הולכים על חבל דק

כשלייה מאירזון (33) רוצה להתנתק מרעשי הרקע שמלווים את חייה, היא עולה עם קבוצה של חברים לגג של בניין רב־קומות. שם הם מותחים חבל באורך של יותר מ־20 מטרים עד הגג של בניין סמוך, לרוב באמצעות רחפן, ובזה אחר זה מתחילים לצעוד על החבל, שעוביו פחות משמונה סנטימטרים. ולא, לא מדובר במטורפים עם משאלת מוות, אלא באנשים נורמטיביים לחלוטין, שעובדים בעבודות הכי שגרתיות בעולם, כמו הוראה והייטק, ומתעקשים שזה בסך הכל תחביב מרגיע לשעות הפנאי.

לתחביב הזה, שלא נראה מרגיע לרוב בני האדם, קוראים סלקליין (Slackline), והוא קיבל את שמו בזכות הרצועה הצרה והגמישה, שמעוגנת בדרך כלל בין שני עצים וקרוב לאדמה. תת־ענף שלו הוא ההייליין (Highline) - הכולל הליכה על חבל מתוח בגובה רב בין בניינים או בין הרים, והוא מתבצע באמצעות ציוד בטיחות ייעודי, שנועד למנוע נפילה לתהום.

הסלקליינינג בא מעולם הטיפוס, ויש מחלוקת אם מדובר בספורט או לא. מה שבטוח הוא שבשנים האחרונות התחום הזה תפס תאוצה בארץ וברחבי העולם, והוא הולך ומתפתח בצעדי ענק, הן מבחינת שבירת שיאים, שבעבר נחשבו דמיוניים, והן בתפוצתו בקרב הקהל הרחב. קהילת הסלֶקֶרים בישראל כבר מונה אלפים, ואילו בקהילת ההייליין המצומצמת יש כ־50 חברים אמיצים.

"הגעתי לסלקליין לפני שלוש שנים, אחרי שנפצעתי בידיים מעומס יתר שהפעלתי באקרו־יוגה", אומרת מאירזון, מעצבת מוצר, המתגוררת בתל אביב. "עד אז עסקתי באקרובטיקה כתחביב. אחרי הפציעה חיפשתי המון זמן פעילות שתתאים לי, ויום אחד, כשעברתי בפארק, ראיתי חבורה של אנשים שקשרו חבל דק בין שני עצים והתחילו ללכת עליו. זה הדליק אותי, כי זה לא הצריך עבודה עם הידיים.

"ניגשתי אליהם ושאלתי אם אני יכולה להצטרף. ממש התלהבתי מההליכה הרגועה שלהם, ורציתי גם. זה היה בגובה נמוך של מטר, ולא היה צורך באמצעי בטיחות, מקסימום אתה נופל לדשא. אבל תמיד יהיה מי שעומד לידך, תומך ונותן יד שלא תיפול.

"הרקע באקרובטיקה עזר לי לקלוט את העניין, ובתוך שעתיים כבר הלכתי על החבל".

במשך שנתיים היא הלכה על חבלים בין עצים בפארקים ובחורשות, ואז החליטה לנסות את הדבר האמיתי - חבל המחובר בגובה רב בין הרים. "לפני שנתיים החבר'ה לקחו אותי איתם להר באזור ירושלים, מקום מהמם. החבל היה פרוס 30 מטר מעל תהום. לא הייתי טובה, ולא היה לי ביטחון שאני מסוגלת. פשוט ישבתי על קצה החבל, מחוברת לרתמה, ומתתי מפחד.

"החברים חיכו בסבלנות ואמרו לי שהכל בראש. מי שעוסק בסלקליין מבין שמדובר בתהליך של תרגול, שאתה צריך לעבוד על עצמך מבחינה מנטלית. הצלחתי לעשות שני צעדים, ונפלתי. נשארתי תלויה על החבל, עליתי בחזרה והחלטתי לוותר.

"אבל אחרי החוויה שעברתי על ההר, הבנתי שאני רוצה לעשות את זה. זה אמנם הפחיד אותי, אבל גם הציף אותי באדרנלין מטורף. כששמעתי על פסטיבל הייליין בטורקיה, שבו עושים הליכות בגובה רב במשך כמה ימים, היה ברור לי שאני נוסעת".

והצלחת?

"לא. עלינו על הר בגובה של 70 מטר, ולא הצלחתי אפילו לעמוד ולייצב את הגוף מרוב פחד ורעידות. ככה זה היה במשך עשרה ימים. הייתי עולה, מתחברת לרתמה, מתיישבת חצי שעה על החבל ורועדת מפחד, כשהמחשבות שאין סיכוי לא מרפות ממני.

"זה היה נורא, אבל זה רק גרם לי לרצות עוד יותר. כשחזרתי לארץ, התחלתי להתאמן במרץ כדי לשפר את המיומנות. הבנתי שחשוב להיות נוכחים ברגע הזה ולא להתעסק במחשבות אחרות. החוכמה היא להחליט במוח שאתה הולך, ואז זה מצליח".

מתי הצלחת לראשונה ללכת על חבל בין הרים?

"באיטליה, לפני ארבעה חודשים, על חבל באורך 25 מטר. אתה צריך להבין שהתהליך בסלקליין הוא ארוך, בדרך כלל נופלים הרבה יותר משמצליחים לעמוד או ללכת. לקרוא לזה כישלון זה כמו להגיד לילד שלומד ללכת ונופל שהוא נכשל. בהליכה על חבל במרחקים קצרים רמת הריכוז שלי גבוהה גם אם יש רעש, אני אפילו מסוגלת לדבר עם אנשים. בגבהים אני לא יכולה להתרכז אם יש רעש או מוסיקה. יש כאלה שכדי להצליח להתרכז עושים את זה עם מוסיקה באוזניות, ויש כאלה שעושים את זה עם נשימות סדורות. אצלי, מוסיקה גורמת לי לאבד איזון".

זה לא מפחיד?

"בטח שזה מפחיד. אבל מצד שני זה כיף ענק. ההליכה על החבל בגבהים לימדה אותי המון דברים על עצמי. היא שיפרה את רמת השליטה שלי בגוף ובמוח. פתאום הבנתי שאנחנו מאכילים את עצמנו בסרטים ובסיפורים. כשתגיד לעצמך שאתה לא יכול לעשות משהו, רוב הסיכויים שמה שינהל אותך יהיה הקביעה האומללה הזאת, ולא תמיד זה צריך להיות ככה".

היא רווקה, שמקבלת תמיכה מהמשפחה, "אבל מרחוק. אמא שלי ואחותי יודעות שאני אוהבת את זה ושזה עושה לי טוב, ואפילו מתלהבות מהסרטונים והתמונות, אבל הן לא מוכנות לבוא לראות במציאות. ניסיתי לשכנע אותן, אבל זה מלחיץ אותן מדי".

לפני שנה וחצי עברה מאירזון קורס מדריכי הליכה על חבל, וכיום היא מעניקה מהידע שלה לתלמידים. "זה ברמת התחביב, ואני מלמדת הליכה על חבל בפארקים ולא בגבהים", היא מדגישה.

•  •  •

הליכה על חבל הגיעה במקור מעולם הקרקסים והשעשועים, והיא קיימת בתרבות האנושית לפחות מאות שנים. הסלקליין המודרני החל להתפתח בשנות השישים בפארק יוסמיטי שבקליפורניה, כשמטפסים מעטים החלו להתאזן על שרשראות הברזל של גדרות החניה בפארק. בשנות השמונים פיתחו את הציוד לענף שני מטפסים, אדם גרוסובסקי וג'ף אלינגטון, שהתאמנו בהליכה על חבל באותו פארק.

הענף כולל חמש קטגוריות: סלקליין - הליכה בגובה של פחות ממטר על רצועה באורך של עד 40 מטר - הקטגוריה הפופולרית ביותר, שאותה מבצעים בפארקים וביערות, כשהרצועה נמתחת בין שני עצים; לונגליין - הליכה בגובה נמוך (עד שלושה מטרים) על רצועה באורך של 30 מטר ויותר; טריקליין - ביצוע של טריקים ותרגילים דוגמת קפיצות, סלטות ועמידה על הידיים על רצועה קצרה ומתוחה; הייליין - הליכה על רצועה שנמתחת בין הרים, צוקים ובניינים רבי קומות; ולבסוף, ווטרליין - הליכה על חבל שנמצא מעל למים.

יש מי שמגביר את רמת הסיכון ומבצע את הסולו (Free Solo) - הליכה על חבל בגובה רב, ללא רתמה ואמצעים בטיחותיים. אבל כל העוסקים בענף אומרים כי הם לא מעזים לבצע סלקליינינג ללא אמצעי בטיחות. 

מי שנחשב כיום למוביל בתחום בעולם הוא דני מנצ'יק מצ'כיה, המחזיק בשיא העולם - הליכה על חבל עשוי בד לאורך 1,060 מטר בגובה 600 מטר. ספנסר סיברוק בן ה־26 מקנדה ביצע בשנה שעברה סולו על חבל באורך 64 מטר, שנמתח בין שני צוקים בהרי סקוואמיש הקנדיים, בגובה 290 מטר. הוא כמעט נפל, ורק במזל נתלה על החבל ונשאר בחיים.

"לי בכלל יש פחד גבהים, אתה לא תראה אותי אפילו עומד על מרפסת ומוציא את הראש כמו הרצל", אומר ליאור דולפין (43) מראשון לציון, מנהל פעילות עסקית של אבטחת מידע בחברת הייטק. "אני גר בקומה שישית ועדיין מפחד להסתכל למטה. אבל כשזה מגיע לסלקליין, זה משהו אחר.

"בכל פעם שאני עולה אני מפחד, אבל אני עובד על עצמי, והפחד נעלם. כי אם אגיד לעצמי שלא אצליח, רוב הסיכויים שבאמת לא אצליח".

ליאור דולפין על חבל במדבר // צילום: AntiGravity Photography

הוא נשאב לענף לראשונה לפני שנתיים וחצי. זה קרה כשעבר יום אחד בפארק ליד הבית וראה חבורה של אנשים שהולכים על חבל, שהיה מחובר בין עצים בגובה נמוך. "עד אז הפעילות היחידה שעשיתי היתה קיר טיפוס. אבל משהו דחף אותי לעמוד בצד ולהסתכל עליהם. הם הציעו לי להוריד נעליים ולנסות ללכת על החבל. זה הצחיק אותי, ובאותו רגע הייתי יכול להתחייב על כל סכום שלא אצליח לעשות את זה. אבל החלטתי לנסות. כל הגוף שלי רעד. כמובן שנפלתי אחרי הצעד הראשון.

"האנשים שם אמרו לי להירגע, לנשום ולנסות לעשות את זה שוב. צחקתי, כי לא האמנתי שיש סיכוי שאצליח. אבל אחרי 20 דקות של ניסיונות ראיתי שהחבל רועד הרבה פחות ממה שרעד בהתחלה. התרכזתי יותר בהליכה ובצעדים. הבנתי שכל ההוויה שלי אמרה בהתחלה שזה מפחיד ושזה לא אפשרי, אבל ברגע שניתקתי את המחשבות האלה והתחלתי לעבוד על עצמי, העומס של הגוף ירד בחצי וקלטתי שאוכל לעשות את זה. אחרי חצי שעה כבר הצלחתי להתנתק מכל המחשבות וללכת עד סוף הרצועה.

"החוויה הזאת שינתה את חיי. התחלתי לעשות סלקליין פעמיים בשבוע בפארקים. כשאני עושה את זה, כל הגוף מתעורר ומוצף באדרנלין, אני מחזק שרירים בגוף שכלל לא ידעתי שקיימים, וזה מונע כאבי גב, שהבטיחו לי שיבואו בגיל שלי".

ליאור גרוש ואבא לדניאל בת ה־14 ואריאל בן ה־10. "גרושתי חושבת שאני משוגע, והחברים שלי לא מבינים בשביל מה אני צריך את זה", הוא צוחק. "אבל הרבה פעמים הילדים שלי מבקשים שנעשה סלקליין בפארק. הם התחילו עם זה בערך לפני שנתיים.

"ביום ההולדת של כל אחד מהם בשנה שעברה עשינו בפארק חגיגה עם הכיתה, שכללה הליכה של הילדים על סלקליין. דניאל היתה בכיתה ח' ואריאל בכיתה ג', והילדים ממש אהבו את זה. אצל רוב הילדים הפחד פחות מושרש מאשר אצל מבוגרים, ולכן אין להם בעיה ללכת על החבל בלי ליפול".

מהסלקליין עבר ליאור להייליין, והיום הוא עושה הליכות על חבל בהרים ובין בניינים רבי קומות. את הלוקיישנים המדויקים הוא מסרב לגלות, רק ש"לא מדובר בשמורות טבע, כי שם פקחים עלולים לקנוס אותנו ולהחרים לנו את הציוד".

התגברת על הפחד?

(צוחק) "זה עדיין מפחיד, אבל העניין הוא לנתק את המחשבות האלה. חשוב להבין שאתה מאובטח עם רתמה, ושהכל בראש. אם תבדוק מה הסיכויים שיקרה לך משהו בהייליינינג בהשוואה לסיכונים כשאתה רוכב על אופנוע או נוהג במכונית, תגלה שבכביש יותר מסוכן ומפחיד".

גם הוא, כמו לייה, הגיע עם התחביב שלו לחו"ל. בשנה שעברה היה בפסטיבל ההייליין בטורקיה.

"היינו שם 15 חברים מישראל, וזה היה יפה לראות אנשים מכל העולם. הגיעה אפילו חבורה מאיראן, וגם פליט מסוריה, שכל מה שהיה לו זה רק תיק גב, והוא בא לטפס. המשתתפים האחרים נתנו לו את הציוד.

"החיבור בין כולם היה מיידי. היה פשוט מדהים לראות איך אנשים שמים בצד את השקפות העולם והדעות הפוליטיות ונהנים מחוויה מטורפת ומעצימה, שמנתקת אותך מכל מה שאתה מכיר".

•  •  •

בשנת 2011 דווח בסלובניה על מקרה ראשון בעולם - והיחיד עד כה - של מוות עקב סלקליינינג. "דבר כזה קורה רק כשמישהו משתמש בציוד של טיפוס הרים ולא בערכת סלקליין מקצועית", אומר ארי סינגר (29), מורה למתמטיקה בבית ספר ביפו וסלֶקֶר נלהב.

"הצעיר הסלובני השתמש בטבעת לא מתאימה, עם מנגנון פתיחה, כדי לאבטח את עצמו, ואחרי כמה פעמים שהוא נפל מהחבל ועלה שוב, הטבעת נפתחה והוא נפל ונהרג. זה באמת מקרה יחיד ויוצא דופן בקהילה של עשרת אלפים אנשים שעוסקים בהייליין בעולם. כולם מקפידים על כל כללי הבטיחות ומבצעים את ההליכה קשורים ומאובטחים".

סינגר עסק כל חייו בספורט, עד אותו יום לפני ארבע שנים, כשראה ביוטיוב סרטון של חבורת צעירים שעושים פעלולי הייליין - ונדלק. "הם הלכו בהרים בנורבגיה, והנוף היה מטורף. אמרתי לעצמי, זה מה שאתה הולך לעשות. עברו שנתיים עד שהפכתי את הרצון למשהו בר ביצוע".

במרכז הבינתחומי שבו לימד יוגה באותה התקופה הוא פגש כמה צעירים, והם הפנו אותו למורן סתיו, בעל חברת הסלקליין הישראלית "Middle Way Slacklines". "מורן לקח אותי לפארק בתל אביב, מתח רצועה של 20 מטר בין שני עצים והראה לי איך עושים את זה. צריך לעמוד נכון, להסתכל קדימה, ידיים לצדדים, ולא לחשוב על כלום. זה הלהיב אותי, ממש נכנסתי לתוך זה.

"התחלתי ללכת על הרצועה. למרות כל תרגולי היוגה, נפלתי המון, עד ששיפרתי את המיומנות והיציבה. לא הבנתי איך אלה שהולכים בגבהים עושים את זה. לקח לי עוד פעם אחת שבה נפגשתי איתו והחלטתי שאני מצליח. כשאתה מסדר לעצמך את המחשבות בראש ומגיע לרמת ריכוז גבוהה, זה עובד".

•  •  •

הפעם הראשונה שלו בגובה של 20 מטר היתה לפני כשנתיים. "זה היה מטורף. התחלתי לרעוד ונפלתי הרבה פעמים, כי הרוחות בגבהים מקשות לשמור על שיווי המשקל ומהוות אתגר לא קטן. למרות הכל המשכתי, כי הטריף אותי שאני נופל.

"מה שעזר לי לשפר את היציבה היה שיעורי הטאי צ'י שבהם ביליתי כל יום. ההבנה של הגוף איך לשמור על שיווי המשקל ועל מרכז הכובד, למרות שאתה כל הזמן בתנועה, עזרה לי להצליח בהליכה על החבל.

"אני עוסק כל יום ביוגה ובטאי צ'י, אבל רמת הריכוז בהליכה על חבל לא משתווה לשום דבר אחר. זאת המדיטציה הכי טובה שיש. יותר מזה, ביוגה אתה יכול להיות עסוק במחשבות מה לקנות לארוחת שישי ומתי תשלח מייל לעבודה. בגבהים הנוכחות שלך חייבת להיות מושלמת, גם מבחינת המוח וגם מבחינת הגוף. בלי שום הסחות דעת".

מה חושבים במשפחה על העיסוק הזה?

"חברה שלי אומרת שביום שאני אעשה סולו, היא תעזוב אותי, ואמא שלי אומרת לה שהיא מקווה שנישאר עוד המון זמן ביחד. דווקא בגלל שהמשפחה שלי ראתה אותי בפעולה, הם נרגעו והבינו שזה לא כזה נורא. אבא שלי ראה והתלהב. לאמא שלי לקח קצת זמן עד שהיא ראתה סרטונים שלי והבינה במה מדובר. היא ראתה שעניין הבטיחות הוא הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלנו, ואני לא סתם הולך על חבל בגבהים, כמו שהיא חשבה. היום היא מבינה שעושים הכל כדי להקטין את הסיכוי להיפגע".

אתה עדיין נופל?

"ברור. אתה מתבאס, אבל מרים את עצמך שוב וממשיך. היום אני כבר מגיע למצב שאני עושה פעלולים על החבל - עומד על רגל אחת ועושה תנועות יוגה. לדעתי הסלקליין יהפוך בתוך עשר שנים לענף ספורט אולימפי, כי יש לו כל כך הרבה יתרונות. אנשים צריכים לשחרר בראש את המחשבה שמדובר במשהו מפחיד ומסוכן. גם הכביש הוא מקום מפחיד ומסוכן, ראית איך אנשים נוסעים?"

כשאתה עולה על החבל, עדיין יש פחד?

"תמיד. מי שיגיד לך שהוא לא מפחד, משקר. אבל יש בסלקליין משהו שכל כך משחרר את הגוף וגורם לך להתנתק, שזה שווה את הכל. זה לא קורה בשום פעילות שאני עושה, ואני עושה הרבה פעילויות".

לצד הסלקרים תמצאו בין ההרים, על גגות הבניינים ואפילו על החבל הדק בין שמיים וארץ גם צלמי סלקליין חובבים, שיודעים לתפוס את הרגע. ניר אבניאון (32) מתל אביב, ראש צוות תוכנה בחברת הייטק, הוא אחד מהם. לעיתים תמצאו אותו צועד בקלילות על חבל ולראשו מצלמת אקסטרים, המתעדת את רגעי השיא של חבריו.

"לפני שבע שנים הייתי בטיול עם חברים בניו זילנד, ונכנסנו לחנות לציוד קמפינג. ראינו אנשים שקנו ערכת סלקליין, כזאת שמחברים בין העצים, והחלטנו לקנות גם כן. אנחנו אוהבים לטייל בחבורה, והיינו לוקחים את ערכת הסלקליין לכל טיול שלנו, אבל לא באמת פיתחנו את העניין מעבר למשחק שהעביר לנו את הזמן כשמשעמם. אפילו לא ידעתי באותו זמן שיש דבר כזה הייליין.

"לפני ארבע שנים הכרתי מישהי שמשתתפת בקרקסים בגרמניה, והיא חשפה אותי להליכה על חבל בגבהים. היא אמרה לי שאני חייב לנסות. אמנם עשיתי בעבר טיפוס הרים, טיפסתי על צוקים בגובה של 500 מטר בחו"ל ובארץ, אבל זה אפילו לא התקרב לריגוש של ההייליין. בטיפוס בהרים היה לי במה להיאחז. בהליכה על חבל בגבהים אין במה לתפוס. העוצמה של הרוח לא הגיונית.

"הפעם הראשונה שלי היתה באירוע הייליין בלובלין, פולין, על חבל דק בגובה 20 מטר. התחושה היתה מטורפת. אתה לא באמת מתפקד. אתה אומר לגוף לעשות משהו אחד, והוא עושה משהו אחר.

"בהתחלה הייתי כל כך בסטרס מזה, כי הגוף והמחשבה בטרור עם עצמם. אתה מאבד את תחושת הזמן, ובפעם ההיא אני לא זוכר כמה זמן לקח לי לעבור את כל החבל, נראה לי שיותר משעה. אבל בסופו של דבר עשיתי את זה פעמיים, והייתי בהלם מעצמי.

"זאת היתה חוויה מטורפת. אני זוכר שבאו המון אנשים והסתכלו מהצד בהתלהבות. הם אמרו שראו דברים כאלה רק באינטרנט, ולא האמינו בכלל שזה קיים".

מה החברה שלך אומרת? ההורים?

"היא יודעת שאני אוהב אתגרים, זה לא חדש לה. היא לא מוכנה לעשות את זה בשום אופן. אבל טיפוס הרים היא דווקא כן עושה איתי. ההורים שלי לא מתים על הקונספט. אבל הם מטיילים ואבא מדריך טיולים, אז איכשהו הם מבינים".

לפני חמש שנים התחיל אבניאון גם לצלם את התחביב שלו. "זה היה טבעי, אחרי שכבר צילמתי בעלי חיים, טבע ונופים, וזה מבחינתי האידיאל - שילוב של כל מה שאני אוהב. סלקרים, בניגוד לנופים, נמצאים כל הזמן בתזוזה, והאתגר הוא לתפוס את הרגע הנכון ואת הזווית הנכונה. הרבה פעמים קשה למצוא קומפוזיציה נכונה. לפעמים אפילו יוצא לי לעמוד על הסלקליין ולצלם במצלמת אקסטרים, שמחוברת למוט סלפי. יש מקרים שאני תופס ברגע אחד מישהו שבאופן ספונטני החליט לעמוד על רגל אחת, עובר לעמידת כתף או מבצע פעלולים וקופץ על הסלקליין. זה מסוג הצילומים שצריך בהם המון מזל".

גם הוא מסרב להסגיר איפה הוא עושה את זה. "אני אוהב לעשות סלקליין במקומות יפים, יש בארץ הרבה כאלה. לפני שנה הייתי בפסטיבל הייליין בניס, הלכתי על חבל בגובה 800 מטר בין ההרים. בהתחלה התעקשתי לא להסתכל, אבל כשפקחתי את העיניים וקלטתי פתאום את הנוף המדהים שהיה פרוש בפניי, זה היה מטורף. רגע מכונן".

מה הדבר הכי מטורף שצילמת?

"את הדבר הכי מטורף שראיתי דווקא לא צילמתי. ראיתי בספרד מישהו שעשה סולו. האומץ והטירוף שלו גרמו לי לעמוד משותק ופשוט לבהות בזה קורה לי מול העיניים. כמו לראות תאונה מחרידה, להסתכל עליה בלי לצלם, ואחר כך להבין את הטעות שעשית".

כל האנשים שעימם שוחחנו הדגישו שיש הבדל משמעותי בין הליכה בגבהים לבין הליכה על סלקליין בפארק. "מי שרוצה להתנסות בהליכה בגבהים חייב לעשות זאת ביחד עם אנשים מנוסים בעלי ניסיון בתחום - כאלה שעוסקים בהייליין מעל שנה לפחות, ובעלי הידע הטכני הדרוש להקים הייליין בצורה בטיחותית", אומר מורן סתיו. "הספורט הזה בטוח מאוד, אבל רק אם הוא מתורגל על פי הסטנדרטיים הבטיחותיים היחודיים לו".

בחודש אפריל מתוכנן פסטיבל הייליין בינלאומי בעיר העתיקה בירושלים, שבו ישתתפו כ-300 ספורטאים מכל העולם בהליכה בגובה.

yanivma@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו