בשעת אחר צהריים מאוחרת נכנס אדם בלבוש חרדי לבניין ישן בבני ברק. הוא חולף במהירות על פני כמה עגלות ילדים שעומדות בכניסה ועולה בזריזות במדרגות לקומה הראשונה. בידיו תבנית אלומיניום עם עוגה, שביקשה אשתו להביא לשכנתה אחרי המעשה האמיץ שעשתה לפני כמה ימים. עד שנפתחת הדלת, הוא מספיק למלמל לעברי: "אתה לא מבין איזה צדיקים אלה. אי אפשר לראות עליהם. כמה פשטות, ככה צדיקות. איזה מעשה גדול, ברוך השם".
בדירה מס' 2 מתגוררים בני הזוג יעקב ורחל רובין, בני 52, שתרמו כל אחד כליה לאדם זר. יעקב עשה את המעשה לפני כשנה, ולפני שלושה שבועות וחצי הלכה אשתו בדרכו. השכנים לא מפסיקים להרעיף עליהם פרחים ועוגות, פיצוחים ותבשילים, ובעיקר אינסוף מחמאות.
בציבור החרדי כבר ראו את כל סוגי הגמ"חים (גמילות חסדים), אותן התארגנויות שמסייעות בין אדם לחברו בהתנדבות. יש גמ"חים של כסף, יש גמ"חים של מוצרי תינוקות, יש כאלה של ביגוד, כלי עבודה וציוד לבית. אבל גמ"ח כמו שעשו בני הזוג רובין נחשב חריג גם בקרב החרדים.
וכאילו לא די בכך, הגורל - או אם תשאלו אותם, אצבע אלוהים - כיוונו אותם לכך שהכליה שתרמה רחל הגיעה לדודתה של ח', הנערה בת ה־17 וחצי שהם מגדלים בביתם נוסף על ארבעה מבין תשעת ילדיהם, בני 11 עד 30. חמשת הנותרים כבר נשואים, ומהם יש ליעקב ולרחל 13 נכדים.
יעקב נולד במושב החרדי יסודות, שליד גדרה. "למדתי בישיבה, ובחופשות בין הזמנים חרשתי עשרות דונמים על טרקטור. כיום אני אברך ומגיד שיעור".
פאותיו קשורות מתחת לכיפה במראה חסידי, "אבל אני לא משתייך לאף חסידות, אנחנו של כולם".
גם רחל עברה מסלול חיים חרדי קלאסי, למדה במוסדות "בית יעקב", ובשלושים השנים האחרונות עובדת כמורה בבית ספר לבנות חרדיות בנתניה. אישה צנומה ונמוכה, לראשה שביס שחור שבו היא מסתובבת בבית, ובצאתה לרחוב היא מחליפה אותו בפאה.
בגיל 20 הכירו בשידוך, כמקובל, וכבר שלושים שנה שהם מתגוררים כאן, בדירה הקטנה בבני ברק. הרצפות לא שופצו מעולם. בסלון ארון גדול של ספרי קודש, ועל הקירות תמונות של רבנים.
עיניו של יעקב נוצצות כשהוא מדבר על התהליך שעבר. "כולם סביבנו עושים מזה סיפור גדול, אבל אצלנו נתינה היא עניין טבעי", הוא מחייך. "ככה חונכנו, ככה גודלנו, לתרום ולתת לזולת כמה שאפשר. תמיד הסתובבו פה בבית עוד אנשים, ילדים ממשפחות אחרות או אורחים שלא היה להם איפה להיות.
"אני רשום גם לגמ"ח כלי עבודה, מי שצריך כל כלי עבודה בא אלי".
יש הבדל בין לתת כלי עבודה, או אפילו לגדל ילדה שאינה שלך, לבין נתינה של איבר משמעותי מהגוף שלך לזר.
"אחותי אומרת שהרבה יותר מורכב וקשה לגדל ילדה שאינה שלך", אומרת רחל. "אתה כל הזמן בקונפליקט - איך להתייחס, ממה להיזהר, איך לחנך. לתת כליה למישהו זה יותר קל. יש שבוע אחד קשה, וזהו".
• •
זה התחיל לפני שלוש שנים, כשיעקב ראה בעיתון כתבה על עמותת "מתנת חיים", המעודדת תרומת כליות אלטרואיסטית.
"זה עשה לי חשק. אני אוהב לתרום. אני תורם דם כמה שאפשר, ועוד כל מיני דברים. באתי לרחל ואמרתי, 'מה דעתך שאתרום כליה?'. היא לא אמרה לא. אבל אז הייתי עסוק בקניית הדירה ובלקיחת משכנתא עבור הדירה, ופחדתי שתהיה בעיה עם ביטוח החיים. אז ירדתי מזה.
"אחרי שנתיים שוב ראיתי כתבה על העמותה, ושוב עלה הרעיון. מאוד רציתי לעשות את זה. אחד ממשתתפי שיעור הדף היומי שאני משתתף בו עבר השתלת כליה לפני עשרים שנה בדרום אפריקה, ושילם 30 אלף דולר. בשיעור אחר סיפר לנו המגיד־שיעור שהבת שלו עברה השתלה. שם ראיתי את החשיבות.
"חששתי שאבוא לרופא ואבקש ממנו לעשות את כל הבדיקות, והוא לא יבין מה אני רוצה ממנו בכלל אם לא כואב לי כלום".
הרווחת בדיקות, אבל הפסדת כליה.
"הרווחתי בדיקות, והרווחתי גם מצווה ענקית. בכל הוועדות שבהן הייתי היה צריך להסביר למה אני עושה את זה. סיפרתי שאבא שלי נכנס לניתוח של אבנים בכליות בגיל 50 ולא יצא משם בחיים. הניתוח הסתבך והוא נפטר, שלושה שבועות לפני בר המצווה שלי.
"אני הגעתי לגיל 50 בריא ושלם, ברוך השם, ואני רוצה להודות לקב"ה ולתרום לאחרים. זה בגדר תחיית מתים מסוימת - אבי נפטר, ואני מעניק חיים".
רחל מתערבת. "כמי שמכירה אותו שלושים שנה, הסיפור של האבא הוא יפה, ובטוח שבתת־מודע זה גם השפיע, אבל הרצון אצלו לתרום חזק מאוד".
לא פחדת עליו?
"לא. אני יודעת שהוא תורם דם הרבה, ואני סומכת עליו באופן כללי, ששיקול הדעת שלו נכון".
מלכה פיקל עם בעלה ובנה, אחרי קבלת הכליה של רחל. "לפני הניתוח אתה דואג שחס וחלילה לא תקרה לך תאונה ולא תוכל לתרום", אומר יעקב // צילום: יהודה שלזינגר
לפני כשנתיים בדיוק החליט יעקב להתחיל את תהליך תרומת הכליה. "פניתי ל'מתנת חיים', והם שלחו לי רשימה של עשרים סוגי בדיקות דם שצריך לעשות. יצא חמש מבחנות דם. כשקיבלתי את התוצאות, שלחתי להם, ושם ראו שהכל פיקס ושאפשר להתקדם.
"אחר כך היתה בדיקת אולטרה־סאונד, שבה ראו שהכליות בסדר. אחר כך היתה שיחה עם הרב ישעיהו הבר, שעומד בראש 'מתנת חיים'. הוא שלח אותי למחלקת ההשתלות באיכילוב, ושם עשו לי בדיקות עוד יותר מקיפות. שוב בדיקות דם, שיקוף ריאות, אקו לב, לב במאמץ, בדיקת שתן. בהמשך, כשידעו מי המושתל, עשו לי בדיקה של התאמת רקמות, בדיקת סי.טי ושיחות עם עובד סוציאלי, עם פסיכולוג, עם פסיכיאטר ועם נפרולוג (מומחה לכליות).
"הפסיכולוג בוחן את האופי ואת ההסתכלות שלך על החיים. האם אתה אופטימי או פסימי. אני יודע שהיה אחד שנפל בתהליך, כי הוא רואה שחורות. היתה גם בדיקה שנתנו לי ציורים וביקשו ממני להסביר אותם, וכך הם רואים מה עובר לך בראש".
אחרי כל השלבים האלה יש פגישה מכרעת בוועדה ממשלתית לענייני השתלות, שבה יושבים שבעה אנשים, והם שואלים את השאלות הכי קשות - מה הרקע שלך, למה אתה רוצה לתרום, האם מישהו משלם לך, האם עברת טראומה בילדות, האם אתה יודע מה הסיכון, האם הבאת בחשבון מה יכול לקרות, איך הילדים יגיבו. הם מסבירים לך שיש סיכון של אחד ל־3,000 שיהיה סיבוך. הכל כדי לבדוק שאתה שלם עם המהלך ושלא לוחצים עליך".
לאחר שקיבל את כל האישורים, ניתוח הסרת הכליה נקבע למארס 2015. עמותת "מתנת חיים" מאפשרת לתורמים לבחור למי הם מעוניינים לתרום את הכליה, על פי קריטריונים כלליים דוגמת מין, דת, גיל ושמירת מצוות. ליעקב זה לא שינה. "לא ידעתי למי אני תורם, והאמת היא שגם לא רציתי לדעת. לא רציתי לפגוש את האיש או האישה שקיבלו את הכליה שלי, לא לפני ולא אחרי, כי לא רציתי שמישהו ירגיש כלפיי מחויבות ושכל היום יגיד תודה".
• •
לילדיהם הם סיפרו רק עשרה ימים לפני הניתוח. "כשהבנים הגדולים חזרו מהישיבות, ישבנו איתם וסיפרנו להם", אומר יעקב. "כשבאנו לספר לבנות הקטנות, הן אמרו שהן כבר יודעות. הן ראו במחשב 'מתנת חיים', והבינו.
"אף אחד לא אמר לי, 'למה אתה צריך את זה' או 'מה יהיה איתנו אם יקרה לך משהו'. ממש לא. הם סומכים על אבא שלהם. גם התגובות מסביב היו מדהימות. המון 'וואו'. רופא המשפחה שלי אמר לי כשראה אותי, 'הנה יעקב הצדיק'. רק אחד מהחברים שלי אמר, 'מה, אתה משוגע?'"
בערב שלפני ההשתלה הגיע נציג של "מתנת חיים" לבית החולים איכילוב ואמר ליעקב שהנתרם מאוד רוצה להכיר אותו. יעקב הסכים.
"מצאנו את עצמנו יושבים שם שלוש שעות ומדברים. אפשר להגיד עליו שיש לנו הרבה במשותף. שנינו באים מהעולם החרדי. התברר שיש לו משפחה גדולה וילדים, כך שלשמחתי, התרומה עזרה לו מאוד".
איך הרגשת בבוקר של הניתוח? היו הרהורי חרטה של הרגע האחרון?
"מה פתאום. אחרי כל התהליך הארוך והבדיקות והוועדות, זה היה השלב הכיפי. כל השבועות שלפני הם קשים, אתה חושב לעצמך שאתה צריך להיזהר בכל דבר, שחס וחלילה לא תקרה איזו תאונה או משהו, ואז לא תוכל לתרום, ומה יהיה על הנתרם? מה יהיה על החיים שלו?"
מהרגעים שלפני הניתוח הוא לא זוכר הרבה. רחל זוכרת. "אני נפרדתי ממנו בדמעות, הוא נפרד ממני בחיוך", היא מספרת. "הילדים לא היו איתי, זה היה בבוקר, כשהם בבתי הספר או בעבודה".
הניתוח ארך ארבע שעות. זמן קצר אחרי שהכליה של יעקב הוסרה, היא הושתלה בגופו של הגבר האחר.
יעקב זוכר שכשהתעורר, הוא היה מחובר להרבה מכשירים ושאל מה עם תפילת מנחה. "למחרת התאוששתי קצת והלכתי לבקר את המושתל. אנחנו לא אנשים רגשניים מדי, וגם הוא עדיין היה בכאבים".
רחל: "אשתו בכתה איתי. הם, הגברים, פחות מתרגשים, אבל זה היה מאוד מרגש".
ארבעה ימים אחרי הניתוח שוחרר יעקב מבית החולים. "באותו שבוע כבר עשיתי הליכה בערב. שמונה ימים אחרי כבר נסעתי באופניים, וחודש וחצי אחרי כבר עשיתי טיול עם המשפחה בנחל המשושים בצפון. כמעט אין לי צלקות. כשאני הולך למקווה, אי אפשר לראות כלום".
הקשר בין המשפחות נשמר עד היום. "בהתחלה זה היה טלפון כל שבוע לפני שבת", מספר יעקב, "אחר כך בחגים, ועכשיו זה בשמחות. הוא היה בחתונה של הבן שלי, ואני הייתי בחתונה אצלם של הבת שלו. זה היה מאוד מרגש. האחים שלו רקדו איתי, עשו לי חגיגה שלמה".
איך ההרגשה לראות אדם שעומד על הרגליים בזכותך?
"אני לא חושב על זה. אני שמח בשבילו".
• •
הראשונה שהושפעה ממעשיו של יעקב היתה אשתו רחל. חודש אחרי הניתוח שלו גמלה גם בה ההחלטה לתרום כליה.
"ראיתי מה קרה לאדם שקיבל את התרומה, מה קרה למשפחתו. שמעתי מאשתו כמה החיים שלהם היו קשים לפני הניתוח עם כל טיפולי הדיאליזה, איך הוא לא היה יכול לעבוד, ומה זה עשה להם ולילדים. ראיתי כמה היא התרגשה.
"מצד שני, עברתי את התהליך עם יעקב. ראיתי כמה פשוט וקל זה היה, ואי אפשר היה לעמוד מנגד. השאלה לא היתה למה לעשות את זה, השאלה היתה למה לא לעשות את זה. אתה נותן שבוע מהחיים, ומישהו אחר מקבל חיים שלמים. אתה לא סובל כל כך, ומצד שני אדם קם לתחייה. אז למה לא? אין שאלה בכלל".
איך הסברת בוועדות את הרצון שלך לתרום?
"הסברתי שככה התחנכנו - לתת מה שאפשר. לאברך אין הרבה כסף שהוא יכול לתת, אז נותנים בדברים אחרים. נותנים בהכנסת אורחים, בתרומה של איבר. הסברתי להם שקיבלנו כל כך הרבה מתנות מאלוקים - ילדים בריאים ומחונכים, חמישה מהם נשואים, מסודרים עם דירות. נכדים מהממים. שקט, שלווה, רוגע. זה מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לבקש.
"אנחנו לא עשירים. אנחנו חיים ברמת חיים נמוכה, לא הולכים למסעדות ולבתי מלון, אבל אנחנו מאושרים. מטיילים עם כל המשפחה, טוב לנו. חשבתי איך אני יכולה להודות על זה ואמרתי - רק על ידי נתינה.
"כשהרופא הסביר לי את הסיכונים שכרוכים בניתוח, אמרתי לו, 'כשאתה באת היום ברכב לעבודה, זה גם סיכון. חס ושלום, יכול היה לקרות משהו, ועדיין באת לעבודה כדי לרפא חולים. לי יש גם מטרה בחיים - לעזור. הסיכון שלי הוא נתינת הכליה. וזה בסדר מבחינתי'. לשמחתי, זה הרשים אותו".
"כל תהליך הבדיקות היה מעודד ואפילו כיף. כל שלב שעברתי בהצלחה היה מבחינתי עוד צעד לעבר המטרה, וזה הרגיש נהדר. זה שימח אותי ונתן לי המון סיפוק. והעובדה שעשיתי את זה עם יעקב, שכבר עבר את זה, היתה מאוד נוחה".
רחל ויעקב. "כמעט אין לי צלקות. כשאני הולך למקווה, כבר אי אפשר לראות כלום" // צילום: כפיר זיו
גם הפעם הם לא סיפרו לילדים מייד. "שמרנו על סודיות. אמא שלי בת 80, והיא מאוד התרגשה כשיעקב עשה את הניתוח. לא רצינו שהיא תדע שגם אני עומדת לעבור את התהליך.
"לילדים לא סיפרנו עד שלא ידענו שזה קורה באמת. אחרי שעברתי את כל הוועדות והבדיקות, אספנו את כולם ועשינו מעין שיר בחרוזים, שהוא גם כתב חידה, שהוביל אותם למסקנה שגם אני תורמת כליה. הם שמחו מאוד ואמרו שהם גאים בנו".
הם לא פחדו? לא ניסו להניא אותך מזה?
"אחרי שראו איך זה עבר חלק אצל אבא שלהם, הם לא היו מודאגים. שניים מהם, אחד הבנים הנשואים ובתי בת ה־17, אמרו שגם הם היו רוצים לתרום. אבל זה עוד מוקדם מדי בשבילם. מעבר לזה, הרווחנו חוויה עצומה של בני זוג. יעקב ליווה אותי לאורך כל הדרך, וכל דבר סיפרתי לו והשווינו למה שהיה אצלו. זה משהו אינטימי ומיוחד ומדהים שמשותף לנו".
גם רחל, כמו יעקב, נשאלה למי היא רוצה לתרום. גם היא אמרה שזה לא משנה לה. רק מאוחר יותר התברר לבני הזוג, לתדהמתם, שהנתרמת, מלכה פיקל, היא דודתה של ח' - הילדה שהם מגדלים.
"צילצלנו לח' ואמרנו לה שמעכשיו יש בינינו גם קשר דם. היא מאוד שמחה. אי אפשר לתאר את זה בכלל, זה מאוד מרגש.
"נפגשתי עם מלכה לפני הניתוח ואחריו. לפני הניתוח היו המון איחולים, שיעבור בשלום ושתהיה בריאות, בעזרת השם. אחרי הניתוח בעיקר התעניינתי איך היא מרגישה ומה שלומה. אין אצלנו את כל המילים הגבוהות של 'הצלת לי את החיים' וכל זה".
יעקב: "בעלה והילדים שלה פגשו אותי כשרחל היתה בניתוח, והתחבקנו הרבה זמן. הם מאוד התרגשו".
שמונה ימים אחרי הניתוח, רחל כבר בבית, בתפקוד מלא. "אצל התורם אין אותה התרגשות כמו אצל הנתרם", היא אומרת. "אתה לא אומר לעצמך, וואו, הצלתי חיים. יש התרגשות, אבל זה עניין טכני. בעיקר דאגתי לשמוע שהכליה עובדת. אני מתפללת עליהם כל הזמן, על הנתרם של יעקב ועל מלכה, לשמוע שהכל עובד ושהם מרגישים טוב.
"קשה להאמין מה המשפחה הזאת עברה. איזה סבל. זה משמח אותי מאוד לשמוע שהיא בסדר.
"אני חושבת שכל מי שיכול לתרום צריך לעשות את זה. אנשים לא מבינים מה זה דיאליזה, איזה סבל זה. איזה מצב קשה זה למשפחה. זה נשמע מאוד מפחיד לתת כליה, אבל אין באמת סיכון. אפשר להסתדר בלי שום בעיה גם עם כליה אחת. והניתוח ממש לא מסובך.
"אפילו אמא שלי, שמאוד דואגת, הגיבה יפה. סיפרנו לה רק אחרי הניתוח, והיא היתה בעננים. היא מספרת על זה לכולם ואומרת לי בגאווה, 'איך את מפארת את המשפחה'".
• •
בני הזוג רובין באמת מאמינים שתרומת הכליה שלהם היא מעשה חסד פשוט ולא יוצא דופן. אבל עבור מלכה בת ה־61, שקיבלה את כלייתה של רחל, מדובר במלאכים שהצילו את חייה.
"אין מספיק מילים כדי לתאר את הנס שקרה לנו", היא אומרת בהתרגשות. "אין מספיק מילים בעולם שיכולות לתאר את משפחת רובין. הם צדיקים, מלאכים. כמה צניעות, כמה פשטות. אני לא יכולה לתאר את מה שאני חושבת על האישה שהצילה לי את החיים. זה בלתי נתפס".
מלכה היא אם לשבעה מקריית מלאכי. הבכור, בן 45, הוא שליח חב"ד בצ'אנג מאי שבתאילנד. הצעירה בת 23.
בעיית הכליות שלה החלה לפני 11 שנים. "הכליות שלי לא היו בתפקוד מלא, הרופאים אמרו שזה עניין גנטי. במשך שנים הייתי במעקב, ולפני שנתיים התחילה הידרדרות. זה התבטא בעייפות, בירידה במשקל, בהקאות ובאיבוד התיאבון.
"עבדתי אז כעוזרת מורה בחינוך המיוחד, ובעקבות המצב הבריאותי שלי החלטתי לפרוש לפנסיה מוקדמת ולטפל בעצמי. בשנה וחצי האחרונות הייתי במעקב הדוק יותר, ובשלושת החודשים האחרונים כבר נזקקתי לדיאליזה. זה גיהינום. מרגישים נורא אחר כך.
"כשהתחלתי את הדיאליזה, צילצלה אלי גיסתי ואמרה לי להירשם ב'מתנת חיים'. במקביל התחלנו לבדוק אפשרויות של תרומת כליה. כל הילדים נבדקו, כולם רצו לתרום לי, גם אחי, אבל אף אחד מהם לא נמצא מתאים.
"ביולי האחרון התקשרו ממרכז ההשתלות ואמרו: 'תגיעי לבדיקות באיכילוב, מצאנו לך תורמת כליה מתאימה'. הייתי בהלם, הטלפון נפל לי מהיד.
"נסעתי לבית החולים, וכשהמתנתי שם, ראיתי מולי מישהי שמשהו בה תפס אותי. כל הזמן הסתכלתי עליה, לא יודעת למה. היא היתה החרדית היחידה שם, והיא לא נראתה חולה. רציתי לדבר איתה, אבל בדיוק התחילו הבדיקות, וזה לא יצא.
"כעבור עוד כמה ימים היה יום בדיקות נוסף, ושוב ראיתי אותה, ושוב הסתכלתי עליה. משהו בטביעת העין אמר לי שאולי היא התורמת שלי, אבל שוב לא יצא לנו לדבר. בפעם השלישית שהלכתי לשם, להופיע לפני הוועדה הרפואית, התורים התארכו, ובעלי נפגש עם בעלה בחוץ. הם התחילו לדבר, סתם מתוך נימוס, והחליפו פרטים גם על קשרים משפחתיים. ככה הם גילו שח' היא אחיינית שלי.
"פתאום רחל יצאה, וראיתי אותה רק מהגב. מייד באה אחת המזכירות ודחפה אותה לחדר אחר, כדי שלא ניפגש. לפני שנכנסתי לוועדה עוד הספקתי לשמוע את בעלה אומר לה שהיא תורמת לדודה של ח'. אחר כך הבנתי שהיא היתה ממש בהלם מזה, היא כמעט התעלפה.
"בבדיקות הבאות נפגשנו שוב, ואז כבר ישבתי לידה. דיברנו כאילו אנחנו חברות זה שנים. היא סיפרה לי על הילדים שלה ועל ח', שהיא מגדלת וגם רוצה לחתן. זו משפחה שאי אפשר לתאר, משהו שלא מהעולם הזה. זה עדיין פלא גדול בשבילי, איך אדם מוסר את עצמו ככה. אמא לתשעה ילדים, מפרנסת יחידה. אחרי ההשתלה אמרתי לה בגילוי לב שאני לא יודעת אם אני הייתי עושה את זה. והיא אמרה, 'בטוח שכן, אין סיבה שלא'. היא אישה מאוד מיוחדת. שניהם אנשים מאוד מיוחדים. שתבין, לכל הבדיקות הם באו באוטובוס. אנשים פשוטים וצדיקים. אני לא מבינה איך התמזל מזלי, זה נס משמיים".
ב־6 בספטמבר, אחרי כמה שבועות של בדיקות, הגיע יום ההשתלה.
"בלילה לא ממש הצלחנו לישון מרוב התרגשות. אני זוכרת שבבוקר קראו במחלקה את השם של רחל בקול, והלכתי לחדר שלה, ראיתי אותה ממש קופצת על המיטה בשמחה. החלפנו כמה מילים, איחלנו אחת לשנייה בהצלחה, ושהכל יעבור בשלום. לשתינו היו דמעות בעיניים.
"רחל היתה ממש מאושרת. סיפרה לי כמה היא שמחה ועושה את זה בלב שלם. זה היה מדהים. משהו שלא מהעולם הזה".
"הניתוח שלי נערך מייד אחרי הניתוח שלה וארך חמש שעות. בעלי, אחי וארבעה מהילדים שלנו חיכו בחוץ. אחרי שהתעוררתי, הבן שלי אמר לי שהוא הולך לחדר שלה כדי להודות לה. אחרי כמה דקות הוא חזר וסיפר שהגיע לדלת של החדר, ומרוב התרגשות ובכי לא הצליח להוציא מילה מהפה. בסוף היא באה לבקר אותי והיתה כל כך שמחה".
בימים שאחרי הניתוח הגיעה גם ח' לבקר את דודתה. "כולם בטוחים שזה סודר בתוך המשפחה", מלכה מחייכת, "לך תסביר שלא ידענו כלום. ח' כל כך התרגשה, שהיא ממש לא יכלה להוציא מילה מהפה".
מלכה ובני משפחתה מלאי הכרת תודה לעמותת "מתנת חיים", לצוות ההשתלות, ובעיקר לרחל ולמשפחתה. "לא חשוב מה אעשה, אני לעולם לא אגיע לרמת הנתינה של רחל", אומרת מלכה. "אי אפשר 'להחזיר' לה. אני גם לא יכולה לומר שיש לי עוד חברה, כי היא יותר מאחות שלי. היא חלק מהגוף שלי. חלק ממני".
• •
בציבור החרדי לא מקובל להתראיין ולהצטלם, אבל בני הזוג רובין עושים זאת כדי להעביר כמה מסרים. "חשוב לנו להעלות את המודעות לתרומת הכליה ולהציל חיים, אבל אנחנו גם רוצים לנסות לשנות את מה שהחילונים חושבים על החרדים", הם אומרים. יעקב מספר שאחרי הניתוח, כשהיה מאושפז בבית החולים, חלף ליד מיטתו אדם מבוגר, כנראה גם הוא חולה, ואמר לו, "אתם פרזיטים, מה תרמתם למדינה?"
"אמרתי לו רק, 'תרמנו, תאמין לי תרמנו'. לא נכנסתי לפרטים או לוויכוחים".
"תחשוב כמה כסף חסכנו למדינה על טיפולי הדיאליזה", אומרת רחל.
"אנחנו רוצים שיידעו שהציבור החרדי בנוי מאנשים טובים, שעובדים קשה בשביל הפרנסה שלהם. גם לימוד תורה הוא עבודה קשה, ואנחנו תורמים מעל ומעבר, ככל שאנחנו יכולים.
"אנחנו חיים חיים פשוטים, צנועים, לא רוצים כלום, אין לנו דרישות מאף אחד. לא דורשים מהחילונים שיקבלו אותנו, רק שיידעו מי אנחנו. ובעיקר לקדש שם שמיים ברבים".
judash0@walla.co.il-----------------------------------------
עמותת "מתנת חיים"
הרב שהתחיל את הכל
את עמותת "מתנת חיים", שעומדת מאחורי ההשתלה של בני הזוג רובין והעניקה עד היום חיים חדשים ל־351 אנשים, הקים הרב ישעיהו הבר (51) בשנת 2009. ב־2014 הוא קיבל את אות הנשיא למתנדב, ובמארס השנה הוענק לו אות מגן שר הבריאות.
"לפני תשע שנים ניהלתי 'חיידר' בהר נוף בירושלים ולימדתי בישיבה. עבדתי בערך עשרים שעות ביממה. בשלב מסוים נחלשתי עד כדי כך שבקושי טיפסתי מהכביש למדרכה. הייתי בטוח שזה בגלל העבודה הקשה. פניתי לרופא, והוא שלח אותי מייד למיון. משם הדרך למכון הדיאליזה היתה קצרה. עד אז לא ידעתי בכלל מה זה כליה, מעבר למה שלמדתי ב'חיידר', וזה לא היה הרבה.
"במכון פגשתי בחור בן 19 בשם פנחס תורג'מן, הוא היה תלמיד ישיבה מקריית ארבע ואני הייתי רב מלמד. בזמן הדיאליזה היינו יושבים שם ולומדים יחד משניות, פרשת שבוע. זה היה קשר חזק מאוד. הוא סיפר לי גם שאחיו נפל בקרב עם מחבלים. בינתיים נמצא לי תורם, עברתי השתלה, והבטחתי לו שלא אנוח עד שאמצא לו גם. אחרי חצי שנה מצאתי תורם, נקבע תור להשתלה, אבל שבועיים לפני הניתוח פנחס מת מדום לב. ביום שבו אביו התקשר לבשר לי על פטירת בנו השני, הודעתי על התפטרותי מהישיבה והחלטתי שאני הולך להוציא מהדיאליזה כמה שיותר אנשים.
"בהתחלה אשתי חשבה שהשתגעתי. אחר כך היא נסחפה בלהט שלי. קיבלנו על עצמנו שלוש החלטות: האחת - אנחנו לא הולכים להתפרנס מזה, אלא לתת הכל בהתנדבות. השנייה - המושתלים לא יצטרכו לשלם כלום, הכל יהיה בחינם. והשלישית - שבשנים הראשונות לא נפנה לגיוס כספים המוני בציבור כדי לממן את הפעילות שלנו, רק נפנה בחשאי לאנשים בעלי יכולת. הרעיון היה לנתק את כל עניין תרומת הכליה מכסף. זו רק הצלת חיים נטו.
"כשהתחלנו את הפעילות עשיתי מעין סקר שוק. בכל מקום שהגעתי אליו שאלתי אנשים מה דעתם לתרום כליה, ורשמתי את התגובות. מתוך מאתיים התגובות, עלו כמה תשובות עיקריות: פחד שיקרה משהו במהלך הניתוח, פחד מה יהיה אם אצטרך כליה בעצמי, פחד להפוך לנכים, טענות שמדובר באיסור על פי ההלכה, וגם רושם שזה משהו מאפיונרי, עברייני, שנקשר לסחר באיברים.
"הייתי צריך לשרש את הדעות הקדומות. השלב הראשון היה הרבנים. זה הכי קל, כי רוב האנשים בילבלו את הנושא עם המחלוקת ההלכתית על תרומת איברים במצב של מוות מוחי. לתרום כליה מאדם חי לאדם חי זו אחת המצוות הכי גדולות. כל הרבנים הגדולים פסקו שזו מצווה גדולה. הדבר השני היה לטפל בסוגיה הרפואית. פניתי לרופאה האישית שלי, פרופ' דבורה רובינגר, וסיפרתי לה על תוכניותיי. רציתי בכירים מעולם הרפואה שייתנו גושפנקה. היא חיברה אותי לפרופ' ג'פרי בונר, מומחה לנפרולוגיה, שהכין לי סיכום של עשרים המחקרים הגדולים בעולם על תופעות הלוואי למי שתרם כליה. צירפנו עוד מנהל מחלקה ושני רופאים, וכשהיו מספיק רופאים מאחוריי, יצאנו לדרך.
הרב ישעיהו הבר // צילום: אסנת קרסננסקי
"הדפסתי במדפסת הביתית שלי מודעות שמחפשים תורמי כליה לאמא צעירה לשלושה, והפצתי אותן בבית הכנסת. הגיע אברך צעיר, וחיברתי את שניהם למרכז ההשתלות של בית החולים בילינסון. בהתחלה היו הרמות גבה וחשדנות. אנשים לא הבינו מה האינטרס שלי וחששו. אחרי כמה השתלות קרא לי סמנכ"ל משרד הבריאות, עם היועצים המשפטיים. שאלו מי אני ומה אני, ניסו להבין מה המניעים שלנו. נראה להם תמוה שיש עמותה שעובדת מהסלון, והכל בחינם. לקח כמעט שלוש שנים עד שקיבלנו את האמון המלא שלהם. היום כבר פונים אלינו משני הצדדים, גם כאלה שזקוקים לתרומה וגם כאלה שרוצים לתרום. רופאים ומכוני דיאליזה מפנים אלינו חולים".
איך אתם משדכים בין החולה לתורם?
"כל תורם מתבקש לציין אם יש לו העדפות למי הוא רוצה שהכליה שלו תיתרם. לראייתנו, הוא נותן מתנה, וזכותו לבחור למי הוא מעדיף לתת אותה. אנשים מדרגים לנו את ההעדפות שלהם. יש כאלה שרוצים לתרום לילדים, יש כאלה שרוצים לתרום לאימהות, או לצעירים, או למבוגרים. יש כאלה שרוצים לתרום לקבוצות אוכלוסייה שקרובות אליהם, ויש אנשים שאומרים שהם לא מוכנים לתרום לאויבי המדינה. אני משתדל להיענות במידת האפשר".
הבר אומר כי רובם המוחלט של התורמים הם דתיים או חרדים. "זה בעיקר באשמתי. כשהתחלתי לפעול בעניין, ובהיעדר משאבים, זה היה בעיקר במגזרים האלה, כי שם עלויות השיווק וההסברה היו נמוכות. בשנה הראשונה לפעילות שלנו הצלחנו לעשות ארבע השתלות. הייתי על פיסגת העולם. אחרי עוד שנה זה היה שמונה. בשנה שעברה כבר היו תשעים השתלות, והשנה יהיו הרבה יותר. אני מאושר מזה.
"תרומת כליה היא לא צעד קל, אבל אין כמו תחושת הסיפוק העילאי כשמקבלים אחר כך את החיבוק מהנתרם. אין כמו לראות בעיניים אדם שנתת לו חיים. לראות אמא שחזרה לילדים שלה. אין תמורה גדולה מזו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו