הדרך אל ביתה של חאריס אלקסיו, בפרבר יוקרתי בצפונה של אתונה, מתפתלת בין גבעות צהובות של סתיו וחורשות ירוקות. שער הגישה נפתח בשלט רחוק, וכך גם דלת הכניסה לדופלקס הרב־מפלסי המהודר, הכולל מעלית פנימית.
אלקסיו עצמה, שאזרחי מולדתה מכנים אותה בחיבה "חארולה", עומדת בכניסה למטבח ולסלון רחב ידיים, שבפינתו פסנתר כנף מרשים ועליו ספר תווים פתוח. בסלון עצמו ספות נוחות, מדפי ספרים עמוסים ומזכרות מהעולם, ובהן פסל גדול של בודהא. ויש גם מסך טלוויזיה ענק, מערכת שמע עם רמקולים מאסיביים והמון דיסקים ותקליטים. כאן גרה בכיף אמנית יוצרת.
כבר יותר מארבעה עשורים נחשבת אלקסיו, שבסוף דצמבר תחגוג 66, לאחת הזמרות האהובות והמכובדות ביוון. לאורך הקריירה שלה הצליחה ליצור שילובים בין המוסיקה העממית ("לאיקו"), שירת משוררים ("אנדכנו") ומוסיקת השוליים שהפכה למיינסטרים ("רמבטיקו"). הקול העמוק שלה ידע להביע לאורך השנים את הכאב, השמחה והאהבה של יוון.
הרזומה המפואר שלה כולל 35 אלבומי סולו (שרבים מהם הגיעו למעמד של זהב ופלטינה), ועוד כ־80 אלבומים שבהם שיתפה פעולה עם אמנים בכירים אחרים - כמו יורגוס דאלארס, סטליוס קאזאדג'דיס, אנה ויסי ורבים אחרים. רשימת הפרסים הבינלאומיים שבאמתחתה מרשימה, וברחבי העולם היא מכרה יותר מחמישה מיליון עותקים מאלבומיה.
בעיני יוונים רבים, היא נחשבת לאמא הגדולה של המוסיקה היוונית המודרנית - הם מכנים אותה בשמות כמו "הקול והנשמה של יוון", "הכוהנת הגדולה", "המלכה" ו"הסירנה האלוהית".
• • •
לא חולפות שלוש דקות, ואלקסיו כבר מגישה קפה בצירוף תקרובת מתוקה. לצידה יושבים המנהלת האישית הנאמנה שלה, אולגה, והמפיק הישראלי הוותיק משה יוסף, שהביא אותה לארץ כבר ארבע פעמים, ובסוף החודש יעשה זאת בפעם החמישית.
היא אישה לבבית, כריזמטית, שסוחבת אחריה סיפור חיים נפתל וקילומטרז' במה עמוס לא פחות. מקפידה לדבר בגובה העיניים, אבל יודעת גם לשמור על פאסון של אגדה. מדברת לאט, שוקלת כל מילה, עונה רק על השאלות שמוצאות חן בעיניה. לרגעים היא החברה הכי טובה, לרגעים היא האמא והדודה והאלילה. כל אלה מרכיבים את הפאזל שלה, שהפך אותה לסמל יווני, אבל גם לאהובה מאוד מחוץ ליוון.
הרומן שלה עם הקהל הישראלי נמשך 25 שנה. היא הופיעה באולם הסינרמה בתל אביב ("עצוב לי לשמוע שהרסו אותו"), באמפי קיסריה (שם אירחה פעמיים את יהודה פוליקר, שאותו היא מכנה "אחי"), ובהיכל התרבות בתל אביב. לפני שלוש שנים הגישה קונצרטים מיוחדים בהיכל, בליווי התזמורת הפילהרמונית. היא ביצעה, בין השאר, שירים שלה שהקהל הישראלי מכיר מביצועים מקומיים (ובהם "קללת הים" של פוליקר ו"אילו הייתי איתך" של יהודית תמיר), ואף שרה בעברית את "דברים שרציתי לומר" ו"היו לילות". בקהל הרב שמגיע לראות אותה אפשר למצוא תמיד פוליטיקאים, שופטים, מנכ"לים ואנשי עסקים בכירים.
"בכל פעם שאני מגיעה לישראל, גורמים לי להרגיש בבית", היא אומרת, "יש לישראלים רוח מיוחדת. הם שרים, רוקדים, מביעים את עצמם, מדברים בקול רם. בדברים האלה הם דומים ליוונים. הישראלים גם עובדים הרבה".
לא לחינם היא מזכירה את נושא העבודה הטעון. המשבר הכלכלי החריף שפוקד את יוון בשנים האחרונות, כולל גזירות הצנע המחמירות והביקורת המתמשכת מטעם גוש היורו, פגעו מאוד בחיי התושבים במדינה. "אנחנו חיים בתקופה הרעה ביותר בהיסטוריה המודרנית של יוון", היא נאנחת, "אנשים נמצאים במצב קשה מאוד. הדבר הכי גרוע הוא שהתקווה נעלמה. זה כמו חור שחור. האזרחים משלמים מסים ואין להם עבודה. אנחנו לא יודעים לאיזה כיוון אנחנו הולכים".
יש זמרים שמחרימים את ישראל בגלל לחץ מצד גורמים פלשתיניים או ה־BDS. ביקשו ממך להחרים?
"לא. אני לא מרשה לאף אחד להגיד לי מה לעשות".
המופע החדש שלה, שאותו היא מריצה בשנה החולפת, שונה לגמרי מקודמיו. הוא עלה ביוון בפברואר ונקרא "כתב יד". בארץ יקראו לו "סיפור חיי". אלקסיו זונחת בו את התזמורת הגדולה ואת רוב הרפרטואר הנרחב שלה, ועולה לבמה כמעט לבדה. התוצאה היא מופע אינטימי, המשלב תיאטרון עם קטעי משחק, שבהם היא מגוללת ביוונית חלקים מסיפור חייה - בדרמה, בהומור ובכאב.
אלקסיו מדברת על עצמה, פורשת את מחשבותיה, רגשותיה, חלומותיה והגיגיה ומזכירה את הדמויות החשובות שעיצבו את חייה - אמה, אביה, הגרוש שלה, בנה והקהל. בין קטעי המשחק משולבים 15 שירים בליווי שלושה נגנים: צ'לן, גיטריסט ואקורדיוניסט (שמשמש גם פסנתרן).
"ידעתי שאני רוצה לעבוד עם במאי מצוין מהדור החדש ובחרתי ביורגוס ננוריס, שהציע לי לכתוב בעצמי את הטקסט למופע, על רגעים מחיי. זה לא היה פשוט בשבילי, כי אני לא אוהבת לדבר על הביוגרפיה שלי".
למה? את פוחדת מחשיפה?
"לא. אני פשוט מאמינה שביוגרפיה מסתיימת רק בסוף החיים. הרבה פעמים ביקשו ממני רשות לכתוב את הביוגרפיה שלי, אבל אני עדיין חיה ועדיין יוצרת.
"עברנו שישה חודשים של כתיבה ועבודה יומיומית. אחרי שהיה לנו סיפור המסגרת, שיבצנו שירים שיתאימו. לא חשבנו על הלהיטים הכי גדולים שלי, אלא על שירים שישתלבו ויספרו את הסיפור".
היו נושאים שהחלטת לא לספר עליהם במופע?
"אין לי דברים להסתיר. כל אמן חולק את חייו עם הקהל, והקהל מכיר את החיים שלנו. מובן שיש פרטים מאוד דיסקרטיים. הייתי צריכה לחשוב על הערך של מה שאני מספרת, לא רק על עובדות החיים שאחשוף. כי להיות אישה זה קשה, זה מיוחד. את חייבת להיות חזקה, פיקחית, מתוחכמת.
"כתבתי את סיפורן של הנשים ביוון, לכן נשים שצופות במופע מתרגשות מאוד. הן יודעות מה זה אומר לגדול כאישה בארץ הזאת, עם הורים שבאו מהמסורת היוונית, עם המנהגים והערכים המסורתיים".
אלקסיו מודה שנתקלה בקשיים איך להציג את הפנים השונות באישיותה. "רציתי להיות 'חארולה', אבל חארולה היא לא רק הזמרת. היא אישה עם אלמנטים ספציפיים באישיות. לפעמים אני מרגישה שאני לא אישה רגילה. יש לי ראש מלא בהברקות, אני חזקה, אני חלשה, אני יכולה לתקשר עם כל מיני נשמות, אבל אני לא משוגעת. יש לי דמות עם הרבה זוויות".
במופע החדש. "לפעמים אני לא מצליחה להימלט מהרגשות ואז אני מרגישה חלשה"
היא נולדה בשם חאריקליה רופאקה בעיר תבאי שבמרכז יוון. "אני מדברת במופע על הילדות שלי, כשתבאי היתה עיר קטנה. המשפחה שלי עסקה בחקלאות. סבא שלי גידל חיות, כבשים ופרות וחיטה. אבא שלי, תנאסיס, המשיך את דרכו. אבל הוא מת בגיל צעיר מאוד, 35, מסרטן.
"הייתי אז בת 8, הכאב היה גדול. ביחד עם אמי, איפגניה, ואחי יורגוס, שגדול ממני בשנתיים, התחלנו חיים חדשים באתונה. אני רואה בזה הגירה - לעזוב את הבית, את קרובי המשפחה, את השכנים. בשנות השישים יוונים רבים עברו מהכפר לעיר וחוו אותן חוויות.
"רציתי שהקהל יכיר יותר לעומק את הילדה שאיבדה את אביה וחוותה קשיי התבגרות. נערה בשלבי חייה הראשונים, שמנהלת דיאלוגים עם אמה. אחר כך אני מספרת איך התחברתי לעולם המוסיקה והשירה ומדברת על האהבה הראשונה שלי, שנגמרה בשיברון לב. ואז על הגירושים והבדידות וההחלטה להתעשת, להתחזק ולהמשיך להאמין במימוש הפנטזיות והחלומות שלי".
בדרך לאולם באתונה שבו היא אמורה להופיע בערב, היא משמיעה לי בטלפון הנייד שלה את הסינגל החדש שהוציאה לאחרונה. שיר בסגנון לטיני על אנשים שמשנים את דעתם מהיום למחר ועל אנשים שאומרים "כן", ולמעשה מתכוונים ל"לא".
את נשמעת פסימית לגבי המצב של יוון.
"אני מנסה לזרום עם זה. נזהרת כמו רוב האנשים, מנסה לראות את החיים בזווית פילוסופית שונה, לחפש ספקטרום חדש, חזון חדש. לחיות עם פחות, ולא לאבד את הרגישות שלנו. למשל, יוון חייבת לעזור למהגרים מסוריה, מאפריקה ומכל העולם. זה לא הוגן לסגור את הגבולות שלנו. גם אנחנו היינו מהגרים, ומדינות אחרות קיבלו אותנו. זו מציאות חדשה שאנחנו חייבים להסתגל אליה".
היא מקפידה להיות מעורבת חברתית, נלחמת עבור זכויות אמנים, ובין השאר מקורבת ותורמת לארגון "רופאים ללא גבולות". "אני אדם אקטיבי. אם כל אחד יוכל לעשות משהו, נהפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל אני מאמינה שכרגע הבעיה היא שלפוליטיקאים באירופה אין פתרונות".
את רואה את עצמך מנסה להשפיע דרך הפוליטיקה?
"לא, כי אני לא מסוגלת לשקר. כל מי שנכנס לפוליטיקה חושב שהוא יכול לעזור ולתרום, אבל המצב משנה אותו. אני לא מספיק מתאימה להיות חברת פרלמנט או שרת התרבות. אנחנו צריכים אנשים שיהיו מתאימים לזה. אני זמרת מאוד טובה, אבל פוליטיקה זה משהו שאני לא יכולה לעשות".
עד כמה המשבר הכלכלי משפיע על מצב האמנים ביוון?
"משפיע מאוד. תעשיית המוסיקה וחברות התקליטים כבר לא עובדות. אי אפשר להרים הפקות מוסיקליות טובות. החברות לא יכולות לתת לאמנים צעירים צ'אנס לעשות את המוסיקה שלהם. בגלל הקשיים נוצרו מקומות קטנים להופעות לאמנים הצעירים, אבל התעשייה כולה במצב אומלל".
• • •
שעת ערב באתונה. אנחנו מגיעים לדרום העיר, לצומת רחובות הכולל מרכול שפתוח אל תוך הלילה ושני בתי קפה, שמגישים מנות יווניות אותנטיות. הנוף האורבני כאן מזכיר את סביבת תיאטרון "נגה" ביפו.
מעברו השני של הצומת נמצא "תיאטרון ואסילאקיס המחודש", אולם הופעות קטן ואינטימי, שכולל 300 מקומות בלבד. צורת הישיבה בשורות המטפסות לגובה מזכירה את אולם צוותא בתל אביב, ועל הקירות בלובי תלויות תמונותיהם של גדולי שחקני יוון.
מעריציה של אלקסיו, שהזמינו כרטיסים מראש, נכנסים לאולם במהירות. אפשר למצוא כאן מבוגרים בני גילה, לצד צעירים בני 20 פלוס, שגדלו על שיריה.
חושך באולם. היא עולה לבמה הריקה באפילה מוחלטת, מחזיקה בידיה טאבלט ומדברת. הקהל בדממה, מאזין לכל הברה. יעברו כמה דקות עד שהאור יידלק ושלושת המלווים יתחילו בנגינה.
שולחן וכיסא מוכנסים לבמה, וזרקור מאיר בצורת מלבן, מסמן את קבר אביה. פנס נוסף מסמן למעלה את נשמת אמה בשמיים, ואז נדלק על הבמה מלבן נוסף, שהופך לקבר של אמא שלה. אלקסיו מדברת אל שני הוריה המתים, וגם מי שלא מבין מילה אחת ביוונית, כמוני, מצטמרר מהתרגשות לנוכח העוצמה שהיא משדרת.
"אמי מתה כשהייתי בת 28", היא מספרת לי אחר כך, "היא לא זכתה לראות את הבן שלי. אני מדברת על בני במופע, כי הרגע שבו נולד לי תינוק היה המשמח והחשוב ביותר בחיים שלי. אני בת מזל שיש לי ילד משלי".
בראיון איתי אומרת אלקסיו שאביו של בנה היחיד, מאנוס תאופילו (34), הוא בעלה הראשון, אכילס. אבל בראיונות אחרים שהעניקה לאורך הקריירה סיפרה שבנה אומץ, לאחר שניסתה במשך זמן רב להרות ולא הצליחה.
הבן, כיום מפיק מוסיקלי שעובד עם זמרים ועם יוצרים צעירים, נקרא על שמו של המלחין מאנוס לואיזוס, אשר עימו הרבתה אלקסיו לעבוד עד שהלך לעולמו ב־1982 - השנה שבה נולד הבן.
רצית להביא עוד ילדים?
"כן, ניסיתי, וזה היה קשה לי. אני שייכת לקטגוריה הזאת של נשים שמנסות, מנסות ומנסות - ואין תוצאות. הזמן שעבר סגר את הפצעים".
היא גרושה פעמיים. לאורך השנים ניסתה לשמור את חייה הפרטיים בצל, נסתרים מעין הציבור, למרות אינספור השמועות סביב חייה האישיים. היא עצמה סיפרה בעבר שחיי האהבה שלה צלחו רק כשהאהבות שלה הגיעו מחוץ למקצועות הבמה.
במופע את מדברת על כך שאת מחפשת אהבה.
"אהבה, אהבה, אהבה, כל חיי הייתי עצמאית באהבה. בשבילי, להיות עם גבר, שתהיה לי משפחה, זה היה חשוב יותר אפילו מהמוסיקה. אני מאמינה שמוסיקה ללא אהבה לא שווה כלום".
וכיום?
"כיום האהבה הלכה לישון. אני נמצאת עכשיו בשלב יותר רוחני של חיי. אני לא חושבת שאני מחפשת כרגע. אני מאמינה שדברים כאלה מגיעים בפתאומיות. אף פעם לא חיפשתי".
יש סיכוי שתתאהבי בישראלי בביקורך הקרוב?
"אתה מכיר גברים נאים מישראל להכיר לי?"
לקראת אמצע המופע מוכנסת לבמה הריקה במה עגולה, ניידת, שצידה האחד בנוי כאחורי קלעים וצידה האחר כבמת הופעות. "חארולה" עולה אל "אחורי הקלעים", מתלבשת, מתאפרת, מתבשמת. ואז הבמה מסתובבת ב־180 מעלות, ואלקסיו מופיעה מול הקהל על במת ההופעות הניידת, מגישה מחרוזת ממיטב שיריה. זה הרגע בסיפור שמסמל את ההצלחה הגדולה בקריירה שלה.
על הבמה. "רציתי שהקהל יכיר יותר לעומק את הילדה שאיבדה את אביה"
הקהל נלהב, מוחא כפיים, שר עם אלילתו את המילים. בסיום המופע שבתוך המופע הבמה הניידת מסתובבת שוב - ואלקסיו נותרת לשבת לבדה מאחורי הקלעים, מסירה מעצמה את האיפור, בודדה.
"כך זה אצל כל האמנים", היא מסבירה לי, "אתה מופיע מול 50 אלף איש, ואז אתה חוזר הביתה, ואתה לבד. זאת המציאות. לפעמים זה בסדר ולפעמים לא. לכן אנחנו לא כאלה נורמליים".
מה מבחינתך הרגע הכי קשה במופע?
"בחלק הראשון אני מספרת על החיים החדשים שהתחלנו באתונה בלי אבא שלי. אחי יורגו נאלץ לעבוד כמלח. האונייה שהוא הפליג בה טבעה, ובמזל גדול הצילו אותו מהים. כשהוא בא לצפות בחזרות למופע הוא התרגש מאוד, כי הוא זכר את כל מה שאני מספרת. התחבקנו ובכינו יחד".
האח יורגו נפצע קשה לפני כעשר שנים בתאונת דרכים, כשנפגע מרכב חולף. "חייו ניצלו בנס בפעם השנייה", אומרת אלקסיו, "אבל תקופת השיקום היתה קשה עבורו, עבורי ועבור אשתו. הוא היה מוכן למות. עכשיו הוא בסדר, אבל עדיין מתקשה בהליכה וסובל מבעיות. הוא גם איבד הרבה משמחת החיים שלו".
נדמה שהחיים שלך היו מלאים בלא מעט צער.
"כן, אבל הם גם שמחים. הרגע הכי משמח הוא מחיאות הכפיים שאני מקבלת".
לא פחדת מתגובות שליליות?
"אחרי 45 שנים על הבמה אני כבר לא פוחדת מכלום. אני תמיד עושה דברים שאני מאמינה בהם ונותנת לקהל את המיטב שלי, את הכי טוב שהגוף, הלב והנשמה שלי יכולים להציע. לכן אוהבים אותי. הייתי בטוחה שהקהל רוצה ממני עוד. משהו אחר, שונה מאשר רק לשיר את השירים.
"הדאגה שמופע לא יצליח קיימת תמיד בירכתי הראש, וזה קשה, כי זה הסיפור האישי שלי. זו חאריס אלקסיו שכותבת את הסיפור ומשחקת אותו על הבמה. איש ביוון לא עשה זאת לפניי. תמיד מחכים שאנשים ילכו לעולמם כדי לספר את סיפורם. במאי גדול אחד אמר לי שאני חכמה לספר את הסיפור שלי בעצמי, ולא לתת לאחרים לעשות את זה אחרי שאלך.
"אני חושבת שהמבקרים הופתעו. הם לא ציפו שאעז לעשות מופע מהסוג הזה. זה יפה בעיניי. אחד הדברים הטובים שעשיתי בקריירה שלי".
מה עובר לך בראש, וגם בגוף, בזמן המופע? את חיה מחדש את הרגעים שאת מתארת?
"אני מנסה להיות מקצוענית. לא לחיות מחדש את הדרמה בכל יום. שחקן חייב לשמור על ריחוק, אחרת אתה תהיה קורבן של היצירה שלך. אני מנסה להיות שחקנית, אבל לפעמים אני בורחת מזה ומתחברת לרגשות שלי. לפעמים אני לא מצליחה להימלט מהרגשות ואז אני מרגישה חלשה, כי הכל נמצא שם".
את גם מאלתרת במהלך המופע.
"(בחיוך) כן, כי זה הסיפור שלי, אז אני יכולה להרשות לעצמי להוסיף או לגרוע פרטים".
איך התחושה שחאריס אלקסיו האגדית עומדת מול 300 איש בלבד, כשהיא רגילה לעמוד מול אלפים?
"בשבילי אני חאריס אלקסיו האישה, ובכלל, אני לא אוהבת שאומרים שאני 'אגדית' ו'מיתולוגית'. אני יודעת שאני מביעה בקול ובשירה שלי את הנשמה של האנשים ביוון. אני לא יודעת איך ולמה.
"אני מחוברת לשורשים העתיקים, כאילו חייתי לא פעם אחת, אלא פעמיים־שלוש. אני לא יודעת איך, אבל בקול שלי צרוב הזיכרון הזה. וזה מה שהמאזינים אוהבים בי, שיש בי את הזיכרונות של עמי וארצי. לכן הם קוראים לי בשמות כמו 'אגדה' ו'אלילה'".
• • •
מאתונה תמשיך אלקסיו להופעות בסלוניקי, ובסוף החודש תנחת בישראל (28, 29 ו־30 בנובמבר, בבית החייל בתל אביב). המופע בארץ יגיע עם התפאורה המקורית, הרכב הנגנים וההפקה המלאה מיוון, וילווה בתרגום סימולטני שיוקרן על מסכים.
יש משהו שעליו את מתחרטת בחייך, בקריירה שלך?
"כשאתה הולך עם הרגשות ועם האמת שלך, מובן שאתה עושה טעויות, וטבעי שיהיו לך חרטות. בדיעבד אתה חושב על מה שעשית ושואל שאלות".
אילו חלומות נשארו לך להגשים?
"להמשיך להיות פעילה, כל יום, להרגיש חיה ולהציע לאנשים ולעצמי כמה שיותר. אני לא רוצה להרגיש שאני אישה זקנה שלא עושה כלום. עדיף לי למות מאשר להיות חסרת תכלית".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו