כריסטין גרייסט עשתה בשנה וחצי האחרונות פעמיים היסטוריה בצבא ארה"ב. האישה מקונטיקט, שכבר שירתה באפגניסטן כשוטרת צבאית, השלימה יחד עם חיילת נוספת, שיי האבר מטקסס, את קורס הסיור היוקרתי של הצבא האמריקני. כשהשתיים נרשמו לקורס, עדיין לא הותר לנשים לשרת בתפקידים קרביים.
האיסור על אישה לשרת בתפקיד קרבי בצבא האמריקני הוסר על ידי מזכיר ההגנה אשטון קרטר בדצמבר 2015. קרטר הפך החלטה מ־1994 - למרבה האירוניה של ממשל קלינטון - שלפיה נשים לא יוכלו לשרת ביחידות שמטרתן העיקרית היא לחימה קרקעית ישירה. גרייסט ניצלה זאת מייד לצעד נוסף כשהיתה לאישה הראשונה כקצינת רגלים.
יש לציין שלא גרייסט ולא שום חיילת בת זמננו עשו באמת היסטוריה. נשים שירתו בצבא האמריקני, בצבאו של ג'ורג' וושינגטון, כמו גם במלחמת האזרחים - אבל הן עשו זאת כשהן מתחזות לגברים. חלקן אפילו נקברו תחת זהותן הבדויה לאחר שנפלו בקרב.
הישגיהן האישיים של גרייסט והאבר צוינו על ידי הצבא בהחלטה לביטול ההגבלות על שירות נשים, משום שהדיון בארה"ב נסב סביב שאלה אחת בלבד: היכולת הפיזית. בצבא האמריקני הקצונה הבכירה אינה רואה עצמה כמחליטה בשאלות כמו מקומה של האישה בחברה, השפעת נוכחות נשים על חיילים ביחידה, איסורים דתיים או מוטיבציות פוליטיות. וכשהשאלה מתמקדת בעניין הפיזי - הסרת ההגבלות היתה עניין של זמן. ברור אמנם שבאופן ממוצע גברים חזקים ומהירים מנשים, אבל ברור באותה מידה שנשים לא מעטות, ספורטאיות מקצועניות ואפילו מדריכות כושר, הן בעלות כושר טוב בהרבה מרוב האוכלוסייה הגברית. כולל חיילים.
מאז החלטת מזכיר ההגנה ניצלו אותה יותר ויותר נשים. בקורס קציני רגלים האחרון כבר היו עשר נשים בקרב המסיימים והמסיימות. לאחרונה הפכה חיילת מאיידהו בשם ארין סמית לנהגת הטנק הראשונה בשירות קרבי. קייסי לנדס הפכה לתצפיתנית הקרבית הראשונה; היא אם לארבעה ילדים.
המצע הרפובליקני קורא להחזרת ההגבלה על שירות נשים, אבל דונלד טראמפ עצמו שידר עמימות לגבי יישום העניין ואמר שייוועץ בגנרלים. טראמפ רמז שהימצאות נשים בתפקידי לחימה הביאה לריבוי תקיפות מיניות, אבל הבהיר בהמשך: "לא אזרוק אותן מהצבא בגלל זה".
גם הצבא הבריטי הולך בדרכו של הצבא האמריקני, וראש הממשלה דיוויד קמרון הסיר ביולי את ההגבלה על נשים בלחימה ישירה. ההחלטה התקבלה לאחר מחקר של שנתיים שבחן את התאמתן הפיזית של נשים לדרישות. עד 2018 נשים יוכלו לשרת ביחידות חיל הרגלים, בחיל השריון ובנחתים. צבא משמעותי נוסף שאישר לאחרונה שירות נשים בתפקידי לחימה הוא הצבא ההודי.
גם במקרה הבריטי וגם בזה האמריקני צריך לשים דברים בהקשר המספרי. אין שום נהירה של נשים מהחברה לגיוס. הצבא הבריטי מעריך שמספר המבקשות להתגייס לשירות קרבי יעמוד על כ־40 נשים לשנה - לעומת אלפי גברים. זה מעמיד בפרופורציות את המאבק על הזכות - כעקרוני יותר מאשר מעשי - ומצד שני גם את ההתנגדות. נשים לא עומדות לשנות את אופיים של הצבאות; מספר קטן של נשים מחויבות רוצות לשרת. זה הכל.
דיון אחד שנעדר מהוויכוח הציבורי הוא שאלת נפילתן של נשים בשבי, עם המשמעויות של זה. ומנגד, אחד הטיעונים שהוזכרו שוב ושוב מתוך הצבאות לתמיכה בהחלטה הוא שממילא נשים בתפקידי תמיכה ואדמיניסטרציה נמצאות בקו. במלחמות בעיראק ובאפגניסטן נהרגו כ־140 נשים אמריקניות וכ־800 נפצעו. היו גם כמה מקרים של נפילה בשבי. הטיעון של תומכי ההחלטה לשלב נשים בתפקידי לחימה הוא שנשים ממילא נמצאות בסכנות דומות גם בתפקידיהן כיום.
כשהמלחמה היא על הקיום
הסיבה ההיסטורית העיקרית לשילוב נשים בלחימה אינה אג'נדה לשוויון הזדמנויות, אלא דווקא צורך דחוק בזמן מלחמת קיום. כך, למשל, מתוך 37 צנחני היישוב העברי שנשלחו לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה היו שלוש נשים - חביבה רייק וחנה סנש שנתפסו ונרצחו, ושרה ברוורמן. נשים היו כמובן גם במחתרות, בפרטיזנים ובמורדי הגטאות. אבל מקרה הצנחניות הוא כנראה הרלוונטי ביותר, משום שהן שירתו בצבא מסודר - הצבא הבריטי.
הדוגמה המובהקת ביותר בזמננו ממש היא יחידת ה־YPJ הנשית של הלוחמות הכורדיות במלחמה בסוריה. מדובר בסיפור מרתק מכל הבחינות, בעיקר כי בזמן שהצבא האמריקני או צה"ל נלחמים בזמננו תוך כדי עדיפות איכותית מוחלטת ותחושה ששירות נשים הוא בכל זאת מותרות, אצל הכורדים המלחמה היא מלחמת קיום של ממש. פרסומים שונים טוענים שהכוח הלוחם הכורדי כולל בין 30 ל־40 אחוז נשים, וגם אם קשה לאמת את המספרים מדובר בכוח ניכר ומשמעותי בלחימה.
הייחודיות של המקרה הכורדי היא גם כי מדובר בחברה מסורתית. מלבד הצבא הכורדי, יש צבא נוסף בעולם המוסלמי שכולל נשים בתפקידי לחימה - טייסות קרב וצלפיות משרתות בצבא פקיסטן. הפתרון שמצאו הכורדים הוא יחידות נפרדות. ובלי להיכנס לקלישאות על איכותן, מחויבותן ואומץ ליבן של הלוחמות הכורדיות - הן ללא ספק מספקות את אחד הסיפורים מעוררי ההשראה במלחמה בדאעש, שבה אכזריות האויב כלפי נשים היא מזעזעת.
כי בצד המלחמה על החיים, קיום היחידות לנשים - שנוסדו באפריל 2013 - הוא צעד אידיאולוגי עצום. והמתגייסות ליחידות הללו בהחלט נוקטות עמדה אידיאולוגית. במחנות ה־YPJ מתגוררות נשים בלבד, ומלבד הכשרה צבאית הן עוסקות בחקלאות לקיום עצמו ולומדות ומדברות בשפה הכורדית - שהיתה מדוכאת.
בתנועה שכוללת את גאולת השפה, האדמה, העבודה וההגנה העצמית, קשה שלא למצוא דמיון לציונות המוקדמת. מלבד המלחמה בדאעש, יחידות ה־YPJ הן בהחלט גם מאבק על מקומה של האישה בחברה הכורדית וגם בחברה המוסלמית - מראיונות עם לוחמות בתקשורת המערבית הן חוזרות שוב ושוב גם על אידיאולוגיה אנטי־קפיטליסטית, משום שהקפיטליזם לדבריהן מדכא נשים. עם זאת, במחנות ה־YPJ לא מעט מהלוחמות חבושות חיג'אב. חלקן גם אימהות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו