הסיוט של כל הורה

זעקי ארץ אהובה, זעקי. כי היום כולנו עמרי ניר, וכל ילדינו עילי הם. ונדמה שאין דרך להכיל את כאב האובדן המפתיע, המרתיע, המחשב מסלול מחדש.

אני מסתמסת הלוך ושוב עם האבא שאחראי לקבוצת המטיילים הפרטית שלנו. האסון הזה הוא תמצית הפחד הטמון בנו עם כל יציאה לטיול. לא מדברים עליו, לא חושבים עליו, אבל הוא שם.

אותו שבריר של שנייה חסרת מזל. פעמיים בשנה לפחות אנחנו ישנים בכפר הנוקדים, מבקשים לקום מוקדם בבוקר ולהתהלך בארץ, בדיוק כמו עמרי ועילי. טיילנו ועוד איך באזור בריכת צפירה, לא הגענו למסלול האתגרי, הוא היה גדול על ממוצע גילי הילדים שלנו. אבל בנותיי מזהות את תמונות הנוף ומזהות את השמות, יודעות בדיוק איפה עילי ציחצח את שיניו בפעם האחרונה. הן מסתכלות על התמונות באימה, ולא יכולות לחבר את המילים "אסון" ו"טרגדיה" לחוויות הילדות המשמחות של חיבור אל ארצן מולדתן שאני משתדלת להעניק להן.

וביום הזה, שבו כולנו עמרי ועילי, האין שלהם הוא בלתי נתפס וצורב את הלב והנשמה. והשאלה מה בדיוק קרה שם ברגעי האימה לא נותנת מנוח. הרי כל כך הרבה סוליות נעליים, גדולות וקטנות, דרכו על אותם יתדות היצוקים אל תוך המצוק התלול, אז איך זה שכשלו רגליו של עילי, אולי החליקו ידיו, ואביו היה שם כדי לחבוק אותו, כדי להיות פשוט אבא שלו? ומה הוא אמר לבנו, עמרי? מה הוא הספיק להגיד לו? אולי הוא אמר לו "אבא כאן", אולי לחש באחרית כוחותיו "תחזיק אותי חזק", אולי המילים נעתקו מפיו אבל ידיו, הן לא הירפו מאחיזתו את בנו.

כוחות החילוץ // צילום: מיכה בן גיגי

עילי בן ה־10 ואביו עמרי מצאו את מותם בדרך הטבע. הוא היה שם כמו תמיד, יפה כל כך ומזמין לכתת דרכו רגליים, הטבע המדברי של דרום הארץ שלנו.

היום, לכשייכרו שני קברים טריים של אב ובנו, והם יובאו למנוחת עולמים, נבקש כולנו: "זעקי ארץ אהובה, כי זו לא היתה אמורה להיות דרכו של הטבע".

עילי בטיול בצפון

סולם המוות בנחל צאלים שממנו נפל עילי אל מותו // צילום: מיכה בן גיגי

נצחיה יעקב וגדי גולןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו