"שם המשחק פה הוא הצלת חיים"

גזרת יהודה ושומרון זועזעה בשנה החולפת כמו ברעידת אדמה. פיגועי בודדים בלתי צפויים הצטרפו זה לזה, צה"ל של פיקוד מרכז קפץ מלוח ללוח והבקיעים לא הפסיקו להצטייר על האדמה. בחזית המשימה להצלת חיים נמצאו קציני הרפואה, הממונים על הטיפול בפצועים. 

מבין ששת קציני הרפואה בפיקוד מרכז הסוער - חמש הן נשים. ווינריות קשוחות שפיקדו על טיפול ופינוי פצועים, גם מחבלים, והרשו לעצמן לנשום עמוק רק לעיתים רחוקות.

זו הפעם הראשונה שהן נפגשות, חמשתן, סביב שולחן אחד ומעלות סיפורים. הגזרות מקבילות, נושקות. ההתמודדות דומה. סרן פז רוקח (24) מבית חשמונאי היא קצינת הרפואה של חטיבת בנימין; סרן בר בלסקי (26) ממעלה גמלא היא קצינת הרפואה בגוש עציון; סרן לינוי דדוש (26) ממבשרת ציון אחראית על חטמ"ר יהודה והעיר חברון; סרן מור משה (24) מעפולה בחטיבת אפרים; וסרן משי תורג'מן (26) מאשקלון בחטיבת שומרון. שתיים מהן, בר ולינוי, נשואות. לינוי הכירה את בעלה בצבא, והיום הוא קצין רפואה בפיקוד העורף.

"שליחות של הצלת חיים", מגדירה בר את הריצה המשוגעת לעוד פיגוע ירי בצומת גוש עציון. "העובדה שאני שליחה מחייבת אותי להיות חזקה. בסוף אנחנו אנשים שמטפלים באנשים".

חיל הרפואה באיו"ש מטפל בימי שיגרה בכל מצבי החירום הרפואי בגזרה המורכבת: תאונות דרכים שבהן מעורבים אזרחים וחיילים, ישראלים ופלשתינים; החייאות ופינויי חולים לבתי חולים; מקרים כמו הכשות, התחשמלות ותאונות עבודה הם עניין שבשיגרה. ב"הסלמה", כך הן מכנות את השנה האינטנסיבית שעברו, מתווסף אל כתפיהן הצרות הטיפול בפצועי ירי, דריסה, דקירות וזריקות אבנים. "עבדנו במצב טורבו", הן אומרות.

פיגוע אחד שנשאר אצלכן, מבין המאות?

בר: "המחבל שנסע במקביל לפקק בצומת הגוש כשהוא מרוקן שלוש מחסניות על שיירת הרכבים שלצידו. קיבלתי דיווח על פיגוע ירי, הגעתי לשטח ולא הבנתי מה אני רואה. שלושה הרוגים, 14 פצועים, וכל אחד פצוע ממשהו אחר: ירי, רסיסים, תאונת דרכים כי המחבל התנגש בהם. 

"המחבל יצא מהרכב, הרים ידיים ואמר שזה לא הוא, אחר כך ירה על הרכב של עצמו. הרגשתי כמו עמי ותמי שהולכים אחרי פירורים, וככל שאני מתקדמת בשיירה, כל הרוג ופצוע נותנים לי פיסת מידע על מה היה שם. הולכת במסדרון ארוך, שמה שקית על מי שאני לא מטפלת בו עכשיו, וממשיכה הלאה. 

"כמו תמיד, עבדנו בשיתוף פעולה בינינו לבין מד"א. מצאתי את עצמי מעלה פרמדיק צבאי לאמבולנס אזרחי ולהפך. כשהפינוי היה לקראת סיום, עליתי לאמבולנס שבו השכבנו את אחד ההרוגים, ישבתי ליד הגופה, עצמתי עיניים ונשמתי. זה היה המקום היחיד שיכולתי למצוא בו שקט". 

לינוי נזכרת בדם הרב בחדרה של הלל אריאל, שאליו הגיעה מייד לאחר הפיגוע. "ניקינו את הדם כשהאבא, בוכה, בחדר ליד. בגלל הנוכחות שלו, טוב עשה הרופא הגדודי שלא קבע את המוות של הלל במקום אלא שלח אותה לבית החולים".

גם לפיגוע של משפחת מרק, שבו נהרג האב מיכי ונפצעה קשה האמא חוי, הוקפצו לינוי וצוותה. "היינו בתוך גל, פיגוע אחרי פיגוע. כשהגעתי למכונית ההפוכה פינו את ההורים ונשאר שם ילד בן 15, פדיה, שנפצע בתאונה. נכנסתי לאמבולנס, סגרתי את הדלתות וישבתי לדבר איתו. דקה אחר כך הגיע קצין שהכרתי מהחטיבה, והוא דופק בטירוף על החלון של האמבולנס. התברר שהוא אחיו של פדיה, שהוקפץ לשטח כחייל בלי שידע שזו המשפחה שלו בפיגוע. את הפנים שלו דרך חלון האמבולנס, צועק בלי קול, לא אשכח".

"אני הולכת לישון בלילה עם תמונות", מהנהנת פז. האירוע הקשה ביותר בגזרה שלה היה אוטובוס חיילים שהתהפך ליד כוכב השחר, עם הרוגה ו־40 פצועים, מה שהוכרז מייד כאירוע רב־נפגעים. "דהרתי לזירה כשאני נוהגת עם יד אחת על הנשק והיד השנייה על המירס. ראיתי שם את העוצמה שלנו כרפואה וכצבא. מסוקים נוחתים, פינוי מהיר".

 

"תחושת המועקה נשארת"

בפיגוע ברמי לוי בשער בנימין וידאה פז את פינוי ינאי ויסמן ז"ל, שנפצע קשה ונפטר בבית החולים, ואחר כך נכנסה לתוך הסופר לסרוק ולחפש פצועים נוספים. "הגעתי ראשונה למסדרון שבו שכבו המחבלים. מצד ימין מדפים עם סוכריות, מצד שמאל מקררים של גלידות, ובתווך שותתי דם, חיים, שני המחבלים. אנשים מסביב צועקים לי לא לטפל בהם, אבל אין לי ברירה. מה שנדרש ממני כאשת רפואה זה לתת להם את הטיפול הכי טוב שאפשר".

משי ממשיכה אותה. "בזירה אני נאמנה למקצוע שלי. אני לא רואה מחבל, אני רואה גוף על הרצפה ואני שם כדי להציל את חייו. אני חייבת להישאר מפוקסת. בפיגוע דריסה בצומת תפוח היו לי חמישה פצועים. אחד צעק יותר מכולם, ודווקא זה שנכרתה לו הרגל היה שקט וביקש שנטפל קודם בחבר שלו. צריך לעבוד בלי לחשוב. אם אתה מתחיל לחשוב, אתה לא מקצוען". 

מור העניקה טיפול למחבלת שנורתה בידי חיילים בצומת גיתי אבישר לאחר שאיימה לדקור אותם בסכין, והמשיכה לעקוב מרחוק אחר תהליך ההחלמה והשיקום שלה. "היה לי אכפת מהמצב שלה", היא אומרת. באחד האירועים, פז ישבה לילה שלם עם אחד החיילים שמצפונו ייסר אותו על כך שהעניק עזרה רפואית והציל חיי מחבל. "אמרתי לו שזה התפקיד שלנו".

הן זוכרות את התאריכים והשמות של כל הפיגועים. "ראיתי מישהו בתאילנד ומייד זיהיתי אותו", מספרת פז. "אמרתי לו: 'קוראים לך נדב, נפצעת בלחי שמאל בזריקות אבנים בסילואד, אתה מופיע לי במצגת בשקופית מספר 3'. הוא היה בשוק".

"מה שנחקק אצלי הכי חזק הם האירועים הלא מוצלחים, תחושת המועקה שנשארת", מוסיפה בר. "גם כששומעים על סיכול מוצלח של פיגוע, צריך לדעת שאנחנו נשארים עם גופה של מחבל שצריך לטפל בה".

היא מזכירה את פיגוע הדריסה בבית עומר, שבו נפצעו מפקד מחלקה ושישה מלוחמיו. "הכרתי את המ"מ מהתעסוקה המבצעית. מייד אחרי הפיגוע הוא התקשר לסלולרי שלי, וצרח שפגעו בו ובחיילים שלו. תידרכתי אותו בטלפון להשכיב את החיילים בשולי הכביש וטסתי לשם. כשהגענו מצאנו חושך מוחלט, מכוניות דוהרות, בשוליים שוכבים חייל עם פגיעת ראש וחייל עם פציעה קשה בעורקים. המ"פ נפל עלי, פיזית. לפני כן הוא היה עסוק בחיילים שלו, ופתאום חזר להיות פצוע, עם שברים וחבלות בכל הגוף. רק בסריקה נוספת גילינו עוד פצוע, המחבל הדורס, שירו בו. 

"היה המון לחץ. אנחנו על כביש ראשי, סביבנו מתחילה התקהלות פלשתינים, מנגד אזרחים ישראלים שצועקים לא לטפל במחבל. במהלך ההסלמה הדיבור הזה הלך והתפוגג כי אנשים הבינו שכל אחד מבצע את התפקיד שלו. מתי אתה מנקה את הראש אחרי אירוע כזה? רק כשאתה מנקה את האמבולנס מהדם". 

"גם אחרי ניקיון של האמבולנס התפקיד שלי לא מסתיים", מדגישה לינוי. "אם הייתי בזירה שבה נהרג אזרח, אלך להלוויה, לשבעה, לאזכרה. אבקר פצועים בבית החולים, אעקוב אחר מצבם". 

היום מציינים שנה (בתאריך לועזי) לרצח הכפול של בני הזוג הנקין לעיני ילדיהם. "אחרי שהגופות פונו שמנו לב שבתוך הרכב יש כיסא תינוק ותיק תינוק, אבל אין שם תינוק", אומרת משי. "חלפו כמה דקות של אימה עד שהבנו שהיה תושב שעבר שם לפנינו ולקח את הילדים ליישוב הסמוך איתמר". 

בר הוזנקה לפיגוע בגוש עציון שבו נהרג אליאב גלמן, שניסה לסכל פיגוע דקירה ונהרג מאש כוחותינו. "ברגע הראשון לא ידענו במי לטפל קודם: אליאב נפגע מכדור בודד, והמחבל היה ירוי מאוד, לא היה ברור מי פצוע קשה יותר". 

בתום האירוע ישבה עם הצוות שלה בבית הקפה בכפר עציון, "יושבים ובוכים, והאזרחים בוכים איתנו, כולם מבינים למה, והמלצרית בוכה, ומתיישב איתנו אזרח שראה אותי מנקה את הדם על הכביש, ואני מכניסה את היד לכיס ויש שם את הכיפה של אליאב, ופנקס שכתוב עליו בכתב ידו 'משימות ליום ג''. שאלת על המורכבות? הייתי שם בשניותיו האחרונות והרגשתי כאילו הכרתי אותו כל חייו".

 

"יד קטועה בתוך גיגית"

המפקד שלהן, אל"מ ד"ר חגי פרנקל, מפקד הרפואה בפיקוד מרכז, מחדד את חשיבות שיתוף הפעולה המוצלח עם המערכת האזרחית. "במקומות אחרים האחריות על טיפול בנפגעים בשטח מתחלקת בין מד"א לצה"ל באופן ברור יותר. כאן, בניגוד למשל לגבול הצפון, האזרחים והחיילים משולבים זה בזה באותה טריטוריה". בר מוסיפה: "כל האזרחים קואופרטיבים לתחום הרפואה. המון מתנדבים, המון פרמדיקים. ביישוב אחד בגזרה שלי יש 200 רופאים". 

גם עם הסהר האדום, המקושר לצבא באמצעות המינהל האזרחי, יש שיתוף פעולה רפואי. לעיתים מפנה אמבולנס צבאי חולה פלשתיני לבית חולים ישראלי, ולעיתים מטפלים רופאים במדים בפצועים ישראלים ופלשתינים בשטח, יחד ולצד אנשי הסהר האדום. בעיצומו של גל הטרור פינה צה"ל תינוק פלשתיני שסבל מכוויות קשות בכל חלקי גופו מבית החולים רפידיה בשכם להדסה עין כרם. "הצלנו את חייו", מעיד פרנקל. 

"ודאי שנעניק טיפול לאזרחים", אומרת משי. "אנחנו הריבון, ואנחנו אחראים לאיכות חייהם. כשהם מבינים שאני נמצאת שם לטובתם, הם לא מייצרים לנו סכנה או תחושת סכנה". מור מספרת על פינוי של ילד פלשתיני בן 10 מהכפר א־מתין בשטח B, שידו נקטעה כשנשאבה למכונת בשר ביתית. "נסענו לשניידר עם היד הקטועה בתוך גיגית. זו היתה נסיעה קשה אבל גם לזה יש סוף טוב: בבית החולים חיברו לו את היד".

העבודה רצופה, מתישה מאוד, אומרת לינוי. "שבת חיי שרה בחברון, שבה פותחים את אולם יצחק לתפילת יהודים, זמן מתוח בגזרה. ביום שישי בבוקר מחבלת בת 70 ביצעה פיגוע דריסה, בזמן הדלקת נרות - פיגוע ירי במערת המכפלה, ואז קיבלנו דיווח על עוד פיגוע מצפון לחברון, עם פציעה של חייל שאמרו שהוא לא ישרוד את הלילה. כל הלילה התפללתי שישרוד רק עוד שעה, ועוד שעה. שבוע לא הצלחתי לצאת מהבסיס בגלל רצף הפיגועים. כשכן יצאתי, זה היה לבקר את אחד הפצועים בהדסה".

 

"קצין לא נבחר לפי מגדר"

הסיכון האישי צף ועולה. בפיגוע בחברון רכנה לינוי על פצועים כשצלפים מביטים בה מהגגות, ופז הותקפה בידי ארבעה רעולי פנים כשנסעה עם חייל נוסף בכביש שבין אדם לקלנדיה, והם נחלצו בנס: "התקיפו את המכונית בבלוקים ואבנים, פירקו את השמשה הקדמית, הגג נפל עלינו. 

"אני מגיעה לטפל בפצועים ופתאום זו אני באירוע. שתי דקות אחרי שהצלחנו לצאת משם קיבלנו דיווח על פלשתיני שנורה בידי כוחותינו. אמבולנס שלנו, בדרך לפנות אותו, נרגם באבנים. מתקשר אלי חייל שאומר בתסכול, 'אני לא הולך לטפל בפלשתיני עכשיו, הרגע רגמו אותי באבנים'. רגמו גם אותי. זה דורש תעצומות נפש לצאת לטפל אחרי דבר כזה, אבל אין ברירה". 

לינוי: "בכל אירוע במרחב, תאונת דרכים או פיגוע, אוטומטית יש התאספות של פלשתינים. זה מלחיץ בהתחלה, זה תוספת סיכון". בניגוד לאנשי מד"א, אנשי הרפואה במדים קופצים ממוגנים: שכפ"ץ קרמי, לעיתים קסדות, וכוח צבאי נוסף מחפה כדי שהם יהיו פנויים לטיפול בפצועים. 

איך זה שחמש קצינות רפואה מתוך שש הן נשים, אני שואלת את פרנקל. "אני לא בוחר קצין לפי המגדר שלו", הוא עונה. "עברנו גל טרור בנפח אדיר, פרק זמן עמוס שבו מערכת הרפואה היתה מאותגרת, ואני גאה בקצינות". בפיקוד מרכז התחילו לאחרונה בתהליך בניית חוסן בתוכנית ייחודית ששמה כת"ר (כושר, תזונה, רגיעה) הכוללת טיפולי ביו־פידבק למפקדים. "המטרה היא לגרום להם להיות יותר דרוכים ופחות מתוחים", מסביר פרנקל. "הם אכן מרגישים יותר רגועים ומרוכזים במשימה".

"רציתי להגיע לבנימין, רציתי עשייה משמעותית", מדגישה פז. "השנה הזאת היתה שנה היסטורית מבחינה לאומית. אני גאה שהייתי חלק ממנה. זה לא כמו לוגיסטיקה או שלישות, שם המשחק פה הוא הצלת חיים". 

"את שואלת אם אני רגישה יותר, בתור אישה? לא הייתי הולכת לכיוון הזה כי מצופה מאיתנו לא להיות רגישות אלא לעבוד על אוטומט", אומרת משי. "נכון, קל לנו יותר להניח יד על פצוע ולהגיד 'יהיה בסדר, תירגע', אבל זה שולי, זה לא רלוונטי. גבר לא היה עושה את זה פחות טוב מאיתנו. גם לא יותר טוב".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו