שלא כדמויות אחרות מדור המדינה שהלכו לעולמן, אני משוכנע שאחרים, קרובים יותר, יספידו היטב את שמעון פרס ומקומו החשוב בהיסטוריה המתחדשת של העם היהודי בארצו. משום כך, אביא את המקום האישי שבו דמותו פגשה בי.
נער הייתי, בגילו של בני בכורי כיום, ובמערכת הבחירות של 1981 השתחררו מוסרות האיפוק מעל הארץ וקולות הקיפוח העדתי נשמעו בכל אתר. לא קולות מחאה אלא מלחמה. אחד ממובילי המאבק גר בשכנותי. כותרות העיתון נצבעו בצבעים של שנאה ובישרו על מלחמת אחים. האוויר היה רווי אדי דלק הרבה יותר מזה שבהסכמי אוסלו. שמעון פרס היה מושאם העיקרי של הקולות. איתרע מזלו, ובעצם תקופת המהפך הפוליטי עמד בראש השמאל הישראלי. באחד הימים הטעונים הגיע פרס לנאום בעצרת בחירות מרכזית בעירי. קולו כמעט לא נשמע; אנשים הטיחו בו קללות ונאצות, השליכו ביצים סרוחות וחפצים, והיתה תנועת היד המגונה כלפיו. פרס לא נשאר אדיש והשיב בחמת זעם למגדפיו. הארץ, דומה, עמדה להיחרב.
מכל השריפה הגדולה אני זוכר את דיוקן אמי במטבח, בוכה על פרס. "איך עושים לו את זה?" תהתה מי שמעולם לא הצביעה למפלגת שמאל. "אדם שנתן את חייו לכולנו, כך מתנהגים כלפיו?!" זה היה שיעור גדול שהתגלגל לפתחי, בזכות שמעון פרס. הוריי הגיעו ארצה בראשית שנות ה־50 ולא שבעו נחת ממפא"י ושלוחיה, אך מעולם לא שמעתי מפיהם מילות קיפוח. עבורם, זו היתה המציאות ההיסטורית המורכבת, שבעטייה התגלגלו ארצה וזכו לשמש לבֵנה בבניין השיקום הגדול של עמנו במדינתו המתחדשת. אבי ז"ל ראה במדינת ישראל את המשיח שחיכינו לו אף על פי שהתמהמה.
עוד למדתי מפרס את שמחת הפולמוס והוויכוח עם יריביו. הציונות מלאה בוויכוחים ובמריבות אידיאולוגיות. מסורת יהודית עתיקה. לרוב הוויכוחים נחשפתי בקריאה. שמעון פרס התווכח בחריפות ובלהט מול עיניי, מנופף בידו ומורה באצבעו על מושאי הצלפתו. הוא האמין במילה ובכוחה לשכנע ולשנות עולמות.
כשהושבע פרס לנשיא, שמחתי גם בשביל אמי. זקנתו היטיבה עימו, והציבור התפייס איתו (גם השכן מהבחירות המדממות ההן) והעניק לו מעמד של אב מייסד. עכשיו גם אמי איננה. שבעה חודשים חלפו מאז הסתלקה לעולם שכולו טוב. בקדיש הבא שאומר עליה, אכלול גם את שמעון פרס ז"ל.