרות, ומתחיל הכל מחדש.

שוב החוויה האלוהית של הלידה. גם בפעם החמישית זה חד־פעמי ובראשיתי ובלתי נתפס. שוב ההליכה המרחפת במסדרונות בית החולים שיכולים להיות המקום הנורא או הנפלא ביותר בעולם. שוב אני סוחב סל־קל. שוב עגלת הקניות מכילה יותר חיתולים ומגבונים ופחות בירות.

שוב הבלבול הנצחי עם האבזמים הקטנים, ועם הידיים הזעירות שמסרבות להשתחל לשרוול. שוב החרדות סביב טמפרטורות: המים באמבטיה, החלב בבקבוק, החדר והתינוקת עצמה.

לא להאמין, אבל הנה אני שוב עונד את צמיד הפלסטיק של בית החולים על אמת היד. הצמיד הכחלחל הזה, שאבאים נרגשים ומבולבלים מקבלים מבית החולים, כדי לאפשר להם כניסה חופשית, ואם אתם שואלים אותי, מדובר בתכשיט האולטימטיבי שלא רואה ממטר שום גורמט מוזהב.

כל חברי הילדות שלי כבר עמוק בסבאות. הנערות הראשונות שהציתו את ליבי מדווחות על נכד שמיני. בקבוצות הווטסאפ של החבר'ה המקשישים אני מקבל איחולים מבודחים ועוקצניים ("אל תתבלבל בין החיתולים שלך לחיתולים של הקטנה" הוא רק דוגמה משומשת במיוחד להומור שמאפיין את המצבים האלה).

אני יודע שרובם קצת מקנאים. אפילו גיל הציניקן שניסה לברר אם כל ההשלכות ברורות לי, כולל העובדה שלקראת גיל 60 אמצא את עצמי במסיבות חנוכה בגן, מצליח בקושי להתמקם על הכיסא הקטן והמעצבן.

יש משהו בכל העקיצות האלה, אבל אין כמו להתחיל הכל מחדש.

* *

השיכחה היא חלק דומיננטי גם בעניין הלידה וגם בכל הנוגע לפריחה מאוחרת בכלל. אתה חייב לשכוח קצת כדי להיות מסוגל לחזור על הכל מחדש, ומנגנונים מופלאים בנפש שלנו דואגים לכך. אנחנו שוכחים בדיוק את מה שכדאי לשכוח.

במסורת היהודית העתיקה, למשל, נהגו היולדות להביא קורבן עבור כל השבועות שהן נשבעו בזמן הצירים שהן בחיים לא יחזרו על השטות הזאת. היהדות במיטבה תמיד ידעה להעריך לא רק את חשיבות הזיכרון, אלא גם את יתרונות השיכחה.

בזמן שהאישה שוכחת את הבחילות והכאבים והשינה שהולכת לעזאזל, אני, למשל, שכחתי לחלוטין בכמה כביסות מדובר. הבית, למעשה, הפך בשבוע האחרון למכבסה תעשייתית.

לפני שאתה מבין בכלל מה קורה איתך אתה נסחף לתוך המערבולת האינסופית של ערימות - מכונה - ייבוש - קיפול - דחיפה לאיזו מגירה או מדף. לתהליך הזה יש חוקיות פנימית שמזכירה את הגלגלים האלה שמותקנים בכלובי עכברים. ברגע שאתה מפסיק לעשות עם הרגליים ולהשתתף במלאכת ההנעה, הגלגל יכול להטיח אותך ארצה.

מדהים לחשוב כמה טקסטיל צורך יצור ששוקל בסך הכל שלושה קילו וחצי בממוצע.

פשוט שכחתי את העניין הפעוט ההוא עם הגזים. שכחתי כמה יקרה היא שעה אחת של שינה טובה. חשבתי גם ששכחתי איך מתעטפים במנשא התינוקות המעולה שבו התכרבלו ונרגעו כל עולליי צמוד־צמוד למקום ההוא בגוף שתמיד מזכיר לי: יותר ספורט, פחות בורקס.

חשבתי ששכחתי, אבל ברגע שהנחתי אותו עלי, חזרו מייד כל התנועות הנכונות וכרכו עלי טוב־טוב את הרצועות. כמו אופניים, אמרתי לעצמי. כמו לנשום.

אני מבסוט כל כך מכל העניין של הפריחה המאוחרת בעיקר כי היא משאירה אותך צעיר ולא מאפשרת לך לשקוע בדשדוש השיגרה וההתרגלות. עוד יותר חשוב: היא מאפשרת לך להביט קדימה בציפייה בימים שבהם אחרים מתבוננים אחורה במרירות.

יש קשר עמוק בין המרירות הזאת לבין מחשבות נקם, ובזמן האחרון אנחנו מוקפים בסיפורי נקמה עלובים ועצובים. הבולט ביותר, והפתטי מכולם הוא הנשיא אובאמה שבחר לסיים קדנציה - שאפשר להתווכח עליה - בשורה של נקמות קטנוניות וחסרות אחריות שקשה לומר מילה בזכותן.

מעשי נקמה קטנים מזהמים את הפוליטיקה, את מערכות הגירושין, את עולם העסקים ומה לא? ואין צורך בהשכלה פסיכולוגית מעמיקה מדי כדי לדעת שברוב המקרים, אנשים יוצאים לפעולת נקמה בעיקר מתוך כעס ואכזבה שהם חשים כלפי עצמם.

הייתי שמח להזמין את כל המרירים והנקמנים לשיחה קטנה על בקבוק מטרנה, להמליץ להם על פריחה מאוחרת, ולומר להם את האמת הפשוטה: אתם ואני יודעים טוב מאוד מי לא מקדיש את עצמו למעשים מטופשים כמו נקמה - מי שאין לו זמן לזה!