אחת התופעות השוליות לכאורה, שכדאי להפנות אליה את המבט לרגע עם פרוס השנה החדשה, היא הסגירה האיטית אך העקבית של תיבות הדואר. עד לפני שנים לא רבות - שנדמות אולי כנצח - לא היתה שום טרחה בהפשלת שרוולים, השחזת העט, כתיבת המכתב ואפילו הצעדה הקלה לכיוון התיבה האדומה. את כל הפעולות הללו החליפה לחיצת כפתור; תקתוק, עילג לפעמים, של כמה שורות בווטסאפ, ואיזה עולם ומלואו אבד לנו באותם תקתוקים ספורים.
עוד כותבים מכתבים היום. תיבת הדואר עמוסה קשקושים וניירות שונים כשאתם שבים הביתה. ואולם מכתב בימינו הוא דרישת שלום מעולם אחר; כתב החידה של עברנו, שצריך לפרש את סימניו. במובן הזה, מכון "גנזים" של אגודת הסופרים העברים בספריית בית אריאלה בתל אביב, המוסד המרכזי לשימור יצירתם של הסופרים והסופרות העברים, עשוי להידמות למבקרים כמן מנהרת הזמן, מערה עתיקה, עמוסה אוצרות יקרים.
הסופר יצחק בר יוסף, העובד בארכיון זה ארבע שנים, משכיל לשלב בין ישן לחדש. ב"הבלוג של גנזים" הוא מעלה "מציאות ספרותיות" עתיקות שמתגלות לעיניו, לדבריו, "תוך כדי הצצה מעבר לכתפיהם של חוקרים ומבקרים שמגיעים אלינו". לרגל ראש השנה דלה בר יוסף מתוך השפע האינסופי שסביבו כמה מכתבים של סופרים ומשוררים, שכולם עוסקים, כל אחד בדרכו, בהתחלה. וכשיצירה של משורר/ת או סופר/ת ממשיכה להדהד בקוראים שנים קדימה, את הגרעין שממנו תעלה אותה פריחה יפהפייה אפשר לאתר כבר אז.
יהודה עמיחי ללאה גולדברג
"אני פלמ"חניק ותיק"
כאשר אנחנו מדברים ביהודה עמיחי, כמעט תמיד תעלה לפנינו תמונתו של המשורר המדובר, המעוטר, שספריו תורגמו לעשרות שפות, שיריו נלמדים במיטב האוניברסיטאות ברחבי העולם ונוכחותו בשדה השירי המקומי מורגשת ומכרעת. אך גם עמיחי היה פעם משורר צעיר ומתחבט שביקש הכרה והכוונה.
את המכתב הנפלא הזה ללאה גולדברג, שנכתב בשנת 1949, שש שנים לפני שפירסם את "עכשיו ובימים האחרים", ספרו הראשון, שחולל מהפכה בשדה השירה העברית, פותח עמיחי בהתנצלות נבוכה על שמיען אותו לבית הקפה "הרלינגר" ברחוב בן־יהודה בתל אביב, שאותו פקדה גולדברג דרך קבע, ומייד מוסיף התנצלות־התלבטות נוספת: "בדרך כלל איני ביישן. אני פלמ"חניק ותיק", הוא כותב, "ודווקא משום זה, קשה לי לגלות את עצמי ככותב חרוזים".
חוקר הספרות והמתרגם פרופ' שמעון זנדבנק, יליד תל אביב, צוחק כשהוא נזכר שהוא עצמו, בלכתו לבית הספר, היה רואה את גולדברג יושבת ומעשנת בבית הקפה. "היא היתה יושבת שם באופן קבוע וכנראה זה הגיע לידיעתו; הוא לא ידע שהיא מתגוררת ברחוב ארנון הסמוך, שעליו כתבה את ספר הילדים המפורסם 'ידידיי מרחוב ארנון'".
הפך את העברית לדיבורית יותר. המכתב של יהודה עמיחי ללאה גולדברג
מאוחר יותר, בהיותו תלמיד תיכון, נהג זנדבנק לפקוד את "המרכז לתרבות מתקדמת" ברחוב נחלת בנימין, גלגולו המוקדם של מועדון "צוותא". "לאה גולדברג ואברהם שלונסקי היו מדברים ומקריאים שם, וזכורה לי פעם אחת, ששמעתיה מדברת על שירה צעירה, מצטטת את אחד המרובעים של עמיחי ואומרת 'במשורר כזה אני מקנאה'. גולדברג ידעה לפרגן, בניגוד למשוררים בזמננו; היום הרבה פרגון אין".
איך היית מתאר את הסגנון השירי של עמיחי בתחילת דרכו?
"הדבר הבולט ביותר בשירה שלו הוא המשחקיות, משחק עם הדמיון בכל הדברים שבעולם", מסביר זנדבנק, שמקדיש פרק נרחב לשירתו של עמיחי בספר המאמרים והמסות שלו, "המשוגעים לדבר", שנתפרסם לאחרונה. "השפע העצום שהיה בו, שאפשר לו לאתר וליצור אנלוגיות בכל רמות המציאות, הפך בהמשך למנייריזם שאף עורר ביקורת. זה הפך לדבר קצת אוטומטי. נדמה לי שבשירה המאוחרת שלו הוא הצליח להשתחרר מכך והפך יותר חופשי, יותר פילוסופי ופחות משחקי".
המכתב לגולדברג נכתב כשעמיחי בן 25, מעט לאחר מלחמת העצמאות, שבה נהרג חברו ומפקדו חיים (דיקי) לקסברגר, הנזכר בשיריו. הוא מספר לגולדברג שחבר קרוב העניק לו את ספרה "מביתי הישן"; "בהפוגות קרב או בשיממון הקודר של הנגב, קראתי בו, וטוב לי".
"כדאי לזכור שעמיחי הגיע לארץ מגרמניה בתור ילד והוא תמיד הרגיש זרות מסוימת, שניכרת אפילו במכתב הזה", אומר זנדבנק. "זו לא עברית מאוד ישראלית. לדעתי הוא הושפע מן הגרמנית ויש אפילו יסודות תחביריים בלשון שלו, השאובים מגרמנית, שהיתה שפת אמו. לכן אני חושב שהתרגש מהספר של גולדברג, שגם היא כותבת על ביתה הישן ומתייחסת לילדותה בליטא בספר הזה. נראה שהרגיש גם הוא, כפי שהיא מתארת, את 'שתי המולדות'".
להשקפתך הזרות הזו היא מעין יסוד שטבוע בשירתו?
"זה בוודאי חלק ממנה. אפשר אפילו לומר שהוא הצליח לחדש משהו בשפה, לרענן אותה, להפוך אותה ליותר דיבורית דווקא מתוך הזרות הזו. לעומת הדור הקודם על שפתו הגבוהה והמליצית, מה שהיה מרענן בעברית שלו היה הפשטות, הדיבוריות ולדעתי גם השפעות גרמניות, מין יסוד זר שנשזר בשפה".
זלדה לישורון קשת
"אני כלואה בתוך הטעות"
כשהופיע "פנאי", ספר השירה הראשון של זלדה בחנויות הספרים, היתה המשוררת כבר בת 53. "השמחה על 'פנאי' היא בראש ובראשונה אובייקטיבית, שמחת הגילוי של כישרון ודאי", כתב אז העיתונאי משה דור ב"מעריב". "אין לי ספק שרבים יירתעו משיריה של זלדה, אבל תהא זו נסיגתו של הממוצע, של שווה הנפש והקומה, מיוצא הדופן".
דומה כי דור כיוון לא רק לשילוב בין שבריריות ועוצמה, השזור כחוט השני לאורך שירתה, כי אם גם ליסוד הרליגיוזי הטמיר, לחתירה לנשגב מתוך היומיומי והפעוט, שהקנתה לשירתה של זלדה את ייחודה. אותו יסוד ניכר אפילו בברכת שנה טובה ששלחה זלדה למשורר וחוקר הספרות ישורון קשת, שערך משיריה. "תכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה... והרי כולנו זקוקים לרחמים אמיתיים מידו הפתוחה הגדולה והרחבה", פותחת זלדה, שידוע שנהגה לכתוב משיריה על פתקאות ולחלקם בנדיבות בין חבריה הרבים. מעט אחר כך היא מוסיפה, "מדי פעם בפעם משתלט עלי מין מדרון רוחני - ואני כלואה בתוך הטעות כמו בתוך מרתף מלא עכברים - ומדי פעם בפעם יוצאת לחירות ולשלום, ושוב נופלת".
גם כיום, יותר משלושים שנה לאחר מותה, שיריה של זלדה חוצים מגזרים; אפשר אף לומר ששירתה זוכה למעין רנסנס בשנים האחרונות. כיצד ניתן להסביר את סוד קסמה?
"כנראה התכונות הללו שבשירתה של זלדה קסמו איכשהו לקוראי שירה, שהאירוניה וראיית השחורות והחתרנות בכל מחיר התחילו לשעמם אותם, והם לחפש שירה שתאיר את העולם ותעזור להם לחיות", סבורה פרופ' חמוטל בר־יוסף, משוררת סופרת וחוקרת הספרות, מחברת ספר העיון "על שירת זלדה". "ההתקבלות הנלהבת של זלדה עם צאת 'פנאי' ב־1967 היתה נחלת משוררים חילונים מובהקים דוגמת מאיר ויזלטיר, יונה וולך, מרדכי גלרמן, יותם הראובני, משה דור, חיים נגיד, הרולד שימל ואחרים. באותה עת היא היתה המשוררת הדתייה היחידה בישראל. לפניה היה המשורר יוסף צבי רימון, שנשאר מאוד בשוליים. האוכלוסייה החב"דית (זלדה היא בת דודתו של הרבי מלובביץ' וגדלה בחצר חב"ד; נ"ה) לא קראה ולא קוראת ספרות ולא שירה חילוניות, אבל השירה של זלדה יכולה להיות גשר מצוין בין העולם הדתי והחילוני".
שירה שעוזרת לחיות. המכתב של זלדה לישורון קשת
כיצד התקבלה שירתה בעולם הדתי, האם באופן טבעי? האם נחשבה חריגה בכל העולמות?
"לעניות דעתי סוד ההתקבלות של זלדה נמצא פשוט באיכות הגבוהה של שירתה", אומרת בר־יוסף. "זו שירה שנראית במבט ראשון פשוטה ולא מסוגננת, אבל הטקסט מאוד מאורגן ועשוי היטב. אני חושבת, בניגוד למה שמקובל היום, ששירה באיכות גבוהה חורגת מעבר לגבולות מגדר, סקטור, אידיאולוגיה, גיל, מוצא אתני, דת, זמן ומקום.
"השירה של זלדה מרגשת קהל בכל גיל, גם קהל לא יהודי, גם בתרגום. היא פשוט היתה משוררת גדולה. עם זאת, אפשר לומר שהיא ידעה שהיא כותבת לקהל לא דתי. היא כתבה על עולמה הרוחני הדתי ביסודו, אבל היא כתבה על חוויות אנושיות כלליות בעוצמה ובעדינות ובחוכמה. ליד העולם ומול הניסוחים שלה רוב השירה הישראלית עלולה להיראות ילדותית ושטחית. גם משוררים מקצועיים וגם הקהל הרחב חשים בזה".
זלדה // צילום: המכללה האקדמית לחינוך אפרתה
אנשי האקדמיה לא נלהבים באותה מידה. "דווקא שם ניכר הבדל גדול בין חוקרים חילונים ודתיים. מבקרי השירה המרכזיים - דן מירון ואריאל הירשפלד - לא הקדישו לה תשומת לב רבה", מציינת בר־יוסף. "קורסים עליה מלמדים רק באוניברסיטת בר־אילן, ככל הידוע לי. באוניברסיטאות מושפעים מאוד ממה שקורה בארה"ב, אם שם יהיה גל של התעניינות בשירה דתית זה יגיע גם לאקדמיה אצלנו".
יוסי שריד לאברהם ברוידס
"לא יעלה על דעתי לשלוח מפרי עטי ל'מאזניים'"
"אך לפלא בעיני כיצד מרשה אגודת הסופרים בכבודה ובעצמה להוציא ביטאון המייצגה בצורה כה עלובה ומעוררת חמלה. על כרחך נוצר הרושם שהכותבים מלקטים משיירי שולחנם ונותנים אותם ב'מאזניים'".
יש לשער שרוב הקוראים היו מהמרים כי הביקורת הקטלנית הזו על כתב העת "מאזניים" מומטרת על ראשו של העורך אברהם ברוידס מידי איזו אישיות כבודה, פיגורה ותיקה ומבוססת בעולם השירה, שיכולה להרשות לעצמה להמטיר על ראשו של העורך הנכבד אש וגופרית. אבל לא - הכותב הוא יוסי שריד, שבשנת 1963 עדיין אינו פוליטיקאי אלא משורר בתחילת דרכו, שלא רק מתרעם על תוכנו של כתב העת, אלא טורח להוסיף כי "כמי שכותב לפרקים, לא יעלה על דעתי כלל לשלוח מפרי עטי ל'מאזניים'. אפשר שבמקרה זה אין האבדה גדולה, אולם באחרים היא בבחינת הפסד שאין לו כפרה".
כשיצא למלחמת הפוליטיקה לא נשאר מקום לשירה. המכתב של יוסי שריד לאברהם ברוידס
בנו, הסופר ישי שריד, צוחק צחוק גדול כשהוא נזכר במכתב זה, אליו התוודע לאחרונה. "זה בדיוק אבא שלי", הוא אומר. "העברית היוצאת מן הכלל, הקפדנות, וגם מדהים שהוא לא דפק לו חשבון, הרי בסך הכל מדובר באיש שהיה משפיע וחזק באותה תקופה. כמו שגם אחר כך, כשנכנס לפוליטיקה, הוא לא דפק חשבון לאף אחד".
אביך פירסם ספר שירה ואז נטש את השירה כשהצטרף לפוליטיקה.
"זכור לי מילדותי שהיתה מידה של צער על שנטש את הכיוון הזה. העיסוק הפוליטי אצלו היה אינטנסיבי כל כך; הוא קם בכל בוקר מתוך תחושת שליחות עמוקה ובכל בוקר יצא למלחמה, ולא נשאר מקום לשירה".
האם המשיך לקרוא שירה?
"כל הזמן. זה היה בית של תרבות, ספרות ושירה. הוא גם המשיך לעמוד בקשרים עם סופרים ומשוררים. רואים גם מהמכתב הזה את ההתייחסות המאוד רצינית לנושא, ובכלל למילה הכתובה היה מקום מרכזי מאוד בחייו. הדיוק בכתיבה, הכנות בכתיבה. למרבה השמחה, אחרי שפרש מהכנסת הוא חזר לזה בצורה יפה מאוד ומרשימה ופירסם מאמרים, מסות, פרוזה ואת ספר השירה 'לפיכך נתכנסנו'".
יוסי שריד. "עברית יוצאת מן הכלל" // צילום: זיו קורן
עצם היותך סופר קשור גם לאביך?
"אין לי ספק בזה. האווירה בבית, החשיבות בהיות אמן, המסר הזה עבר אלינו גם בלי מילים. אבא פירסם גם פרוזה, והיו לנו שיחות על כך שצריך מזג מיוחד לכתוב שירה ואחר כדי לכתוב פרוזה. צריך איזה אורך נשימה וסבלנות להתבשל עם הספר, בניגוד למאמר או שיר, שדורשים פחות משך. במובן מסוים, השירה הלמה אותו והלמה את מי שהוא".
ס' יזהר ליצחק יציב
"כיצד משיגים מכונת כתיבה?"
"ידעתי גם ידעתי כי סיפוריי לילדים קשים המה, בצורתם, בשטפם ואולי בשפתם, אך הפעם הגדשתם אתם את הסאה כשהוספתם נופך משלכם בשגיאות כתיב ובסירוסי העתקה - שמי שנתכוון לקרוא בלב שלם חתחתי־שפה־ותוכן שלי היה צריך, חוששני, לומר נואש". הלב יוצא אל ס' יזהר במכתבו זה הזועם משנת 1947 ליצחק יציב, עורך "דבר לילדים", שבו הוא קובל על שגיאות הכתיב האיומות באמת בסיפורו "גלגוליה של מירי": "תחת: 'חמורים נאים' נדפס 'חמורים נעים'. תחת: 'בתבונה' נדפס 'בתכונה'. קרא! קרא מה נדפס שם!"
אם רק היתה לו מכונת כתיבה, מקונן יזהר, הכל היה אחרת. "אוי כמה קלוקל ונשחת כתב ידי, ומי כמוני בוכה על כך, ומתנצל על כך בכל מכתב", מכה יזהר על חטא. "יש עוד דרך אחת: להשיג מכונת כתיבה! דרך כבירה! נפלאה!... אך - כיצד משיגים מכונת כתיבה? שמא יש בידך עצה ותרופה, דרך ותושייה?"
לא לחסוך מילדים נושאים קשים. המכתב של ס' יזהר ליצחק יציב
כתב היד של יזהר באמת איום ונורא, מעידה פרופ' ניצה בן־ארי, ראשת התוכנית לתרגום ותעודה באוניברסיטת תל אביב, שערכה את ארבעת ספריו האחרונים וכעת משלימה את הכרך השני בביוגרפיה "ס' יזהר: סיפור חיים". "אני צריכה לפענח את הכתב שלו, וזה אסון טבע", היא צוחקת. "כבר גיבשנו היכרות עם כתב היד, ישראל ואני (בעלה, ישראל סמילנסקי, הוא בנו של יזהר; נ"ה) אבל אם הוא ממהר או מתרגש, הכתב הופך להיות ממש בלתי קריא".
הוא השיג לבסוף את מכונת הכתיבה הנכספת?
"העניין של מכונת הכתיבה חוזר כמה פעמים. הוא הכניס לעצמו לראש שמכונת הכתיבה תפתור את כל הבעיות, כי הרי לא שלחו לו הגהות והשגיאות הללו, שהן באמת איומות, הוציאו אותו מדעתו. אפשר להרגיש שממש כאב לו, פיזית, כשסיפורים יצאו בשגיאות. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את זה".
בימי חייו צבר יזהר כמות בלתי נתפסת של מכתבים. "הוא היה אלוף בהתכתבויות, ומפתיע שכל המכתבים נשמרו, מתויקים ומסודרים", מספרת בן־ארי. "זה קרוב לוודאי אוסף המכתבים העשיר ביותר שראיתי בימי חיי. גם היה כאן דור שכתב מכתבים וידע לכתוב, אפילו בני המשפחה החליפו מכתבים בינם לבין עצמם".
יזהר מעיד בתחילת מכתבו שהסיפורים לילדים שכתב אינם קלים משום בחינה.
"הוויכוח שהיה לו עם יצחק יציב, ולאחריו עם כל עורכי 'דבר לילדים' ובכלל עם עורכים של עיתוני ילדים, היה שלדעתם השפה גבוהה מדי והתוכן קשה מדי. במכתב אחר כותב לו יציב שהוא רוצה לקבל ממנו יצירות למבוגרים ומפתה אותו על ידי כך שהוא מקבל ממנו סיורים לילדים. האם הסיפורים של יזהר מתאימים לילדים? אני לא יודעת. יש סיפורים עם סוף טוב, אבל יש גם כמה סיפורים שניתן להגדיר כקודרים, אפלים אפילו".
ס. יזהר // צילום: משה שי
הוא היה מודע לכך?
"בוודאי, זו גם היתה העמדה של יזהר: במאמר שכתב ב־1993 בשם 'אדם לאדם עם סיפור' הוא טוען שסיפורי ילדים לא צריכים להתחנף אליהם, הם גם לא צריכים להיות חביבים; ילדים חווים בחייהם גם אובדן ולפעמים מוות, והם צריכים ויכולים להתמודד עם דברים כאלה בספרות. לא צריך לחסוך מהם מילים קשות וגם לא נושאים קשים".
ספרות כשדה שבו לומדים להתמודד עם החיים.
"בהחלט. הדבר היחיד שהוא כן ממליץ הוא שההורים יישבו ויקראו בקול רם עם הילדים. שלא יזרקו עליהם ספר וימשיכו בעיסוקיהם; שיפתחו איתם את מיומנות הקריאה, את השפה וגם את הקשר דרך הקריאה. הוא לא תמיד היה אופטימי לגבי כך ואפילו הוסיף 'אבל מתי לגלמים האלה יש זמן?'"
ז'קלין כהנוב לרבקה כצנלסון
"את הקורבן!"
"זה המכתב הראשון שכותבת בעברית. את הקורבן!" כותבת הסופרת והמסאית ז'קלין כהנוב לחברתה, העורכת והפובליציסטית רבקה כצנלסון. ואין זה דבר של מה בכך כשמתברר שאת המכתב הזה כתבה כהנוב והיא בת 57, כמעט עשרים שנה אחרי שהחליטה להתיישב בארץ.
פרופ' דוד אוחנה, היסטוריון באוניברסיטת באר שבע שכתב לא מעט מאמרים על כהנוב ויצירתה, כותב בימים אלה מונוגרפיה על כהנוב ועורך כמה ממסותיה לכדי ספר. אוחנה מבקש לחדד כי כמי שגדלה במצרים להורים אמידים שהגיעו מתוניסיה ומעיראק והתחנכה חינוך מערבי, כהנוב דיברה ערבית ספרותית. בגיל 20 נסעה לארה"ב והשתקעה שם לעשרים שנה, ושם שיכללה את כישוריה באנגלית ואף למדה עיתונאות באוניברסיטת קולומביה. "מאז כהנוב כתבה בעיקר באנגלית", מסביר אוחנה, "כל מאמריה שאני מכיר, כל מסותיה שכינסנו, אהרן אמיר ואנוכי וודאי, גם הרומן הגדול 'סולם יעקב' וסיפוריה הקצרים, כל אלה נכתבו באנגלית".
תרכובת בין ים־תיכוניות למערביות. המכתב של ז'קלין כהנוב לרבקה כצנלסון
לכל אותם מאמרים התלוותה, במידת הצורך, תמונה אחת ויחידה, שבה נראית כהנוב חולה למדי (היא אכן חלתה בסרטן). "לפני עשרים שנה, כשהקמתי את 'המפעל לתרבות הים התיכון' ופירסמנו מאמרים רבים בעיתונים, בין היתר מאת כהנוב, פניתי לבת אחותה שהתגוררה בפאריס וביקשתי ממנה תמונה נוספת". התמונה ששלחה האחיינית נלווית היום לכל כתבה על אודות כהנוב ומציגה אותה במלוא יופייה האניגמטי.
היום כהנוב היא בון־טון. "אוהבים לאהוב אותה", מאשר אוחנה. "זה סוד קסם ים־תיכוני שאני חושב שהיא מהווה מעין פרסוניפיקציה שלו. ממכלול הכתבים העשיר של כהנוב עולה מין מהות הוליסטית אחת, תרכובת מעוררת בין ים־תיכוניות למערביות. היא היתה מעין נביאה של הים־תיכוניות, של החזון שייתכן ששמעון פרס כיוון אליו: לא להתנכר למערב או למזרח, ולשאת את הסינתזה שבבסיס הזהות הזו בגאון ולא מתוך התנצלות".
כהנוב באה אל מה שמכנה אוחנה "השטייטעל המזרח־אירופי שכיסה את כתבי העת הספרותיים בישראל דאז, וכתבה מסות שהיוו מופת לכתיבה אנינה ומעודנת, פורצת דרך, החל מסוף שנות ה־50 ועד שנות ה־70. היא לא עשתה רומנטיזציה לאזור ולא חששה לדבר על בעיות: לדוגמה, סידרת הכתבות שהכינה על דימונה ועל הפער בין פריפריה ומרכז, עדיין רלוונטית".
ז'קלין כהנוב // צילום: המכללה האקדמית לחינוך אפרתה
אוחנה סבור שהרומן של הקוראים עם כהנוב עדיין בתחילת דרכו. "נכון שאוהבים אותה עכשיו יותר ויותר, אך יש כל כך הרבה כתבים שלה שטרם זכו לטיפול הנכון. לשמחתנו זכינו לקבל לאוניברסיטת באר שבע את הארכיון שלה, והוא עתיר ועשיר באוצרות נפלאים. היא מגיעה לבתי הספר ויש יותר הכרה בפועלה. באוניברסיטה הפתוחה יצא לאחרונה ספר בן שני כרכים על חילוניות, וכהנוב מצולמת על השער, בין היתר לצד ברנר".
הרומן שלה, "סולם יעקב", עוד לא זכה להכרה כזו.
"זה נכון, מכל מיני סיבות. בין היתר יצא בהוצאה אזוטרית וזה חבל. אבל עיקר ערך המוסף של כהנוב הוא במסות המופלאות שכתבה, ז'אנר לא מספיק מוערך במקומותינו. המסות שלה עסקו בים־תיכוניות, בפמיניזם, היא היתה מהראשונות שנשאו את הדגל הזה. היא אף הקימה סלון ספרותי בביתה בבת ים ואירחה בו סופרים, חוקרים ואנשי רוח כעמוס עוז, א"ב יהושע וחיים באר. בכל הליכותיה ומעשיה היא גילמה את החדשנות, המחשבה החופשית והביקורתית והאומץ, וזה משך וממשיך למשוך אחריו את הקוראים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו