שלמה גרוניך מתרגש, וזה לא עניין של מה בכך אחרי 45 שנות קריירה, שורה ארוכה של יצירות מוערכות ולהיטים במגוון סגנונות ושלל מופעים בארץ וגם בחו"ל. גרוניך מתרגש משום שב־5 בנובמבר תארח אותו ואת מיטב יצירותיו התזמורת הפילהרמונית הישראלית לקונצרט מיוחד בהיכל התרבות בתל אביב. "זו הפעם הראשונה שהפילהרמונית מקדישה קונצרט למוסיקה שלי כשהם מלווים אותי, זה מאוד מרגש ומחמיא, סוג של פיסגה", אומר גרוניך. "אני קורא ראיונות שלי משנות השבעים ששולחים לי. שואלים אותי שם על מה אני חולם ואני עונה להופיע עם הפילהרמונית ושתזמורות מרחבי העולם ינגנו יצירות שלי. אז הנה זה הגיע. צמחתי מתוך המוסיקה הקלאסית. התחנכתי על ברכיה וממנה נבטתי. הקטע הקלאסי הראשון שכבש את נשמתי היה 'סימפוניית לילה זעירה' של מוצארט, ששמעתי בבית.
"מבחינת העיבודים והניהול המוסיקלי אני נותן לאילן מוכיח (המנצח) להוביל. הוא מאוד רוצה לשמוע מה יש לי להגיד ואני אומר המון, אבל החלטתי לא לקחת עלי את העיבודים ולתת לו. להפתעתי הוא אמר שלדעתו צריך לבצע בקונצרט גם שירים שהם פחות להיטים כמו 'בשעת התבהרות' ('לואיס ילדת חלום') וזה מאוד מרגש אותי, כי אלה שירים שאני מתגעגע אליהם. אני לא שר אותם הרבה בהופעות הרגילות שלי והם מאוד מתאימים לתזמורת ופתאום יקבלו נפח גדול".
זה יהיה ערב שבו ייסגרו כמה מעגלים בחיים ובקריירה של היוצר בן ה־67, שבגיל 6 הכריח אותו אביו, המוסיקאי אוטו (אהרון) גרוניך, לשבת ליד הפסנתר וללמוד לנגן. "אבא שלי ראה שאני מגיל אפס מנגן בכל דבר שראיתי בבית בחדרה - גדר, דלת, קיר, שולחן, הרגליים שלו. ניגנתי בחלילית. נולדתי למוסיקה ואבא שלי ייעד אותי להיות מוסיקאי. אמא שלי גאולה לא עירערה על החזון שלו. בגיל 6 הוא 'נעץ' אותי על הפסנתר".
גרוניך עם שתי בנותיו בצעירותן. "אני אבא דאגן בצורה חולנית והיסטרית, לא בריאה" // צילום: משה שי
אנחנו נפגשים בבית קפה לא רחוק מביתו בעשרים השנים האחרונות במושב חרוצים בשרון. גרוניך מצית סיגריה ונזכר: "חזרתי יום אחד מבית הספר, אבא הראה לי את הפסנתר השחור העומד ואמר לי 'שלמה, זה שלך'. קפצתי על הכיסא, רגליים משתלשלות, והתחלתי ללמוד. הייתי צריך בכל יום לעשות מכסות של זמן ואוי ואבוי אם לא. שיטה ספרטנית של אבא ממוצא אוסטרי, שאגב גדל ברומניה. היו שעות שהיתי חייב להתאמן ולא אהבתי את זה. אני עד היום לא יודע לענות אם אבא שלי עשה טוב או רע שהוא השליט עלי כזה משטר. אני חושב שהייתי מגיע בכל מקרה למוסיקה והייתי פסנתרן פחות טוב כי הייתי מתאמן פחות".
גרוניך היה ילד סנדוויץ', וגם שני אחיו עסקו במוסיקה. "אחי הגדול אילן הוא היום פרופסור לכינור בברלין ועולים אליו לרגל מכל העולם. איש מוסיקה קלאסית דגול באמת. יצא לי לנגן איתו בתקליט 'קונצרט לייב', יש לי איתו קטעים כמו 'אל מלא רחמים' ו'The invention man'. חשבתי להזמין אותו לנגן איתי בקונצרט עם הפילהרמונית, אבל זה לא יקרה", הוא אומר. "אחי הצעיר ירון ניגן בחצוצרה ובגיל 20 נהרג במלחמת יום הכיפורים. היינו שלושה אחים, שלושה מוסיקאים. באלבום 'נטו לייב' הקדשתי לזכרו את השיר 'חצוצרה ופסנתר', שבו אני אומר 'לא הספקנו להיות חברים, להיות יחד, לנגן יחד'. לא ייאמן כמה זה כואב ועם השנים זה יותר כואב", הוא אומר בעיניים נוצצות מדמעות. "גם בשיר שלי 'מכבי אש' ירון מוזכר. הייתי רוצה לכתוב יותר עליו ועל אבא ובינתיים זה לא הסתייע".
מתי התחלת להופיע?
"ניגנתי עם אבא בחלטורות מגיל 12. הוא היה הכלייזמר של חדרה והסביבה, איש המוסיקה של העיר, שם דבר, זמר שגם ניגן בהמון כלים - סקסופון, קלרינט, טובה - וגם היה מורה לזימרה. הוא היה מופיע באירועים, בחתונות, בנשפים. אני הייתי מנגן באקורדיון ונרדם והוא היה תוקע לי את הקלרינט באוזן ומעיר אותי. הוא לקח אותי איתו כדי לתת לי את הבמה, לשם הוא ייעד אותי. אהבתי את זה. אהבתי להופיע מגיל מאוד צעיר, שישימו לב אלי, לקבל תשומת לב, לבלוט. זה סוג של צורך. לנגן לכולם. בגיל 14 עברתי לכפר הנוער 'הדסים' והייתי הפסנתרן של הכפר. זה ייעוד, תפקיד כזה".
המוסיקה עזרה לך למצוא חן בעיני הבנות?
"המוסיקה היתה הדרך לתפוס תשומת לב, לנגן ולרקוד, הייתי גם רקדן. כן, להצליח אצל בנות המין היפה. ב'הדסים' כבר היה מאוד ברור שאני יכול לנגן ואנשים יקשיבו לי. התחיל ההוויי הזה שאני יושב ליד הפסנתר ומסביבי אנשים עומדים ושרים יחד ביטלס ו'האימהות והאבות'. לפני זה היה רק ברסיטלים שניגנתי מגיל 7 בחדרה, שבא קהל ושומע את התלמידים של המורה ברוורמן. ואני הייתי האחרון כי הייתי הכי קטן. גם כשגדלתי הייתי הכי קטן".
כמו פגישת מחזור
השירות הצבאי זימן לגרוניך מפגש עם שניים שלימים ישתף איתם פעולה. "הדרכתי את צוות הוויי סיני ושם פגשתי לראשונה את שלמה יידוב ומוני מושונוב. הכנתי תוכנית שהיה לחיילים קשה לקבל אותה". עם מושונוב הוא ייפגש בהמשך בתוכנית "זהו זה". המפגש עם יידוב הוביל כעבור כמה שנים להקמת שלישיית "קצת אחרת", והצלע השלישית היא שם טוב לוי, שלימים גם יהיה גיסו של גרוניך. השלישייה, שנחשבת לפורצת דרך במוסיקה הישראלית, הוציאה אלבום אחד שכלל קטעי רוק מתקדם ואוונגרד עם השפעות ג'אזיות וקלאסיות, ועד היום הוא נחשב לקלאסיקה מקומית. יידוב ולוי יהיו אורחיו של גרוניך בקונצרט עם הפילהרמונית.
גרוניך בשנות השמונים. "כל הדברים שקורים לי הם לא מתוכננים" // צילום: נתי הרניק/לע"מ
"זה לא ייאמן. כמה שנים עברו מאז. 42 שנה. אנחנו מתחבקים כמו משפחה, אחים, וברגע שאנחנו מתחילים לנגן כל 42 השנים האלה נעלמות, מתאדות, ואנחנו שוב אותם ילדים שמתחברים בקסם הזה, וזה מאוד מרגש. כיף גדול לנגן איתם ולהיזכר בחומרים ובשירים האלה. אולי עם השנים אני נהיה יותר נוסטלגי, אבל אני לא ממש מתרפק על העבר. מסקרן אותי להיזכר בשנים קדומות שלי, אבל אנחנו לא יושבים ומדברים איך היינו מנגנים. אנחנו מנגנים, ואז הנוסטלגיה הופכת שוב למציאות".
אורח נוסף במופע יהיה מתי כספי, שהמפגש שלו עם גרוניך באלבום "מאחורי הצלילים", גם הוא משנת 1974, נחשב עד היום לאבן דרך במוסיקה הישראלית, כשהשניים, שני אינדיבידואלים גדולים, מלחינים יחד שירי משוררים. בקונצרט עם הפילהרמונית הם יבצעו יחד את ה"להיט" מאותו אלבום, השיר "ציור". "כמו ברוב הקריירה שלי, גם באלבום עם מתי הכל היה ספונטני", מדגיש גרוניך. "מהרגע הראשון היו בינינו כימיה מטורפת וחיבור שלא ייאמן, שלא הבנו את פשרו אז. לא ידענו. בדיעבד אנחנו מבינים את ההערכה, האהבה והחיבור המדהים שהיו בינינו. וזה לא קורה הרבה, זה לא קורה בחיים, ששני מלחינים יושבים להלחין יחד טקסטים. זה דבר נדיר. וזה זרם לתוך היצירה. לא היה תכנון מתוכנן ושום דבר. פתחנו ספר שירים והתחלנו להלחין. גם באלבומים הבאים שלי, לא תיכננתי לעשות משהו ג'אזי או קלאסי, זה הכל נבע מהצורך הזה להוציא החוצה את היצר והיצירה".
הצורך הזה התעורר אצל גרוניך כבר ב־1971, שלוש שנים לפני המפגשים עם כספי ו"קצת אחרת". בגיל 22 הוא הוציא את אלבום הבכורה שלו "למה לא סיפרת לי?", שכלל את שירו הראשון "רוזה מרציפן", את "אל נא תלך" ולחן לתפילת "אבינו מלכנו". האלבום נחשב בזמנו לאלטרנטיבי, בקטעים מסוימים אף קשה להאזנה. "באלבום הראשון שומעים הרבה כאב, עצב, התייסרות, מרד, רצון למרוד, לבעוט, לכעוס, לצרוח ולבכות", אומר גרוניך. "אני שואל את עצמי במה כל כך רציתי לפגוע וממה כל כך נעלבתי. אני לא יודע. אבל זה ברור. רציתי לנתץ גבולות, להעז ולעשות דברים שאחרים לא מעזים. האמת שבכלל לא חשבתי. כשהלכתי לאולפן, לא ידעתי מה אני הולך לעשות ואילו עיבודים אני הולך לכתוב, הכל קרה תוך כדי, כמו אלתור. היה צורך להקיא את הנשמה, להוציא החוצה. יוני רכטר ואני מתנסים בכתיבת יצירות קלאסיות. אז הוא תמיד מתכנן. לפני שהוא כותב הוא יושב ומתכנן את מבנה היצירה. אבא שלו ארכיטקט דגול, גם הוא ארכיטקט. אני לא מתכנן. אני מתיישב וקופץ למים וטורף את זה. נסחף עם הזרם ושולט בזרם".
אתה מרגיש שעם מתי ושם טוב ורכטר ועוד אמנים הצלחתם ליצור את היסודות לאלטרנטיב הישראלי?
"אני לא אוהב לנתח, אבל כן, בלי שהתכוונו, היה לנו איזה תפקיד בהתפתחות של המוסיקה הישראלית, למשל בכיוון של מוסיקה אוונגרדית ורוק מתקדם, פרוג (פרוגרסיב), שבכלל לא ידענו מה זה. אני בהחלט הייתי מוסיקאי אוונגרדיסט בצעירותי והיו אומרים לי כל הזמן שאני מקדים את זמני. ניסיתי להאט ולא הצלחתי. היום צעירים רוצים להיות מפורסמים, זה הפך למקצוע. אז זה לא היה ככה. האמת הדריכה אותך, הצורך הנפשי לחשוף את מה שאתה רוצה לומר, ולא להיות מפורסם. לא היה רייטינג אז והכל היה יותר אמיתי.
"שנות השבעים היו השנים המהוללות של המוסיקה העולמית, לדעתי. היו אז סקרנות אדירה ויצירתיות מופלאה, בכל העולם. להקות בבריטניה, בארה"ב, בארץ. היום קורה יותר ויותר שצעירים באים ואומרים שהם רוצים להיות כמו הדור שלי או כמוני. זה סיפוק אדיר. זה מביך קצת, אבל בשנים האחרונות פתאום האהדה הציבורית מאנשים שאני נפגש איתם חוזרת אלי בגדול. כשהייתי צעיר לא קיבלתי את התגובה מהקהל באופן כה ברור. רק עם השנים. אני חושב שהקהל נפתח יותר לצורך להביע. משהו טוב קרה לקהל הזה, שהם באים ומרשים לעצמם לבוא ולהגיד לך דברי עידוד ושבח".
מתי התעורר הצורך לעשות שירים שהקהל והרדיו יתחברו אליהם?
"היו לי את הרגעים האלה ואת תחושת ההחמצה והעצב שאני לא מצליח לכבוש קהלים גדולים יותר. השיר 'שירים פשוטים' נולד בזמנו מתוך זעם על זה שלא משדרים את השירים החדשים שלי, אלא רק את הישנים. כמחאה, כתבתי את זה בכעס ובעלבון ובאופן אירוני דווקא זה הפך להיות להיט. אבל עם השנים הבנתי שאני לא אמן עממי שמדבר אל הממוצע הרחב ביותר. אני סוג אחר של מוסיקאי, שמביא דברים פחות קליטים, מתנסה בכל מיני אקורדים אחרים ודיסוננטיים מדי פעם. עם השנים אני גם יותר מלודי וגם ממשיך להתנסות בחקר סגנונות מוסיקה. הצורך הזה להיות מצליח יותר לא שינה לי הרבה בעניין המוסיקה שכתבתי או יצרתי. עם השנים, אולי בעקבות פרויקטים שעשיתי, כמו עם מקהלת שבא, שזכה לאהדה עצומה מהציבור, אנשים היו מחבקים אותי ברחוב ואומרים שזו 'מלאכת קודש'. זה נגע ללבבות האנשים".
איך נולד הפרויקט עם מקהלת שבא?
"כמו כל הדברים הטובים שקורים לי, לא מתוכנן אלא על הדרך, נפל כאבן טובה מהשמיים. כשהייתי ילד קראתי על יהודים כהי עור שנמצאו באפריקה, שטוענים שהם צאצאים של שבט מנשה. בתור ילד התרגשתי מזה שיש יהודים באפריקה, בג'ונגלים. יום אחד אני מקבל טלפון מחיים שירן, שהיה בטלוויזיה החינוכית, שאומר לי בעוד שעתיים מגיעים לפה 40 ילדים אתיופים מחדרה, לקראת יום שידורים מיוחד לכבוד העלייה, בוא תנסה לעשות איתם משהו. הסכמתי. הגעתי לטלוויזיה, לחדר גדול שהיו בו 40 ילדים כהי עור שהשפילו מבט והתביישו. עשיתי להם אודישנים, בחרתי כמה ילדים ששרים וככה נולדה מקהלת שבא. מעבר לאלבום, זה תפח למימדים אדירים. מקהלת שבא הפכה להיות נציגת המדינה שלנו בכנסים הכי יוקרתיים בעולם, בפני נשיאים ומלכים. הופענו בלינקולן סנטר, באו"ם, בקונגרס הציוני, בפני הנשיא אז ביל קלינטון. ממש השופר של העדה, כשאני מוביל אותם. באותן שנים הם גם היו הפיצוי על זה שלא היו לי ילדים. הם היו ההרחבה של המשפחה שלי, ממש".
למה לא היו לך ילדים?
"לא היו לי ילדים במשך הרבה שנים. נהייתי אבא בגיל מבוגר מאוד. בנותיי בנות 19 אני עוד מעט בן 68, אז הפכתי לאבא כמעט בגיל 50. יש לי שתי תאומות, ים ושחר, הן היחידות שלי. כמה אהבה אפשר לתת לשתיים... ים היא זמרת שמדי פעם גם מתארחת בהופעות שלי".
איזה מין אבא אתה?
"מבחינת המוסיקה נזהרתי שלא לעשות להן מה שאבא שלי עשה לי עם הפסנתר. נתתי להן את האופציה, אולי גם דחפתי לכיוון האופציה, אבל לא הכרחתי בשום אופן. וכששחר רצתה להפסיק היא הפסיקה, וכשים רצתה להמשיך היא המשיכה. באבהות אני אבא דאגן בצורה חולנית והיסטרית, לא בריאה. אני יותר מדי דואג. אני מנסה להשתלט על זה. מרוב שאני רוצה להגן עליהן אני בעצם מצר את צעדיהן באיזשהו אופן. אולי בגלל שהאבהות באה לי כל כך מאוחר. הן כל הזמן אומרות לי 'די אבא, אתה חופר, אתה חופר'. הן בנות 19. שחר צריכה להתגייס וים גם".
איך הכרת את אשתך, מיכל?
"ידידה שלי סיפרה לי שבבריכה שהיא שוחה בה בכל יום יש מצילה מקסימה, יפהפייה, בלונדינית, שמנגנת במפוחית. והיא ידעה שאני מחפש שידוך. היא דיברה איתה, והמצילה אמרה שהיא מאוד אוהבת אותי, אבל היא לא יכולה כי יש לה חבר. חודשיים אחר כך הייתי צריך מפוחית לאיזה שיר, ונזכרתי בסיפור על המצילה. התקשרתי לידידה וביקשתי שתגיד לה להגיע לאולפן. אני איחרתי ברבע שעה. כשנכנסתי ראיתי את מיכל מעבר לזכוכית עושה סאונד עם המפוחית. איך שראיתי אותה הלסת שלי נפלה למטה. הסתכלתי עליה בעיניים פעורות וחוויתי כנראה התאהבות ממבט ראשון. כי הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עלי, יצאה מהחדר, התקרבנו אחד לשנייה עם עיניים רוטטות, חיבוק ארוך ואמיץ כאילו אנחנו נפגשים שוב. בסוף החיבוק אמרתי לה בואי איתי אלי הביתה. היא אמרה שיש לה חבר, אז אמרתי שזו הבעיה שלו, וזו אכן הייתה הבעיה שלו, ומרגע זה לא נפרדנו, כבר 20 שנה.
"שמעון פרס היה בחתונה שלנו. הוא הכיר אותי ממקהלת שבא ומהופעות, תמיד היה בינינו איזה דיבור וטפיחות על השכם. הוא גם כתב לי טקסט לשיר למקהלת שבא. אז שלחתי לו הזמנה לחתונה. לא האמנתי שהוא יגיע והוא הגיע עם כל הפמליה. אני לא זוכר אם הוא היה אז ראש ממשלה, אבל הוא היה שמעון פרס".
לנגן מעל המחלוקות
דור שלם של ישראלים גילה את גרוניך דרך פינת השיר השבועי ב"זהו זה", ששודרה בימי חמישי בארבע אחר הצהריים, בימים שהיה בטלוויזיה רק ערוץ אחד. "בכל שבוע הם היו מארחים זמר או זמרת ובאתי להתארח בתוכנית בשיר לפורים", נזכר גרוניך. "שיתפתי את המנחים בשיר שלי וזה הלך כל כך חלק וכל כך מקסים. אני מאוד אוהב הומור. אין לי צורך להצחיק. זה בא לי טבעי. הם נדלקו עלי, המפיקים והמנחים, ואני נדלקתי עליהם, ואז הם אמרו לי בוא תישאר, בוא תמשיך. וגם זה קרה על הדרך בלי שום תכנון. היו כמה שנים שעשיתי את הדבר הזה ומאוד נהניתי. עד היום אנשים זוכרים שירים מ'זהו זה' שהם שמעו לפני 35 שנה. חזרתי לשירים האלה אחר כך במופע עם שלישיית 'מה קשור'".
בימי "זהו זה" הרגשת כוכב פתאום?
"לא, אני לא חושב שזה קרה לי. לפעמים מביך אותי שאנשים אומרים שהם מעריצים אותי. אני מעדיף שיגידו 'אני מעריך אותך מאוד'. וזה אף פעם לא עלה לי לראש. רק המוסיקה עניינה אותי. יש עוד דברים שמעניינים אותי שלא הספקתי או שלא אספיק לרדת לעומקם בגלל שאני מוסיקאי. למשל, אנתרופולוגיה. הסקרנות לסוגים אחרים של עמים ואנשים זה דבר שמאוד מאפיין אותי ואת המוסיקה שלי. התענוג הגדול הוא עם השנים יותר ויותר להתחבר דרך המוסיקה שלי לאחרים".
לכן עשית את האלבום "מסע אל המקורות"?
"גם זה היה מהדברים קורים לי. פתאום הרגשתי צורך להתחבר לזה. עם הפרויקט הזה הופעתי הרבה פעמים וזכיתי לחיבור רציני עם הקהל הדתי. חשוב לי להתחבר לאנשים דרך המוסיקה, ליצור פיוס עם אנשים. להופיע בכל מקום שרוצים אותי. אם פעם בצעירותי הייתי אומר שלא אעבור את הקו הירוק כמו חבריי השמאלנים, מחקתי את הדבר הזה מהר מאוד. אמרתי 'מה לי ולקו ירוק ואדום'. אני אלך לאן שרוצים אותי. ההופעה לפני אנשים בהתנחלות היא לפעמים ריגוש אדיר שמילים לא יביעו. כמה שהם מעריכים ומתחברים אליך בנשמה. והרגע הזה של הפיוס, שום דבר לא ישווה לו, שום מחלוקת".
השיח האלים ברשתות החברתיות מפריע לך?
"זה משהו נורא. נורא נורא נורא. זה רעל. וזה חייב להיפסק וצריך להרגיע, ובאמת להתחבר, למצוא את רגעי הפיוס ואת השווה בינינו. מזלי שמוסיקה היא מרפאה. היא שפה של חיבור ושם אני. כי השיח הזה מאוד מפריע לי. מה שהאינטרנט הפך זה נורא".
ומה עם המאבק בין האמנים לבין מירי רגב?
"כל הסגנון של לאן שזה הגיע אליו וכל ההתלהמות זה לא לרוחי. אני לא אוהב את זה. אני חושב שמה שמירי רוצה לעשות, בתור אידאה, זה וולקאם, יש לזה מקום. למנוע קיפוח, אני בעד בכל נשמתי. אני רק לא באמת חושב שיש קיפוח תרבותי. היום בטח לא. אז בגלגלצ משמיעים פחות את המוסיקה המזרחית, אז מה. שישמיעו מה שהם רוצים. אני בעד מה שמירי רוצה לעשות בתור אידיאה. אני נגד הדרך הזאת המתלהמת. לא רק מצידה, גם מצד האמנים. זה צריך להיות יותר רגוע, שיח, דיאלוג".
ראיתי אותך מופיע בשנים האחרונות פעמיים. אתה משתולל על הבמה כמו פעם.
"אני מודה. כשאני מופיע ושר את 'רוזה מרציפן', השיר הראשון שלי שהתפרסם, אני אומר לקהל בסוף השיר, אחרי שיר כזה, מה אפשר לצפות מבן אדם? זה באמת שם עלי את התווית של המשוגע, הווירדו. שנים ארוכות הצביעו על כעל נטע זר, יוצא דופן, המוזר, המשוגע. זה גם הפריע וזה גם סיפק אותי. הרי רציתי תשומת לב. קיבלתי אותה בתור המשוגע. אבל גם הבנתי עם השנים שאני באמת קצת שונה מהסטנדרט. אני לא יכול להיות בשורה אחת כמו כולם עם אותה תלבושת, אותה תספורת ואותה עמידה, אותה מוסיקה ואותם אקורדים. אני לא יכול. אז אם זה עושה אותי מוזר, אז בסדר, על הכיפאק. אם זה עושה אותי שונה אז זה טוב". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו