קינג סלמון

במשך הרבה שנים נדמה ששום דבר לא השתנה בנורבגיה. אתה יכול לעזוב את המדינה לשלושה חודשים שבהם העולם יעבור כריתות ראשים, צונאמי, התנקשויות, רעב. ואז לחזור הביתה לנורבגיה ולגלות שכל מה שהשתנה בעיתון המקומי זה התשבץ" (הסופר הנורבגי יו נסבו).

יש משהו ביציבות הנורבגית, שהמתבונן מהצד יכול רק לקנא בה. מין התעקשות לעשות את הדבר הנכון, כל הזמן ובכל הנושאים שמרכיבים את החיים - לפחות בדינמיקת היחסים בין הממשל לאזרח הפשוט, אבל גם בין האזרח לשכנו.

לא משנה אם זה בחינוך הילדים או בניהול המשק הסוציאליסטי בעידן הקפיטליסטי, הדוגמה הנורבגית תמיד עובדת. אולי זה קל כשאתה מתנהל בתוך מדינה שב־40 השנים האחרונות לא יצאה מדירוג עשר המדינות העשירות בעולם, ונחשבת למעצמה כלכלית אירופית, אף שמספר תושביה קטן ב־3 מיליון מזה שבמדינת ישראל.

אבל נדמה שההתנהלות הנורבגית אמנם קשורה כמובן למצב הכלכלי בבנק, כזה שמאפשר שכר חודשי סביר של 22 אלף שקלים בממוצע, אבל בעיקר לתכנון. בשנה שעברה, כשביקרנו כאן בהזמנת השגרירות הנורבגית בישראל, חשפו בפנינו את הפן הטכנולוגי של המדינה - שהחליטה להתחיל לבדוק אופציות נוספות להכנסת כסף לקופת המדינה.

קרן העושר של המדינה אמנם שומרת על יציבות שמתבטאת בעשרות מיליארדי קרונות, כאשר הנורבגים החליטו למשוך מהקרן את התשואה על הכסף הנצבר בה, בשיעור של ארבעה אחוזים מדי שנה. בעבר היו אלה סכומים קטנים, אבל כשהפקת הנפט המקומי התרחבה, ומחירו נסק לשמיים, הצטברו בקרן סכומים אדירים.

תעשייה שעובדת 365 ימים בשנה. חוות דגי סלמון המכילה מיליוני דגים // צילוםף סלמאר

משיכה שנתית של ארבעה אחוזים מהקרן הפכה לסכום עתק של עשרות מיליארדי דולרים. המשמעות: לרשות המדינה עומד סכום נוסף של 40 מיליארד דולר מדי שנה. אבל חישוב שעשו נערי האוצר המקומיים גילה שאף שהמדינה הצפונית היא יצואנית האנרגיה השלישית בגודלה בעולם, בתוך שני דורות הכל ייעלם.

מצד אחד, יש את עניין ההיי־טק. נורבגיה פתוחה עכשיו לרעיונות ולאנשים צעירים שיביאו עימם פתרונות יצירתיים. מצד שני, כמו תמיד במקרים הללו, יש חזרה למקורות.

הנורבגים לא שוכחים שהסלמון הוא סמלם המסחרי. כזה שמימים ימימה ניצב במקום הראשון בטבלת הפרנסה של האנשים, ובאמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת נדחק למקום השלישי לאחר שהאנרגיה וחברות האנרגיה שסיפקו פתרונות לעולם כולו, תפסו את שני המקומות הראשונים.

הסלמון, לעומת מקורות האנרגיה השונים, לא עומד להסתיים בקרוב אלא להפך, הוא נשאר ידיד נאמן של יורדי הים שרק שיכללו את הדיג שלו. כבר בימי המיתולוגיה הנורדית, שאותה מלמדים בבתי הספר בנורבגיה, החשיבות של מאזן פירות הים והדגים היתה עניין מרכזי, והמקום שאנחנו מגיעים אליו הפעם מושפע מאוד מהמיתולוגיה הנורדית.

 

ללמוד מהטובים ביותר

חופי טרונדלג שלאורכם לקחה אותנו המעבורת המתנדנדת לעיתים בחורף האכזרי המקומי, מעיר המחוז המהפנטת טרונדהיים (יעד תיירות פופולרי למדי עבור ישראלים שבוחרים להגיע לנורבגיה ובעלת בית הכנסת הצפוני ביותר באירופה), הם חופים שהפרא עדיין שולט בהם.

כשאנחנו מגיעים להיטרה, כפר דייגים שכולל בסך הכל 4,600 תושבים, אנחנו מבינים מהר מאוד שלמרות גודלו - הוא צומת מרכזי בצפון המדינה בכל הקשור לתעשיית הסלמון הענקית.

"האל אגיר (אל הים והסערות לפי המיתולוגיה הנורדית; ע"ר) היה איתכם ויהיה איתנו בהמשך היום, אז הכל בסדר", מסביר בחיוך יורגן פילדאוור, גבר צעיר בתחילת שנות ה־30 לחייו, שלא צריך להפעיל את הדמיון שעות נוספות כדי להבחין שלפנינו ניצב ויקינג מודרני.

צוות קטן, תעשייה גדולה . בסיס של חוות סלמון באוקיינוס האטלנטי // צילום: יח"צ לרוי

יורגן אחראי למוזיאון בקבוצת האיים היטרה ופריה (אלת האהבה על פי המיתולוגיה הנורדית), כראש מחלקת התרבות הימית במוזיאון הימי. יש במוזיאון 260 עובדים קבועים ובקיץ עוד 200 עובדים עונתיים - בשל העובדה שקבוצות רבות מנורבגיה ומשאר אירופה באות ללמוד על תעשיית הסלמון, על הדגה ועל הדיג.

וכאן, במקום הקטן והחשוך הזה שבו זורחת השמש חמש שעות בלבד ביום בחודשי החורף, לומדים מהטובים ביותר. אם תרצו, המֶכָּה של תעשיית הדיג האירופית. והמודל הכלכלי, כמו תמיד כשמדובר בנורבגיה, יכול להשליך כמובן גם על העם היושב בציון.

 

תודה למהגרים

עד כמה תעשיית הסלמון כרוכה בתרבות הנורבגית, אפשר לראות כבר בכניסה למוזיאון הקטן שמתעקש על כך שמדובר בכלל בפן תרבותי. חשוב להבין, נורבגיה היא יצואנית הסלמון הגדולה בעולם. המספרים אולי לא תמיד מספרים את כל הסיפור, אבל הם נותנים פרופורציה לא רעה עם מה יש לנו כאן עסק: כמעט 13 מיליון טונות של דגי סלמון יוצאים מנורבגיה מדי שנה.

באי הספציפי שבו גרים, כאמור, 4,600 תושבים, מספקים רבע מיליון טונות שמהווים אחוז משמעותי בייצוא הנורבגי, עם 80 משאיות שיוצאות מדי יום לכבישים החלקים של נורבגיה, במה שמעורר פולמוס במדינה לגבי הבטיחות של אותן משאיות, גם בגלל העניין הכספי, אבל כזכור, במקום שבו אנחנו נמצאים הכסף הוא לא תמיד השורה התחתונה. הסיפור הסוציולוגי באי הזה מרתק לא פחות.

העובדים במפעלי הסלמון מגיעים מ־70 מדינות שונות, בעיקר ממזרח אירופה ומהעולם האסיאתי. לנורבגים הצעירים פשוט נמאס לעשות את העבודה המלוכלכת של ניקוי הדגים והפעלת המכונות הכבדות, והם מעדיפים לצאת לים. שם, עם מכשיר אייפד בודד אחד, ניתן להחזיק בתוך חוות דגים ממוחשבת מיליוני דגי סלמון קטנים תחת שליטה.

הצפי הוא לצמיחה נוספת בצריכה בישראל. מפעלי לרוי // צילום: יח"צ לרוי

הם מגיעים הנה מלטביה, פולין, רומניה, תאילנד ועוד. 16 שפות שונות נשמעות במפעל, ו־12 דתות שונות הגיעו עם העובדים הללו לאי השביעי בגודלו בנורבגיה. ההשתלבות של מהגרי העבודה היתה מהירה מאוד. הם לומדים נורבגית מייד אחרי שעות העבודה, ואילו ילדיהם כבר נורבגים לכל דבר ועניין. מפעלי הסלמון השונים דואגים שהילדים ישתלבו בפעילות החברתית שכוללת בעיקר כדורגל, כדוריד ותיאטרון.

"ככה אנחנו נמנעים מפשע, וככה אנחנו מטמיעים אותם בחברה שלנו, והם הופכים לעובדים טובים יותר", מסבירים בפשטות במפעלי הסלמון על האי. "מה עדיף, להשאיר אותם מהגרים? כאלה שלא שולטים בשפה ולא משתלבים בתרבות המקומית? הם שומרים על המנהגים שלהם ומצטרפים אלינו. בכל קבוצת האיים הזו שיעור הפשיעה עומד על אפס", מסבירים לנו מנהלי המפעל.

אז כשאנחנו מדברים על מפעלי סלמון, על מה למעשה אנחנו מדברים? שלושה מפעלי סלמון גדולים יש בנורבגיה. שניים מהם הם הגדולים ביותר בעולם: מארין הרבסט (Marine Harvest) ולרוי (Leroy), והשלישי הוא של חברת סלמאר (Salmar) שבו זכינו לביקור עיתונאי ראשון אי פעם של תקשורת ישראלית בלב ליבה של תעשיית הדגים המקומית.

סלמאר נשארה עם המפעל שלה על האי, מכיוון שהבעלים טען שזו הדרך שלו להחזיר לתושבים במקום שבו גדל, ואין טעם להעביר את המפעל למקומות אחרים. בעוד המתחרים שלו כובשים את הבורסות ברחבי העולם, סלמאר היא עדיין אימפריה ששומרת על נכסיה קרוב לקהילה.

והאימפריה הזו, שנמצאת בצד השני של קבוצת האיים, מצריכה מעבר במנהרה תת־קרקעית שחוצה את האי ומציבה אותנו מול מפעל דגים, שנראה יותר כמו בית מרקחת גדול מימדים. לא ארחיב כאן על כללי ההיגיינה יוצאי הדופן שהתבקשנו לנקוט בשביל לפסוע פנימה אל קודש הקודשים של תעשיית הדגה העולמית.

השקט במפעל הוא מופתי. התהליך אמנם נראה פשוט מאוד, אבל מעורר השתאות. "ביצים, דגיגים, חוות, קציר, ייצור, הפצה, לקוחות" היא המנטרה במפעל. הביצים אמנם נמצאו בים לפני יותר מארבע שנים, אבל ברגע שהגיעו לחווה - יחלפו תשעה חודשים עד שיהיה אפשר להטיס אותם לכל מקום בעולם.

רוצים יותר דיוק מזה? דג שיצא מהים ביום שני בבוקר בנורבגיה, ינחת ארוז בנמל אשדוד ("העיר הנחמדה הזו ליד עזה", לדברי המקומיים) ביום חמישי בבוקר - ומשם יגיע אליכם הביתה. היעילות, כפי שהבנתם, היא שם המשחק.

68 אלף משאיות מסתובבות ברחבי אירופה כשהן עמוסות בסלמון נורבגי לאורך כל השנה. זה בלי לדבר על המטוסים והסירות. כל חלקי הדג נמכרים כל הזמן, איפשהו בעולם הרחב.

למרות הקור, שומר על החיוך. כתבנו ליד מפעל לרוי // צילום: יח"צ לרוי

בעוד הישראלים, כפי שמעידים במפעל של סלמאר, "רוצים את האיכות הכי טובה שיש במחיר נמוך, ולא מוכנים להתפשר על פחות מזה", האוקראינים למשל ישמחו לקבל גם את הראש של הסלמון כדי למצוץ אותו, והאסיאתים ישמחו לעשות מהעור שלו חטיפים לילדים.

הכל נמכר כל הזמן. התעשייה הזו עובדת 365 ימים בשנה, כאשר במפעלים יישאר בערב השנה החדשה עובד אחד בלבד, כדי לתפעל את האייפד כמובן, זה ששולט במיליוני הדגים בים הסמוך.

 

"פרנסה בטוחה"

היציאה לים בספינת הדייגים גורמת לי לחשוב על אותם אלים נורדים. יורגן, שמנווט את הגיגית המעופפת בין הגלים של האוקיינוס האטלנטי, מחייך: "בסוף כולם חוזרים לסלמון, זה היה ככה מימים ימימה".

הפרצוף שלי כנראה מעיד על כך שאני רחוק מאוד מהחסקה של בריכת הים התיכון, אבל יורגן מסביר לי שאני יכול להיות רגוע, כי הוא מכיר את הים הזה מילדותו. דיג פראי וחופשי מהים - הוא דבר שרק תיירים עושים. מבחינה מסחרית, הכל נמצא בחוות הדגים, שלקראת העשור השלישי של המילניום הנוכחי המטרה תהיה לבנות את החוות הללו עמוק בתוך האוקיינוס ולא רק בקרבת החוף.

"התיירים הרוסים והגרמנים באים בקיץ עם הסירות שלהם לאזור הזה, וחושבים שהם מכירים את הים כי הם הסתכלו עליו לפני. אחר כך הם נופלים באמצע הדיג לים, וחלק אנחנו מצליחים להציל וחלק לא. אנחנו לא בדיוק מבינים למה הם מתנהגים בצורה כזו", אומר יורגן, שהוא סיפור בפני עצמו.

הוא נולד כאן באי, התגייס לצבא הנורבגי, שם הצטרף ליחידת הביאתלון ששומרת על הגבול עם הרוסים. שש שנות שירות, מינוס 35 מעלות בממוצע. בחורף השמש לא עולה לדקה, בקיץ היא לא נותנת רגע אחד של חושך: "היו שם חיילים מאוסלו שהתנאים האלה ממש דפקו להם את המוח".

אשתו גם שירתה בצבא כחובשת קרבית ועשתה קו ראשון באפגניסטן. "אחר כך קרה לנו מה 

שקורה עכשיו להרבה צעירים בנורבגיה. במקום לעבור לעיר הגדולה, חזרנו הביתה לאיים. הפרנסה מהסלמון חזרה להיות הפרנסה הבטוחה ביותר והיא מאפשרת תנאי מחיה טובים. כמו שזה היה תמיד בהיסטוריה, כבר אמרתי לך".

מנסים לבחור את הסלמון הטוב ביותר. סביצ'ה // צילום: יח"צ לרוי

אחרי קריעת ים סוף, שבה התפללתי לכל אל במיתולוגיה הנורדית, אנחנו פוגשים את אליזבת קבניק, אחראית בקרת איכות בחברת לרוי. מדובר באישה סקנדינבית שמדברת בשקט מקפיא עצמות. בלי ליפול יותר מדי לקלישאות, ההרצאה שלה בחדר הקומפקטי והסטרילי במוזיאון הימי יכלה להשתלב היטב באחד מספרי או מסרטי המתח הסקנדינביים שכובשים עכשיו את ישראל.

היא מציפה אותנו בפרטים, והפרט המעניין ביותר בשיחה עימה מתקשר דווקא לנושא הכשרות. מיכאל מלכיאור, רבה הראשי של נורבגיה, אחראי למתן הכשרות, ומשפחתו עסקה בכך מימים ימימה. בשני העשורים האחרונים תו התקן של הכשרות הפך לקריטי לא רק עבור השוק היהודי והישראלי, אלא בעיקר עבור השווקים הגדולים בעולם - ארה"ב, קנדה ואוסטרליה.

"אם אין את החותמת של הכשרות הם לא מעוניינים בסחורה", מסבירה קבניק. "כמובן שזה לא עניין של דת אלא עניין של איכות. כשרות נתפסת בכל הקשור לסלמון כתו תקן של איכות במדינות הללו".

שווה להתעכב לרגע על ההיסטוריה של דג הסלמון בארץ הקודש. הדג ששוחה נגד הזרם היה למצרך יוקרתי למדי בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת. יכולנו למצוא אותו אך ורק באירועים מיוחדים, ומשם בסוף העשור הוא החל לזלוג אל מסעדות היוקרה - שהגישו כמעט כל מנה יוקרתית בתפריט עם סלמון.

בעשור האחרון הוא הפך למאכל פופולרי בתפריט של הישראלי חובב הדגים - בין שבזכות "בום" הסושי שתפס פה את כולם ובין שבארוחות שישי בבתים מסורתיים. הוא עדיין לא פופולרי כמו הפורל, אבל הדבר קשור קודם כל למחירו הגבוה יחסית.

עם זאת, כל המפעלים שביקרנו בהם הצביעו על עלייה דרמטית של עשרות אחוזים מדי שנה בצריכת הסלמון בישראל. אנחנו, כמובן, בקושי פסיק בתעשיית הסלמון העולמית, אבל אנחנו בהחלט שוק המתפתח בעשרות אחוזים מדי שנה.

בישראל נמכרים מדי שנה יותר מ־7,000 טונות של סלמון, כאשר בשוק קיימים כמה שחקנים מרכזיים. הצפי הוא שהנתונים של סוף 2016 יראו צמיחה של עוד 18% בשוק המקומי.

 

יחס אישי לכל דג

ביום האחרון שלנו על קבוצת האיים אנחנו מקבלים שוב דוגמה חיה לשילוב הזה שבין כלכלה סוציאליסטית לתרבות וחינוך. לאחר שנטשנו את המפעלים הגדולים, אנחנו מבקרים במפעלים הקטנים והמשפחתיים על רצועת החוף.

בדרך כלל המפעלים הללו זוכים בכל הפרסים הנחשבים בתחרויות הסלמון המקומיות והבינלאומיות. אנחנו זוכים לטעום את הסלמון שזכה במקום השני בתחרות העולמית, ומה אגיד לכם, הוא באמת טעים מאוד. אבל כמו ביין, העפיצות היא קצת עניין של פלצנות.

השפים מעוניינים בסחורה איכותית. מסעדה מקומית // צילום: יח"צ לרוי

"אנחנו, בניגוד למפעלים, יכולים לעבוד ידנית ולתת יחס אישי, ולכן הטעם של הסלמון שלנו שונה", אומר סטיג הלברסון, אדם קשוח למראה, שכל עניינו בחיים, כך נדמה, מתרכז בגידול ידני של סלמונים בעסק המשפחתי, ובקבוצת הכדורגל האנגלית ליברפול.

חשוב להבין, הסיכוי שהחברה הקטנה שלו תיקנה על ידי קונצרן גדול שואף לאפס, לא תהיה כאן השתלטות תאגידית. יותר מכך, בשל הפחד מאיבוד מקורות האנרגיה, כפי שצוין בתחילת הכתבה, הרצון של המדינה הוא להכניס עוד ועוד נורבגים לעסקי הדגים.

לכן, המדינה מוכנה לתת רישיון לכל דורש שרוצה חוות דגים. כדי לזכות בכזה הוא יכול לשלם 6 מיליון קרונות (3 מיליון שקלים בקירוב) או להשקיע בחינוך הדור הצעיר, ללמד ולתת מזמנו ומניסיונו, ולקבל רישיון בחינם.

בכל מקרה, הדיג של הסלמונים מוגבל, הפיקוח הדוק והרצון לשמור על הקיים אף שפיתוח עסקי יגרום לצמיחה כלכלית גדולה יותר, הוא בגדר ייהרג ובל יעבור.

"זה גורם לנו להפסיד הרבה", מסביר יורגן. "המתחרה הגדולה ביותר שלנו היא צ'ילה. כוח האדם שם הוא זול ואין להם את החוקים שיש לנו. אבל הטכנולוגיה פחות טובה, וזה גורם לכך שהם משתמשים באנטיביוטיקה שמוזרקת לדגים, לדוגמה. או שהם לא מצליחים לייצר בכמויות באמת גדולות, כי הכל קורס להם באמצע התהליך. אבל הם ללא ספק תחרות.

"אם תסתכל בצד השני של האוקיינוס, תגלה שהמתחרה שמסתתרת שם היא איסלנד. שוק הסלמון שלה לא מפותח בכלל, אבל היא יכולה לקפוץ מאפס ולהפוך למתחרה שלנו ברגע שתחליט לעשות זאת; והתחושה שלי היא שיום אחד היא תעשה זאת".

האקדמיה לדגה, שהוקמה בתחילת שנות ה־90, יודעת לספק נתונים על האימפריה הנורבגית: בנורבגיה יש כרגע כמעט 6,000 רישיונות דיג, שמספקים עבודה ל־24 אלף דייגים ולעוד 22 אלף שעוסקים בחוות הגידול. יחד הם מגלגלים תעשייה שמכניסה רווח למדינה מייצוא של 75 מיליארד קרונות בשנה (32 מיליארד שקלים).

"יש לנו עדיין לאן לגדול, אבל צריך לעשות זאת בצורה הנכונה", הם אומרים שם. "העתיד שלנו נמצא בדיוק איפה שהיה העבר שלנו, בים ובתעשיית הסלמון".

בבורסת הדיג המקומית עמד השער של ק"ג סלמון על 65 קרונות (33 שקלים). אם הדג גדול הוא יכול להגיע גם ל־90 קרונות. הבוקר, כשערכתם קניות לשבת החורפית, יכולתם להבחין בעצמכם בתנודות הקיצוניות בשוק הזה, אם רכשתם לעצמכם את סימן ההיכר של נורבגיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו