מי מטפל בך?

ביום חמישי, 21 באפריל 2011, בשעות אחר הצהריים, הגיע אלי בסון, תושב חיפה בן 53, למחלקת ניתוחי לב וחזה בבית החולים כרמל בחיפה. בסון, בעל מחלת לב כרונית, סבל מהצטברות נוזלים בריאות. האבחנה שהעבירו רופאי חדר המיון היתה ברורה: יש לבצע החדרת נקז בין הצלעות לריאות כדי להוציא את האוויר שהצטבר בבית החזה. "זאת פעולה קצרה שתיקח רק כמה דקות", כדברי הרופא התורן במחלקה, שקיבל את פניהם של בסון ומשפחתו.

הרופא התורן היה מתמחה צעיר. את התמחותו בניתוחי לב וחזה החל חודשים ספורים לפני כן. עצם הטיפול בידי מתמחה אינו נדיר או חריג; במשך שעות ארוכות מדי יום מופקדים הרופאים הצעירים כמעט בלעדית על מרבית המחלקות בבתי החולים בישראל. אלא שעבודתם נתונה בדרך כלל להשגחתם של הרופאים המומחים, בעלי הניסיון. גם במקרה זה לא נכח במחלקה מנתח הלב הבכיר שהיה הכונן באותו ערב. המתמחה הצעיר ביצע, לבדו, את הכנסת הנקז אל בית החזה - פעולה כירורגית הדורשת הרדמה מקומית.

ירדנה, רעייתו של אלי, אחות במקצועה, לא שיערה שעדיף שרופא בכיר יימצא לצד המתמחה בעת ביצוע הפעולה. כ-20 דקות שהתה מחוץ לחדר הטיפולים, עד שהבחינה בהמולה שנוצרה סביב בעלה. "הייתי מבועתת", היא מספרת. "רעדתי ללא שליטה וצרחתי כמה פעמים: 'אני רוצה אותו חי! יש לו ארבעה ילדים!'"

בסון הובהל לחדר הניתוח, אך ללא הועיל. הוא נותר במצב של צמח, עם פגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה. בינואר השנה נפטר.

חוות הדעת שחיבר עבור המשפחה אחד המומחים הבכירים בישראל בתחום ניתוחי החזה מלמדת על שורה של כשלים מקצועיים בטיפול. המנתח קבע כי ההידרדרות במצבו של בסון קרתה לאחר שהרופא הצעיר טעה במיקום של החדרת הנקז: במקום להחדירו לבית החזה, הוא החדיר אותו לעומק הכבד, פגיעה שגרמה לדימום מאסיבי ולפגיעה מוחית.

מנהלת בית החולים כרמל מסרה בתגובתה ל"ישראל היום" כי האירוע היה כה טראומטי, עד כי המתמחה - "רופא מסור ואנושי", לשון התגובה - החליט לשנות את מקצוע ההתמחות שלו ולעבור לתחום המחקר הרפואי.

למרבה הצער, קשה לומר שהמקרה המחריד של אלי בסון נחשב לנדיר בישראל. מתחקיר "שישבת" עולה כי בשנים האחרונות נפגעו מאות חולים מטיפול שגוי של רופאים זוטרים, שהופקדו על בריאותם באופן בלעדי - מתמחים, "תורני חוץ" המועסקים רק בשעות הלילה, רופאים שלא עברו התמחות בארץ וסטאז'רים הנמצאים עדיין בשלב ההכשרה המעשית. בכל המקרים הם הושארו לבדם על ידי הרופאים הוותיקים. התמונה העגומה עולה מתחקירים פנימיים של משרד הבריאות ומתביעות על רשלנות רפואית נגד רופאים צעירים שכשלו במתן הטיפול, ונגד רופאים בכירים שהתרשלו כשלא סייעו לרופאים הזוטרים ולחולים עצמם. בנוסף, קיימנו שורה של שיחות עם מתמחים, רופאים בכירים, מנהלי בתי חולים ובכירים במערכת הבריאות, שבהן התברר כי הבעיה מוכרת וידועה, אולם המערכת הרפואית לא הצליחה למצוא לה פתרון. מי שעלול לשלם את המחיר הוא כל אחד ואחת מאיתנו, שמגיע לקבל טיפול בבית החולים.

איפה התיעוד-

הפעולה הכירורגית הכושלת שבוצעה בגופו של אלי בסון הותירה את רעייתו ירדנה, את ארבעת בניו ואת קרוביו המומים וכואבים. לאחר שחרורו של אלי מבית החולים כרמל במצב של צמח, פנתה ירדנה לעו"ד ד"ר שי פויירינג, המטפל במקרים של רשלנות רפואית. פויירינג, שהוא גם רופא, דרש מבית החולים להעביר לידיו את התיק הרפואי של בסון, אבל נדהם לגלות כי התיעוד הרפואי לקוי וחסר מידע קריטי על פעולות הצוות הרפואי בשעות הגורליות שבהן שהה בסון במחלקה. זאת ועוד: התברר כי חרף חומרת המקרה, לא דיווחה הנהלת בית החולים למשרד הבריאות על המקרה. בעבר כבר קבעו בתי משפט כי היעדר התיעוד לבדו עשוי להיחשב רשלנות רפואית.

התיעוד החלקי שנמצא בתיק הועבר לעיונו של רופא מומחה, מנהל מחלקה לניתוחי חזה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. הטענות לרשלנות שאיתר המומחה נגעה לכל חלק בהליך הטיפול - החל בחוסר הליווי של רופא מומחה, עבור בביצוע הכושל של הכנסת הנקז וכלה במהירות הטיפול שניתנה לבסון מרגע שזוהתה התקלה.

הרופא קבע כי מצבו של בסון טרם אשפוזו היה טוב, "ולא היתה כל בהילות ודחיפות בביצוע הפעולות. ההחלטה להכניס נקז היתה נכונה, אך ביצועה היה רשלני. הכנסת הנקז היא פעולה ניתוחית הדורשת מיומנות מקצועית ועלולה לגרום לסיבוכים קשים אם אינה מבוצעת נכון. על פי מצבו של החולה בנקודת זמן זו, ברור כי לא נדרשה פעולה דחופה, והיתה אפשרות להתכונן נכון לביצועה...

"לא ברור אם היה תדריך מתאים של הכונן (הרופא המומחה) לתורן (המתמחה) בנושא הכנסת הנקז, ולא ברור אם התורן היה מיומן מספיק בפעולות מסוג זה. הנקז הוכנס במיקום נמוך מדי ולעומק ניכר בתוך רקמות הכבד. הכנסת הנקז לכבד גרמה לדימום מאסיבי, שחייב פעולה ניתוחית מיידית על מנת להציל את החולה, אולם נראה כי התגובה לא היתה מהירה מספיק וכי מצבו הנשימתי הגרוע של החולה הביא להפרעה בחמצון המוח ולפגיעה מוחית בלתי הפיכה".

דלקת הגרון הפכה קטלנית

שני ברוקמן, סטודנטית למשפט בת 25, היתה אמורה להינשא בקיץ 2009. ב-10 בינואר באותה שנה היא התלוננה על כאבים עזים בגרון. רופאה האישי היפנה אותה לבית החולים רמב"ם בחיפה, ושם איבחנו הרופאים דלקת שקדים חריפה. ברוקמן אושפזה במחלקת אף-אוזן-גרון בבית החולים. בני משפחתה מספרים כי חרף העובדה שהיתה כל העת תחת השגחת הרופאים, היא לא קמה ממיטתה, לא אכלה, מיעטה לשתות וסבלה מכאבים והקאות, שרק הלכו והתגברו. חמישה ימים לאחר שהגיעה לבית החולים, בעודה שוכבת במחלקה, היא נפטרה.

המקרה הטרגי נחקר ממושכות על ידי משרד הבריאות, ובסיום הבדיקה נקבע כי הטיפול הרפואי הכושל שניתן לברוקמן - רובו בידי רופאים זוטרים, גם בשעות שבהן היה במחלקה רופא מומחה - הוא שהוביל למותה. על פי ממצאי הבדיקה, כל אחד מהמתמחים שטיפל בה בשעותיה האחרונות כשל בתפקידו. גם כאן לא תיעדו הרופאים כלל את מצבה של החולה בתיק הרפואי, בניגוד גמור להוראות החוק ולפרקטיקה המקובלת, מה שהיקשה מאוד על עבודתה של ועדת הבדיקה.

הוועדה מצאה ליקויים קשים בתפקודו של רופא זוטר, שלא זיהה את חומרת מצבה של החולה, גם כשהחלה לסבול מקשיי נשימה ומירידת רמת החמצן בדמה. "הרופא טעה גם בשיקול דעת, כשלא הזמין ייעוץ נוסף והסתפק במתן כדור שינה ומשקפי חמצן".

בעקבות ממצאי הבדיקה זומן ד"ר אבירם נצר, שכיהן בעת המקרה כממלא מקום מנהל מחלקת אף-אוזן-גרון (ואחר כך חזר לתפקידו כסגן מנהל המחלקה), לשימוע אצל נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו. נצר טען בשימוע כי "מבחינת הטיפול, אני לא חושב שהייתי משנה משהו אם היה קורה לי מקרה כזה היום". לדבריו, הסיבה להיעדר התיעוד היא שהמחלקה אוישה רוב הזמן על ידי תורני חוץ, שאינם חלק אינטגרלי של הצוות הרפואי הקבוע.

פרופ' הרשקו קבע תחילה כי חרף העובדה שמדובר ב"מקרה קשה של בחורה צעירה", כלשונו, "לא ניתן להסיק מסקנות אישיות". ואולם, כמה חודשים לאחר מכן הוא שינה את דעתו. בדצמבר 2010 כתב הרשקו למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו: "מבחינה מערכתית, התמונה עגומה מאוד. מדובר בבחורה ללא מחלות רקע, שנפטרה ממחלה זיהומית חריפה, בלי שלאורך כל הדרך נרשמה על ידי הרופאים אפילו מילה אחת בגיליון שתעיד על כך שהיא זכתה לקבל את תשומת הלב הראויה".

הרשקו אף דחה במכתב את טענתו של נצר על היעדר התיעוד וקבע כי "איסוף הנתונים ותיעודם לאורך כל ימי האשפוז היה באחריותו, והאחריות על אי ביצוע פעולות חיוניות אלה מונחת על כתפיו... אין מנוס מהחשד שאיסוף ותיעוד נתונים בסיסיים היה מאפשר זיהוי מוקדם יותר והיערכות יעילה יותר לקראת הקטסטרופה הסופית".

הרשקו דרש מהנהלת בית החולים רמב"ם להציג את הצעדים שננקטו כדי למנוע את הישנותו של אסון כזה, וכן המליץ לנקוט הליכים משמעתיים נגד ד"ר נצר. לראשונה במערכת הבריאות, הוגשה קובלנה נגד רופא מומחה בגין הכשלים שהתגלו בעבודת הרופאים הזוטרים והתורנים שעבדו במחלקתו, ללא מעורבותו הישירה. נצר הואשם בהתנהגות שאינה הולמת רופא וברשלנות חמורה - סעיפים שעלולים להביא אף לשלילת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. הקובלנה הוגשה על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב.

פרקליטו של נצר, עו"ד עופר דורון, הגיש בתגובה עתירה מנהלית נגד משרד הבריאות לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, ובה דרש לבטל את הקובלנה לאלתר. הוא טען כי משרד הבריאות לא נימק בשום שלב מה הביא לשינוי הדעה הקיצוני של פרופ' הרשקו, מאי נקיטת צעדים כלשהם נגדו ועד נקיטת הצעד חסר התקדים של פתיחת הליכים משמעתיים. "אין מצופה מהמנהל לעבור על כל תיק ותיק ועל כל ביקור וביקור, אלא לערוך בדיקות מדגמיות בלבד", טען הפרקליט, וציין כי "החוטאים הישירים ברישום החסר - הרופאים התורנים, שהיו אמורים לכותבו בידיהם - לא רק שלא עומדים לדין, אלא לא נתבקשו כלל להתייחס למחדלם זה".

בד בבד עם ההליך המשפטי במשרד הבריאות הגישו הוריה של שני, מריאו וביאטריס ברוקמן, תביעה אזרחית נגד בית החולים ומשרד הבריאות לבית המשפט המחוזי בחיפה. התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אייל בן ישי והתבססה על חוות דעת מקצועית שחיברו שלושה רופאים מומחים מבתי חולים בארץ. על פי חוות הדעת, "הטיפול הרפואי שקיבלה שני ברוקמן לקה בשרשרת כשלים ולא בוצע בהתאם לסטנדרטים הרפואיים המקובלים. אילו ננקטו הצעדים האבחנתיים והטיפוליים הנאותים, ניתן היה למנוע את מותה".

התביעה הסתיימה בהסדר פיצויים. הסאגה המשפטית בין משרד הבריאות לד"ר נצר עודנה מתנהלת.

"הילד סובל מהתייבשות"

ביוני 2006 הובהל לבית החולים מאיר בכפר סבא הילד מאור שריקי, בן 8 מרעננה, לאחר שנפל ונחבל בראשו בשיעור ספורט בבית הספר. על פי דו"ח הבדיקה של משרד הבריאות, הגיע הילד למחלקת מיון ילדים בהכרה מלאה ונבדק תחילה על ידי רופא מתמחה, שקבע כי הוא סובל מהתייבשות. לאחר מכן בדק אותו בחופזה גם מנהל המחלקה, ד"ר פנחס פיינמסר, אבל הוא הותיר את אבחנת המתמחה על כנה והחליט שלא לבצע לילד בדיקת סי.טי, שיכולה לגלות פגיעה בראש.

לחברי ועדת הבדיקה אמר פיינמסר כי באותה עת סבר ש"מדובר בחבלה מינורית, וממילא הילד נשאר להשגחה של 24 שעות, ונוהלי משרד הבריאות לא מחייבים במקרה כזה בדיקת סי.טי". שריקי הועבר למחלקת ילדים, שם נבדק על ידי רופא צעיר וסטאז'רית, שהמשיכו לדבוק באבחנה כי הוא סובל מהתייבשות. בהמשך נבדק גם על ידי רופאת עיניים, אולם מאוחר יותר החל לפתח סימנים המחייבים בדיקה רפואית מעמיקה - ירידת דופק, עלייה בלחץ הדם והקאות. למרות זאת, מהצהריים ועד הבוקר שלמחרת, הוא לא נבדק על ידי רופא כלשהו.

רק ב-07:30 בבוקר, עם החלפת משמרת האחיות, הוזעקו הרופאים, שגילו את הילד כשהוא מחוסר הכרה ואישוניו מורחבים. בדיקת סי.טי בהולה גילתה דימום נרחב בראשו, והוא הובהל לניתוח ראש בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה. אולם בשלב זה כבר אובחנה פגיעה בלתי הפיכה בגזע המוח שלו. הילד בן ה-8 נפטר כמה ימים לאחר מכן.

חקירת הפרשה על ידי משרד הבריאות העלתה כי למעט בדיקה קצרה שביצע מנהל המחלקה - שהיתה בלתי שלמה ולא תועדה - הוא השאיר את הטיפול בילד בידיהם של רופאים זוטרים, חלקם מתמחים וחלקם סטאז'רים, והטיפול בוצע באופן כושל. במארס 2011, חמש שנים לאחר מותו של מאור, סיכם פרופ' הרשקו את החקירה: "מדובר בילד בריא אשר סבל מחבלה חמורה בגולגולת. אילו זכתה חבלה זו לתשומת הלב הראויה וטופלה במועד, אפשר שהיה ניתן למנוע את מותו".

הרשקו קבע כי האבחון שסיפקו ד"ר פיינמסר והרופאים הזוטרים שעבדו תחתיו "התעלם מהסבירות הגבוהה של פגיעה מוחית חמורה. כתוצאה מכך לא בוצעה אצלו בדיקת הדמיה ולא ניתנה הוראה למעקב תכוף אחר מצבו, כמתבקש". מתוך שלושת הרופאים שהיו מעורבים במקרה, האחריות הגדולה ביותר הוטלה על ד"ר פיינמסר, בשל היותו הרופא הבכיר שהיה אחראי על האחרים.

בינואר השנה הגיש משרד הבריאות קובלנה בבית הדין למשמעת במשרד נגד פיינמסר, בגין רשלנות חמורה במילוי תפקידו. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו. בתוך כך, תבעה משפחת שריקי את בית החולים מאיר על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד דורון כספי ושירה פרידן; תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה, שבמסגרתו שולמו למשפחה פיצויים.

התעוררה באמצע הניתוח

כשלים בעבודתם של הרופאים לא מסתיימים תמיד במוות או בפגיעה פיזית חמורה. לעיתים הם גורמים לחולה טראומה קשה, שעלולה ללוות אותו כל ימי חייו. זה מה שקרה לא', שאושפזה בינואר 2008 במחלקה כירורגית ג' בבית החולים שיבא בתל השומר לצורך החלפת טבעת בקיבתה.

הניתוח בוצע על ידי הכירורגית ד"ר אניה פייגין, והטבעת הוחלפה בהצלחה. אולם לדברי א', במהלך הניתוח היא סבלה מ"ייסורי תופת ועינוי", לאחר שלא הורדמה כראוי. היא אפילו יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. הסיבה, לטענת עורכי דינה, היא שהרופאה המרדימה נטשה את חדר הניתוח לפרק זמן מסוים והותירה שם רק רופאה מרדימה צעירה, שהיתה בחודש החמישי להתמחותה.

בשבוע שעבר הגישה א' תביעה נגד משרד הבריאות, בית החולים שיבא ומנהלו, פרופ' זאב רוטשטיין, לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה (ראו מסגרת). התביעה מסתמכת, בין היתר, על תצהירים שהגישו המעורבים בפרשה.

ד"ר פייגין אישרה בתצהיר את תחושותיה של א' כי במהלך הניתוח היה כשל בהליך ההרדמה. "בשלב מסוים התרשמתי שהחולה אינה מורדמת מספיק", הצהירה המנתחת, "וזאת על פי תחושתי ובשל מדדים של לחץ תוך בטני עולה, דופק עולה, ועוד. הפניתי את תשומת ליבם של המרדימים לכך. בהמשך אף ראיתי את המנותחת זזה ושוב הערתי על כך, מה שהוביל בסופו של דבר לנקיטת פעולות על ידי המרדימים לתיקון המצב". המנתחת סיפרה כי לאחר תום ההליך אמרה לה א' שהיתה ערה באמצע הניתוח וחשה כאבים עזים.

על פי התצהיר שהגישה המתמחה, היא נדרשה להחליף את הרופאה המרדימה משום שזו נקראה לטפל במקרה דחוף. הרופא המרדים האחראי, שתיעד את תלונתה של א' מייד לאחר הניתוח, כתב: "היא שמעה הכל - את הרופאה מדברת, את האחיות, את המוסיקה - ולא יכלה לזוז. 45 דקות של עינוי".

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' גבריאל גורמן, לשעבר מנהל חטיבת ההרדמה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. גורמן כתב כי מינון תרופות ההרדמה שקיבלה א' היה מינימלי, ו"זאת לא התנהגות של רופא מרדים בעל ניסיון. ללא ספק, ניתן להסביר את המינונים הנמוכים יחסית של תרופות ההרדמה בעובדה שרוב זמן ההרדמה, החולה היתה בהשגחה של רופאה שהיתה בחודש החמישי להתמחותה... התירוץ שלפיו הרופאה המומחית נאלצה לעזוב את חדר הניתוח לצורך טיפול בחולה אחר אינו מתקבל על הדעת. רופא מרדים לא עוזב את החולה המורדם שלו בשום פנים ואופן, אלא אם הוא בטוח שרמת הניסיון של הרופא המחליף מתאימה בהחלט לצרכים של החולה המורדם".

גם במקרה חמור זה בחרה הנהלת בית החולים שלא לדווח על המקרה למשרד הבריאות. א' טוענת כי עד היום היא סובלת מטראומה בעקבות המקרה.

הרופא התורן ייעץ בטלפון

ביולי 2007 אושפזה במחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים איכילוב בתל אביב ח', נערה בת 14 מהצפון, שנזקקה להסרת גידול שפיר מרגלה השמאלית. הניתוח בוצע על ידי פרופ' יעקב ביקלס מהמחלקה לאורתופדיה אונקולוגית. למחרת בדקו את ח' שני רופאים שאינם מבכירי המחלקה - ד"ר אלכסנדר נירקין ורופא זוטר - והם התרשמו כי היא סובלת מכאבים חזקים מאוד. "ד"ר נירקין לא ראה לנכון להמשיך ולברר את העניין ולא התייעץ עם רופאים בכירים", קבעה חקירת משרד הבריאות. בהוראת הרופאים, טופלה הנערה במשככי כאבים בלבד.

שעות ספורות לאחר מכן הבחינה אחות במחלקה כי רגלה של ח' התנפחה מאוד וכי אצבעותיה הכחילו, והתקשרה לד"ר נירקין. הרופא הסתפק בתשובה טלפונית וטען באוזני האחות כי מדובר בתופעה נורמלית לאחר הניתוח. באותו ערב שימש ד"ר נירקין תורן במחלקה, אבל "הוא לא ראה לנכון לבצע ביקור ערב ולא בא לבדוק את הנערה במהלך כל התורנות, ואף לא דיווח לרופאים הבכירים על השינוי במצבה".

רק ביום הרביעי לאחר הניתוח הגיע פרופ' ביקליס, בעקבות פנייה נוספת של האחיות, לבדוק את מצבה של ח' - והחליט להעבירה מייד לחדר הניתוח. אולם מצב הרגל החמיר עד כדי כך, שלצוות הרפואי לא נותרה ברירה אלא לכרות אותה מתחת לברך.

במאי 2011 החליט משרד הבריאות להגיש קובלנה נגד ד"ר נירקין, בטענה שפעל ברשלנות חמורה, ושהתנהגותו לא הלמה רופא. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו.

במקרים מסוימים, הסתמכות של רופאים בכירים על אבחנות של רופאים צעירים ובלתי מנוסים עלולה להתברר כהרת אסון. כך אירע ביולי 2009 לרויטל בולשגו, ילדה בת 11, שהגיעה לבית החולים סורוקה בבאר שבע לאחר שטופלה בבית החולים ברזילי באשקלון ואובחנה אצלה תופעה מסוכנת של שטפי דם מתחת לעור. הילדה אושפזה בלילה במחלקת ילדים א' וטופלה על ידי מתמחה, שהתייעצה טלפונית עם הרופא הבכיר הכונן - מנהל המחלקה האונקולוגית-המטולוגית, ד"ר יוסף קפלושניק.

על פי ממצאי החקירה של משרד הבריאות, קפלושניק לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולבדוק את הילדה, אלא התבסס על המידע שסיפקה לו המתמחה - שהתברר בהמשך כחלקי בלבד ולא כלל את כל הערותיהם של הרופאים בברזילי. הוא איבחן באופן שגוי כי הילדה סובלת ממחלת דם מסוימת, ואף הורה על מתן טיפול תרופתי שעלול לגרום לתופעות לוואי קשות.

תופעות הלוואי אכן החלו להופיע בגופה של הילדה במהלך הלילה, אולם הרופאה הזוטרה לא עידכנה את הרופא הבכיר. ד"ר קפלושניק ראה את המטופלת רק בבוקר שלמחרת, ואז ביקש לערוך לה שורה של בדיקות יסודיות יותר, אולם במקביל הורה גם על הגברת המינון של התרופה השגויה. בעקבות האבחון הכושל וכתוצאה מתופעות הלוואי המחריפות, הידרדר מצבה של הילדה עד שנפטרה. האבחנה המדויקת והנכונה של המחלה שממנה סבלה נעשתה רק לאחר מותה.

באוקטובר 2011, לאחר שפרטי המקרה התפרסמו בתקשורת, הגיש משרד הבריאות קובלנה לבית הדין למשמעת נגד ד"ר קפלושניק. הוא הואשם בגילוי רשלנות חמורה ובהתנהגות שאינה הולמת רופא, בכך שבהיותו כונן בכיר, לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולנהל את הטיפול בחולה, חרף סימנים שמדובר במקרה יוצא דופן בחומרתו. "הרופא הסתפק במידע חלקי שהועבר אליו טלפונית על ידי הרופאה התורנית, לא חקר לעומק את העובדות ולא ראה לנכון להגיע לבית החולים כדי לבדוק את החולה ולעיין בחומר הרפואי בטרם נתן הוראה לטיפול שהיה שגוי ומותאם לאבחנה לא נכונה. טיפול זה אף החמיר את הנזק הקיים". גם במקרה זה, הדיון בקובלנה טרם הסתיים.

משפחת בולשגו תבעה את בית החולים סורוקה על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד צביקה ילינק. גם התביעה הזאת הסתיימה בהסדר פיצויים.

הכתובת על הקיר

כל המקרים הקשים שפורטו כאן הם מהגילויים החמורים ביותר של הסתמכות על עבודתם של רופאים זוטרים, תורנים מן החוץ ואפילו סטאז'רים. בעיה זו והשלכותיה ידועות לצמרת מערכת הבריאות זה שנים, אולם גם כיום מופקדים מתמחים באופן בלעדי על מרבית המחלקות של בתי החולים בישראל בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. במקרים מסוימים מתפקדים רופאים צעירים וחסרי ניסיון כמאבחנים וכמטפלים בפועל גם בשעות הבוקר העמוסות. רק במחלקות בודדות ברחבי הארץ אפשר למצוא רופאים מומחים גם בשעות הלילה, לצד המתמחים הצעירים.

הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר, וכן כוננות מתמדת של מנהלי המחלקות. עם זאת, מהתחקיר שלנו עולה כי במקרים רבים, מערכת הבקרה והייעוץ פועלת באופן כושל, דבר הגורם לפגיעה קשה בחולים רבים. במקרים לא מעטים, הרופאים התורנים, שמאיישים לבדם את המחלקות במשך שעות ארוכות, אינם מיומנים ומנוסים דיים כדי לתת מענה למקרים מסובכים, והרופאים הבכירים לא תמיד מסייעים להם. אין כל ספק כי עצם נוכחותם של הרופאים הבכירים בבתי החולים, ועוד יותר מזה, הקפדה של הרופאים הזוטרים להיוועץ בהם, עשויות למנוע מהחולים סבל רב ומיותר, ולעיתים אף להציל את חייהם.

הסכם השכר שנחתם בין המדינה ובין ההסתדרות הרפואית באוגוסט 2011, לאחר חודשים של שביתות ומשברים, קבע כי תורחב נוכחותם של הרופאים המומחים בבתי החולים גם בשעות הערב והלילה, וכך תשופר איכות הטיפול. אולם מבדיקת "שישבת" עולה כי בפועל, אין שינוי משמעותי בתחום התורנויות בבתי החולים ואין תוספת משמעותית של מומחים מעבר לשעות היום.

רבים ממנהלי בתי החולים וממנהלי המחלקות לא מקפידים על מימוש הסעיף בדבר תורנויות מומחים, ואפילו משרד הבריאות, שאחראי על הבקרה והפיקוח על איכות הטיפול הרפואי בישראל, אינו עורך בקרה משמעותית בנושא. זאת למרות החשיבות הציבורית והרפואית הגדולה בתוספת של מומחים לצד הרופאים המתמחים במהלך שעות התורנות.

במשרד נמנעו מלספק נתונים בדבר הצטרפות הרופאים המומחים לתורנויות הערב והלילה ומסרו רק כי "בחלק מבתי החולים מיושמות כבר היום תורנויות מקוצרות בשעות אחר הצהריים. משרד הבריאות דורש מבתי החולים שטרם הפעילו תורנויות מקוצרות - ליישמן. כתוצאה ממחסור ברופאים לצורך התורנויות המקוצרות הושג סיכום בין ההסתדרות הרפואית למעסיקים, שלפיו ניתן יהיה לשלב בהן גם מומחים ותיקים יותר. בבית החולים שיבא ישובצו בתורנויות אלה, החל מהחודש הבא, גם מנהלי מחלקות וסגניהם".

קופת חולים כללית, המפעילה כמחצית מבתי החולים בישראל, סירבה אף היא למסור נתונים בנושא. בהודעת הקופה נאמר: "בהתאם להסכם הרופאים החדש, הנמצא בשלבי יישום ראשוניים, אנו מעודדים ביצוע תורנויות על ידי מומחים. בשלב זה ניכרת היענות מצד המומחים הצעירים, ואנו צופים שככל שיתקדם ההסכם, ובצידו התגמול עבור התורנויות, תעלה המוטיבציה לתוספת שעות על ידי מומחים נוספים".

מההסתדרות הרפואית נמסר: "אין ספק שנוכחות רופא בכיר במהלך שעות הערב מסייעת ומיטיבה עם הצוות הרפואי ועם המטופלים כאחד. אנו מאמינים שבנושא זה, כמו בתחומים אחרים, ניתן יהיה לאמוד את היקף השינוי רק בחלוף זמן".

ranr@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו