האלקטורים של הדיינר בפילדלפיה

ביצים, פנקייק ותפוחי אדמה מטוגנים: מיץ תפוזים סחוט הוא הדבר היחיד בתפריט שלא מכיל קלוריות רבות. אבל מי סופר כאן? לפחות שלושה אנשים לידי הזמינו חביתה משלוש ביצים. כי בדיינר "מייפייר" בפילדלפיה, אמריקה היתה ועודנה מעצמה - עשירה, נדיבה ובטוחה בעצמה. אבל שיחה קצרה עם הנוכחים חושפת שבין הקירות המטאליים בעיצוב שנות החמישים, התסכול אינו מוסתר - בראש ובראשונה ממערכת הבחירות עצמה.

"אני לא יכולה להצביע - לא למועמדת מושחתת ולא לדונלד טראמפ", אמרה לי המלצרית ניקול, "אני כל כך עצובה בשביל אמריקה. אני גם מתביישת מה חושבים עלינו עכשיו בחו"ל. אנחנו אמריקה, מדינה שמהווה דוגמה! אנחנו גאווה לעולם, אנחנו מודל לחיקוי - ותראה היום. אני מתביישת. זו לא אמריקה שאני מכירה. ולראות כיצד מערכת הבחירות הזאת הידרדרה ודירדרה איתה גם אותנו. אני לא יודעת מה יהיה, אבל עוד לפני הבחירות, אני עם כל האמריקנים ממתינים כבר לנשיא הבא שיבוא אחרי הילארי או טראמפ".

ניקול. "גאה באמריקה, מתביישת בבחירות" // צילום: בועז ביסמוט

פילדלפיה, שעה וחצי נסיעה ברכבת מניו יורק, היא עיר מרכזית להיסטוריה האמריקנית - כאן נחתמה החוקה - אבל היא כנראה תהיה גם מרכזית לעתידה, בוודאי זה הקרוב: בפנסילבניה יחולקו 20 צירים. 20 זה הרבה, בטח בבחירות שהפכו פתאום, על פי ההערכות האחרונות, לצמודות. 

הילארי יודעת את זה, גם טראמפ. בגלל זה הילארי תהיה בפנסילבניה לאירוע הסיכום שלה. סגן הנשיא ג'ו ביידן היה כאן כבר אתמול. טראמפ נאם כאן אמש במון טאוונשיפ, והמיועד לסגנו, מייק פנס, בווינדהאם. שניהם יחזרו לכאן היום.

הדיינר "מייפייר". "מחכים כבר לנשיא שיהיה אחרי הילארי וטראמפ"

מייפייר שבצפון־מזרח פילדלפיה היא שכונה שמורכבת ברובה המוחלט (יותר מ־90 אחוז) מלבנים, והיא מעוז פוליטי ותרבותי של הקהילה האירית־אמריקנית בעיר. שכונות אחרות בצפון־מזרח מזוהות עם איטלקים, רוסים, גרמנים ויהודים. אבל המכנה המשותף של כל השכונות האלה כפול: הן חוות שינוים דמוגרפיים בגלל הגירה, וכל השכונות הן של צווארון כחול, שמאמין באמריקה וגאה בעצמו ובמה הוא מסוגל לעשות - קרקע פורה למועמד כמו טראמפ. 

אלא שפנסילבניה היא מדינה כחולה (דמוקרטית) וצריך ללכת עד לבחירות של 1988 כדי לראות הצבעה למועמד רפובליקני בפנסילבניה, שנהנה מרוח רייגן. אולי הפעם תשחזר פנסילבניה את שנות ה־80. הילארי לא אהודה כאן במיוחד, בטח לא על ידי מעמד הביניים. כאן זה יותר בגלל המיליונים שעשתה, פחות בגלל המיילים שלה. כאן, למען האמת, המיילים לא מעניינים אף אחד. כאן העושר של הילארי מטריד יותר, בעיקר משום שכאן מתקשים לגמור את החודש והכלכלה היא הנושא המטריד ביותר. הנתונים הטובים בנושא האבטלה שפורסמו בסוף השבוע לא באים כאן לידי ביטוי. 

 אדריאטי. הגיע מאלבניה // צילום: בועז ביסמוט

"הפחות שנוא ינצח"

את תשומת ליבי בדיינר מושך איש מרשים בחליפה ומעונב גם ביום ראשון. נראה תלוש למדי ביחס לאוכלוסייה. "גדלתי כאן", אומר לי ג'וזף דאונס, "אני מתגורר בלנגהורן וראיתי כבר הכל. לפחות כך חשבתי עד לבחירות האלה".

מה יהיה, אני שואל אותו. "לשניים יש סיכוי", הוא משיב, "קשה לדעת. דבר אחד בטוח: המועמד, שאותו שונאים פחות, ינצח. זה בהחלט חידוש בפוליטיקה שלנו ולא הייתי אומר שזה דבר בריא".

פנסילבניה היא מדינה כחולה. איך זה שטראמפ הוא בעל סיכוי?

"אתה כאן באזור המחולק היום כמעט שווה בשווה בין רפובליקנים לדמוקרטים. השכונה שאתה נמצא בה נחשבת למדינת מעמד ביניים וצווארון כחול ואלה מרגישים שהם צונחים מטה. הם רוצים שינוי. הם מרגישים שהילארי קלינטון לא תשפיע על אורח חייהם. לא תתרום להם. לכן אני מכיר רבים שיצביעו עבורו באזור".

וטראמפ הוא השינוי?

המלצרית ג'יימי, שעוקבת אחר השיחה, מתערבת: "אבל איך אפשר להצביע לטראמפ? איזה כישרון יש לו, איזה ניסיון יש לו? מה הוא כבר עשה? הוא בכלל לא פוליטיקאי. שמעת איך הוא מדבר?" "ומה היא עשתה", עונה לה דאונס, "תראי לי תפקיד אחד שאותו היא מילאה ובו היא עשתה משהו". "כן, אבל הוא די מגעיל", משיבה ג'יימי. והיא? שואל דאונס. "גם", עונה ג'יימי.

 

אז מה יהיה? 

"אני חושבת שהילארי תנצח, אבל לנו זה לא ישנה שום דבר", מעריכה ג'יימי, "הילארי תדאג כרגיל להילארי. היא תמשיך להתעשר ואנחנו נמשיך לעבוד כמו פסיכים ולהיות בחובות".

רק רוצים פרנסה

בינתיים, שתי מלצריות נוספות מתערבות בשיחה. שתיהן מצביעות לטראמפ. גם המיילים של הילארי וגם סיפורי הנשים של טראמפ אינם מטרידים אותן. הן רוצות להרוויח יותר והן גם רוצות עבודה לבעלים. זה הדבר היחיד שמעסיק אותן בדיינר. 

אני מקבל חשבון: 9 דולר לשתי ביצים, תפוחי אדמה מטונים, קפה ומיץ תפוזים - שליש מזה שקיבלתי בניו יורק יום קודם.

"וזה עוד יקר", אומר לי אחד הסועדים ששמע אותי אומר שזה זול.

ג'פרי ווטון יושב עם בנו בשולחן סמוך. "שמע, אני ראיתי את ההידרדרות של המקום הזה", אומר ווטון, "אי אפשר לתת לדמוקרטים להמשיך לשלוט. הם קונים אותנו בתנאים סוציאליים ומונעים מאיתנו להתקדם ומצפים מאיתנו שכך ניתן להם את השלטון", אומר האב שלא עובד יותר".

ג'וזף דאונס מתערב: "זה כל כך נכון. אתה זוכר את ה־47 אחוזים שעליהם דיבר מיט רומני, שחיים מתנאים סוציאליים באמריקה? היום זה כבר עומד על 53 אחוז. 53 אחוז מאנשים שמצביעים בבחירות נהנים מתנאים סוציאליים כאלה או אחרים, וזה לא המנטליות של אמריקה. גם בגלל זה לדונלד טראמפ יש הרבה תומכים".

לפני שאני יוצא, אחראי המשמרת אדריאטי אומר לי שהוא שמע אותי בטלפון מדבר צרפתית. "גרתי בפאריס", הוא מסביר, "אני מאלבניה. באתי לכאן ואומצתי בידי האמריקנים".

סיפרתי לו שהייתי בארצו ב־1999, במהלך המלחמה בקוסובו. "נו, אתה מבין למה באתי לכאן? אמריקה זה מקום טוב", הוא אומר, "אבל יכול להיות עוד יותר טוב. היום כאן קצת קשה". כשאני שואל אותו מי ינצח, הוא שולף בלי למצמץ: "אני יודע בוודאות, אני לא צריך סקרים: טראמפ ינצח. אני רואה את האנשים, כי אני רואה מה קורה כאן". עזיז, מהגר ממרוקו שהסיע אותי במונית שלו, מבטל: "עזוב, פילדלפיה היא של הילארי. אין לטראמפ סיכוי. כולם יודעים שאם הוא ינצח, תפרוץ מלחמה. אני אוהב את אמריקה ואני לא אוהב את טראמפ".

בחנות מתנות סמוכה אני פוגש את אליסיה. "אני מקווה שהילארי תנצח", היא אומרת, "תראה, השחיתות שלה מטרידה, אבל היום בפוליטיקה הם כמעט כולם מושחתים. גדלתי עם טראמפ כסלב ואני פשוט לא יכולה לדמיין אותו כנשיא". היא מספרת שלטראמפ יש תומכים רבים. "בפרברים כולם בעדו. למה? כי המקום מידרדר. זה היה מעמד בינוני וכעת זה מעמד בינוני־נמוך. אנשים כאן הפכו לעניים והם מאשימים את וושינגטון. גם הפשיעה כאן גברה. תראה, יש כאן בהמשך הרחוב תיכון שבו למדתי. הוא מאוד הידרדר".

אליסיה. "מקווה שהילארי תיקח" 

לידנו עוצר רוכב הארלי דווידסון, דגל ארה"ב בידו. "רק טראמפ", אומר הרוכב, ג'ון שמו, "ודאי שאצביע לו. רק לא הילארי". קבוצה של שלוש נשים (וילד קטן) מצטרפות: "טראמפ, טראמפ, רק טראמפ! הילארי מושחתת והוא איש טוב שיצעיד אותנו קדימה". בינתיים, מהדיינר יוצא גבר לבן באימונית כחולה ואומר להן: ליידיז, רק הילארי".

לכו תבינו משהו בבחירות האלה. מסבירים לנו כי הנשים עם הילארי והגברים הלבנים עם טראמפ ומה אני רואה בדיינר במייפייר בפלורידה? בדיוק את ההיפך. עכשיו אתם מבינים למה אי אפשר לדעת מה יהיה מחר?

אליסיה. "מקווה שהילארי תיקח" 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו