אין מילים המזוהות יותר עם חיל האוויר הישראלי מאשר צמד המילים שהגה משה (פומי) הדר, עורכו הראשון של ביטאון חיל האוויר, והללו הן כמובן "הטובים לטיס". אלא שבסיסמת החיל האלמותית הזו, שכבודה במקומה, מתחבאת גם תקרת זכוכית גברית קשה לניפוץ. סדקים ראשונים נבקעו בה עם גיוסן של נשים ראשונות לקורס הטיס, והורחבו כשהללו והבאות אחריהן הפכו, במגמה נמשכת, לטייסות ולנשות צוות אוויר מן המניין.
חיל האוויר הוא כמובן לא רק הטייסים והטייסות שבו. הוא כולל שלל תפקידים משמעותיים וחשובים לא פחות. אחת מהאחראיות המרכזיות ליצירת הסדקים באותה תקרת זכוכית היא מי שמונתה לפני כמה חודשים - בשיאה של קריירה מרשימה שכללה שלל תפקידים ובהם רופאה מוטסת - לרופאה הראשית של החיל.
הכירו את אל"מ יפעת ארליך, בת 47, נשואה לשי ואמא לארבעה ילדים המתגוררת בהרחבת הקיבוץ כפר מנחם. "נולדתי באשקלון, בת זקונים לשני אחים גדולים", היא מספרת, "הוריי עלו לארץ מאיראן בסוף שנות ה־50, בנפרד, הכירו במעברה בארץ ונישאו. היינו משפחה ציונית. אבי, אברהם סעידי ז"ל, היה פעיל ציוני עוד בפרס. כילדה שמעתי בבית סיפורים על מה זה לחיות בגולה ולסבול מגילויי אנטישמיות. בבית שלנו מדינת ישראל היא לא דבר מובן מאליו וצריך לתרום לה כמה שאפשר ולא לעזוב אותה. השירות בצבא נחשב אצלנו לערך חשוב ולגאווה גדולה. יש לי משפחה בארה"ב והיינו שולחים להם תמונות שלי במדים. אבי היה חובש ולחם בששת הימים וביום כיפור.
"אמא שלי, גילת, היתה פמיניסטית בדור שעוד לא דיברו בו על פמיניזם. ממנה למדתי שגם אישה יכולה וצריכה להיות עצמאית ולעבוד במקצוע מכובד שיאפשר עצמאות כלכלית ועניין אישי. אמא עבדה בהסתדרות, אבא היה מנהל לשכת העבודה באשקלון, ושניהם היו גם פעילי ציבור".
אתגרים ומטרות
לקראת הגיוס החליטה ארליך על מסלול בעתודה אקדמית. "רציתי לעשות שירות כמה שיותר משמעותי והיה בזה גם אתגר, ואני אוהבת אתגרים", היא מסבירה, "אם בסולם יש 10 שלבים, אני אכוון לשלב ה־12 - אז הלכתי על לימודי רפואה בטכניון. בגיל 18 הייתי סטודנטית מן המניין. אם הצבא הוא מסגרת תומכת, כאן אתה אדון לעצמך. גרתי במעונות, התחלתי את החיים העצמאיים ולמדתי שבע שנים רפואה. לימודים לא קלים, ארוכים, גם בהיקף, גם באינטנסיביות וגם חברתית. רוב החבר'ה יותר מבוגרים כמובן, היינו רק שבעה או שמונה עתודאים.
"בשנה השביעית עשיתי סטאז' בבתי החולים ברזילי ואיכילוב, ואז הייתי צריכה לחזור לצבא. שאלתי את עצמי, מה עושים? מכיוון ששני אחיי הגדולים היו בחיל האוויר, היה לי ברור שגם אני רוצה חיל האוויר. סיימתי את הסטאז' ב־1995, ואז התעקשתי ונידנדתי לכולם, כולל קצין הרפואה הראשי של צה"ל, עד שנכנעו ושלחו אותי לחיל האוויר. הוצבתי כרופאה זוטרה בבסיס חצרים, היכן שאחי הגדול שירת. הוא גדול ממני ב־11 שנים ואני ממש זוכרת אותו חוזר הביתה עם תג היחידה, ככה שמבחינתי זה היה מרגש מאוד לשרת שם.
"מהיום הראשון בחצרים הרגשתי שהגעתי הביתה. לחיות בבסיס חיל האוויר זה בית. המקום חי כל הזמן, זה לא בסיס עורפי שסוגר את שעריו בערב. הוא נושם כל הזמן. אתה הופך להיות איבר מהגוף החי הזה, וזו הרגשה נהדרת. בחצרים כתוב על קיר המרפאה 'במבחן להצלת חיים אין מועד ב', המשפט הזה הפך למוטו שלי".
בבסיס חצרים ממוקם גף פינוי של יחידת החילוץ 669, שבו מצאה ארליך את השלב הבא בסולם שלה. "החלטתי שאני רוצה להיות רופאה מוטסת של 669 ועברתי את ההכשרה של פינוי בהיטס", היא מספרת, "אחרי ההכשרה השתלבתי במערך הרפואה של 669 ותוך כדי התפקיד הראשון כרופאה בבסיס, תפסתי כוננות של 669. השתתפתי בפינויים של תאונות דרכים, תאונות אימונים, פינוי מטיילים ממקומות קשים, למשל חילוץ של מישהו שקיבל אירוע לבבי במצדה.
"אחד הפינויים הראשונים שלי היה זירה מורכבת מאוד, תאונת אימונים של פיצוץ פגז. היו שם שלושה פצועים קשה, אחד מהם מונשם. השתתפתי גם בחילוץ כבל של מטיילת מהמכתש הגדול ששברה את הרגל במקום עם עבירות קשה מאוד, ואני השתלשלתי מהמסוק והעליתי אותה. החילוץ היה מוצלח וזה היה סיפוק גדול".
בתקופת השירות בחצרים זכתה ארליך לענוד על מדיה את סמל חצי הכנף, הניתן לרופאים מוטסים ו"זוכים בו במאמץ לא פשוט", אבל הזכייה המשמעותית יותר עבורה היתה ההיכרות עם המכונאי המוטס שי. "הכרנו בפינויים משותפים ובהתחלה עפו בינינו קצת ניצוצות לא טובים", היא נזכרת, "הוא העלה למסוק פצוע שלדעתי לא היה צריך להעלות, אבל בסוף הניצוצות שינו כיוון וזה נגמר בחופה וקידושין. היום יש לנו ארבעה ילדים, הבת הגדולה אור בת 18 ואמורה להתגייס בקרוב. אחריה אביב בת 16, יהונתן בן 12 ויאיר הקטן בן 6 שעלה השנה לכיתה א'".
איך משלבים בין הקריירה המאתגרת לבין האימהות והמשפחה?
"אי אפשר לפתח גם קריירה צבאית וגם אימהות או הורות בלי שותף חזק ומפרגן. חיים של רופא הם לא קלים; להיות נשוי לרופאה זה 'אירוע' לא קל, ורופאה שהיא גם קצינה מכפיל את זה. אנחנו גם משפחה מגויסת, אמא שלי ואמא של בעלי מגיעות קבוע והיום כשהבנות גדלו אז גם הן עוזרות המון.
"מבחינה אישית זה לא קל, ותמיד מלווה בתחושות של 'אני לא שם מספיק ואולי הייתי יכולה לתת יותר', אבל אני מאמינה שאם רוצים לעשות משהו מספיק חשוב - הכל מסתדר במקום. אם יש רצון ואמונה, יש גם יכולת. כמו כן, אמא עובדת, כמו שאמא שלי היתה, נותנת לילדים המון. יש לזה אולי מחיר על חשבון השעות בבית, אבל הילדים רואים אמא מצליחה, שיודעת מה זה לעבוד קשה ויודעת להציב מטרות ולעמוד בהן. אלה ערכים שקשה לכמת אותם, והם עוברים לילדים".
תמיד ראשונה
מחצרים עברה ארליך לפקד על המרפאה בפלמחים, בסיס גדול שבו משרתות יחידות רבות, וגם שם המשיכה לסדוק את תקרת הזכוכית. "בפלמחים היה גף פינוי של 669 לגיזרת הצפון", היא מספרת, "בכוננויות האלה היה צריך לחצות את הגבול ללבנון, מה שנקרא לחצות קו סגול, והיה דיון גדול אם נשים יכולות לעשות את זה. עד אז לא עלה הצורך בכך, כי רופאות לא שירתו בתפקידים שהצריכו זאת.
"הדיון הגיע למפקד חיל האוויר דאז, איתן בן אליהו, והתקבלה החלטה שרופאות יוכלו להתנדב לחצות קו ללבנון. אני הייתי הראשונה שחתמה על ההתנדבות הזו. זו היתה תקופה אינטנסיבית מאוד של אירועים על בסיס יומי והשתתפתי בפינויי פצועים ובאירועים לא קלים. הייתי למשל באסון הסלוקי באוגוסט 1997, שבו נהרגו חמישה לוחמים מחטיבת גולני וחמישה נוספים נפצעו".
כמה חודשים לאחר מכן, במארס 1998, התרחשה תאונת אימונים שבה נהרגו מפקד הבסיס תא"ל שמואל אלדר וסגן אילן גור בהתרסקות מסוק הקוברה שבו טסו. "האירוע הזה היה אירוע שעיצב אותי והשפיע עלי עמוקות", אומרת ארליך, "הייתי קצינה שאיבדה מפקד אהוב ומוערך, וזו היתה מכה לא קטנה. הכרתי גם את המשפחה של שמואל, גרנו באותו מקום בבסיס. זו היתה מכה כואבת, אבל אז הבנתי שוב, וביתר שאת, את המשפחתיות ואת הקשר העמוק והמעורבות החברתית החזקה שיש בין אנשי חיל האוויר".
אחרי השירות בפלמחים, כחלק מהמסלול של רופא צבאי, יצאה ארליך להתמחות מקצועית בבית חולים אזרחי. "התחלתי התמחות במחלקה פנימית באסף הרופא, ואז החלטתי שאני עוברת לרפואת עור בסורוקה", היא מספרת, "זו התמחות של חמש שנים, שכוללת גם משמרות במיון, תורנויות, לילות, שבתות, חגים. אין הנחות. ההתמחות הזו היא ממש ללמוד מה זה להיות רופאה, על כל המורכבות של הנושא".
לאחר ההתמחות שירתה ארליך, שוב כאישה הראשונה בתפקיד, כמפקדת גף הרפואה בבסיס תל נוף. "היו כאלה שניסו להגיד לי, 'למה לך תל נוף? בואי נמצא לך בסיס קטן', אבל אני אמרתי, 'זו לא חוכמה להצליח איפה שקל'. הייתי שם שנה וחצי, ואז הציעו לי לצאת מחיל האוויר ולשרת גם בחיל ירוק. הלכתי להיות ראש מדור בענף רפואה תעסוקתית ומיון רפואי ואז עברתי לתפקיד ראש הענף".
מה היה מוטל על כתפייך כראש הענף?
"ענף הרפואה התעסוקתית הוא בעצם החוליה המחברת בין הצבא לאזרחות. החל מתהליכי קביעת הכשירות הרפואית עבור מלש"בים והרפואה של לשכות הגיוס, דרך קביעת הכשירות לקורסים שונים כמו קורס קצינים, וכלה במדיניות קביעת ההקלות והפטורים. זה עיסוק מרתק שיש בו השפעה על החלטות ברמה הלאומית. בתקופה שלי, למשל, היה דיון בקביעת הכשירות הרפואית לשירות לחולי צליאק. מדובר בהבנה ששירות בצבא הוא חובה, אבל גם זכות. והצבא צריך להבין שהוא חייב לעזור לכל אחד לממש את הזכות הזו.
"בפן של חיל הרפואה, צריך לדאוג לאפשר לחולים האלה את התנאים המתאימים לשרת בצבא - וכשווים בין שווים. בתקופתי שם עבר גם חוק טל והתחילו להיקלט חרדים בלשכות הגיוס. נערכנו במיוחד בלשכות כדי לאפשר את הבדיקות והמיונים הרפואיים, בלי לפגוע בצרכים המיוחדים של הציבור הזה".
לדאוג לכולם
משם חזרה ארליך לירפ"א, יחידת הרפואה האווירית או "הפנינה של הרפואה בחיל האוויר", כהגדרתה. "הרפואה התעופתית היא תחום או דיסציפלינה נפרדת ברפואה", היא מסבירה, "אנשים נועדו ללכת על הקרקע, לא לעוף בגבהים. לשהייה בגובה, בפלטפורמות מבצעיות או אחרות, יש השפעות שונות על הגוף. טיסה היא אירוע שלם ומורכב, וצריך לראות שהמשימה מתבצעת בלי לפגוע באדם שנמצא בתא הטייס. אין מרווח לטעויות".
בתום התפקיד למדה ארליך במשך שנה במכללה לביטחון לאומי ומשם עברה לשרת כרופאה החילית הראשונה של חיל האוויר, תפקיד שבו היא נמצאת בארבעת החודשים האחרונים. "זה תפקיד עם המון אחריות, לצד הרבה גאווה ושליחות", היא אומרת בחיוך, "ברמה האישית, זו סגירת מעגל של מישהי שהתדפקה על דלתות החיל לפני יותר מ־20 שנה".
מה כולל התפקיד?
"מערך הרפואה של חיל האוויר הוא מערך מורכב בכמה רמות. בסופו של דבר, הייעוד שלו הוא לתת מענה רפואי מלא, בשיגרה ובחירום, כדי לאפשר לחיל לבצע את משימותיו. כשפורטים את המשפט הזה מתגלים המון דברים. מאחורי כל מטוס שיוצא לגיחה מבצעית יש עשרות, אם לא מאות, חיילים שמביאים אותו לשם.
"זה מתחיל בלוחם צוות האוויר שאני צריכה למיין אותו נכון, לבדוק שיהיה כשיר, שיאכל מה שהוא צריך לאכול ושלא יקרה לו משהו במהלך הטיסה. זה ממשיך במכונאים, שמתחזקים את המטוס 24/7 ואני צריכה לדאוג שכשכואב להם משהו הם יקבלו מענה נכון. וזה יורד למטה גם למטבח, שבו אני צריכה לוודא שהמזון בריא ושאין בעיית תברואה, או לוודא שכל חייל חוזר לישון במגורים בתנאים תברואתיים מתאימים.
"כמו כן, קיים גם הפן הנפשי והפסיכולוגי. לצורך העניין, טייסים לא שונים מכל אדם וכשהם חוזרים מגיחה מבצעית ושומעים לפעמים בחדשות שבהפצצה נהרגו ילדים, יכול מאוד להיות שיהיה להם כבד על הלב. אז אני צריכה לדאוג שלכל חייל יהיה פסיכולוג שיידע לשמוע אותו ולייעץ גם לו וגם למפקד שלו.
"אנחנו עושים המון הדרכות למפקדים ומדריכים אותם לזהות ולהתמודד עם מצבי מצוקה. יש הדרכות כאלה גם בשיגרה וגם בתהליכי הכשרה של מפקדים בחיל. זה כולל, אגב, גם הדרכות של איך צריך לישון או לאכול כדי להתנהל בבריאות נפשית תקינה. גם בחירום וגם בשיגרה".
לפתוח עוד דלתות
בכל התפקידים שעשתה, וגם באלה שעוד תעשה, מודעת ארליך היטב לחשיבות היותה אישה פורצת דרך. "אני מודעת לחשיבות הזו, למרות שביומיום אני פשוט עושה את התפקיד הכי טוב שאני יודעת ויכולה", היא אומרת, "מהניסיון שלי, בכל צומת דרכים שבו הייתי, ההתייחסות אלי היתה עניינית ומקצועית. לא עשו לי הנחות ולא ביקשתי כאלה, העריכו אותי תמיד לפי היכולות שלי.
"אף פעם גם לא ויתרתי לעצמי. התמודדתי על תפקידים והיו מי שאמרו לי, 'למה את צריכה את זה?' אבל יש לי בעירה פנימית להציב מטרה ולעמוד בה. בסופו של דבר, מה שאני אומרת לילדים שלי וגם לחיילים שלי הוא: 'תסתכלו בבוקר במראה ותהיו שלמים עם עצמכם. תדעו שעשיתם את הכי טוב שאתם יכולים כדי להשיג את מה שרציתם'".
ועדיין, הצבא נתפס כמקום גברי.
"בשביל שיהיה יער צריך לזרוע הרבה זרעים ולשתול הרבה עצים. אני חושבת שהיום הצבא נמצא במקום שבו הדלת לנשים נפתחה, ועכשיו צריך לדאוג לטפח את הזרעים ולזרוע עוד כדי שהיער יגדל. התהליך הזה כולל גם את ההבנה שחיילת היא לא חייל בחצאית. יש הבדלים ויש לחיילת יתרונות, לצד חסרונות. לא מזמן היתה לי שיחה עם קצינות צעירות, ודיברנו על המורכבות של שירות בצבא כאישה. אמרתי להן שאני לא בטוחה שהמצב באזרחות שונה, ודווקא בצבא, למרות הגישה שהוא גוף גברי, יש המון רצון ופתיחות לקדם נשים.
"רואים את זה בהחלטות לפתוח לנשים תפקידים בהמון מקצועות שנחשבו שנים לגבריים, והצבא גם מאפשר את הצמיחה של הנשים בכל התפקידים ובכל החילות. זה לא שיום אחד פורצים ושוברים את תקרת הזכוכית, אלא בכל יום צריך לפתוח עוד דלת, לעשות עוד צעד. זה קשה ומורכב, אבל אפשר וצריך להתמודד עם זה. כשאותן קצינות מסתכלות למעלה ואומרות, 'אין הרבה נשים', אני אומרת להן, 'נכון, אבל אנחנו צריכות לייצר את המסה הקריטית'. כשיהיו מספיק רס"ניות, ייצאו מהן סא"ליות, וכן הלאה. הצבא מבין היום שהנשים הן טובות ומקצועיות והוא יכול לקבל מהן המון, בלי לעשות להן טובות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו