"אני צריכה ליהנות"

כתבת ישראל היום נפגשה עם מנחת הטלוויזיה אפרת אנזל ליום של צילומי אופנה וראיון.
מה אפרת הכי אוהבת ללבוש, מה היא חושבת על חוק הדוגמניות ועל גל גדות-

אבולוציה. "אני מאמינה גדולה באבולוציה. הקורס 'האבולוציה של האדם' בבית הספר לרפואה פתר לי את שאלת השאלות: מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. אנחנו בעצם מין שרוצה להתרבות כמו כל מין חי, והסיבוב הזה של 80 שנות חיים בממוצע מצווה עלי לחוות כמה שיותר רגעי אושר. עכשיו סיימתי לקרוא את 'דווקא החלשים שורדים' של ד"ר שרון מועלם שמעניק צידוקים אבולוציוניים למחלות".

בת 12. "הייתי בת 12 כשעברתי את הטראומה המעצבת של חיי. היום הראשון בחטיבה, בלי אף חברה מהיסודי. מייד בתום יום הלימודים רצתי למחנכת שלי מכיתה ו', שהיתה אחראית לשיבוצים, וביקשתי הסבר. היא ענתה: 'החברות שלך לא באמת חברות שלך, כולן מקנאות בך ולא באמת רצו להיות איתך בכיתה. צאי לדרך חדשה'. כל הביטחון שהיה לי התערער והאמון באנשים נשבר. לכאורה אני אמורה להעיד על ילדות מאושרת של תלמידה מצטיינת ומלכת הכיתה, אבל זה לא מרגיש כך ממרחק השנים. חיכיתי רק לגדול ולברוח מהוד השרון. החוויה המתקנת שלי באה בזמן הצבא ולאחר מכן, בדמות אחווה נשית עם חברות אמת - כולן, אגב, יפהפיות ומלאות ביטחון עצמי".

גשם. "ממש בימים אלה אני מבכה את אובדנו של הגשם. אני אדם של חורף, מאושרת כשהשמיים נעשים אפורים וכשגשם זלעפות מתחיל לרדת. ואם מתחוללת סערה בחוץ, זו סיבה מצוינת לרדת לים עם אור, הבן שלי בן ה-6. אני אוהבת ללבוש שכבות של שחור בחורף, לנעול מגפיים, ובכלל, בקיץ
אני הופכת להיות הרבה פחות שמחה. יש לי יותר מדי קיץ בארץ הזו".

דיסוננס. "גדלתי בבית עם זוג הורים שהיו יחד מגיל 14, מודל לזוגיות מושלמת. הפער בין מה שמוטבע לי בדנ"א - בית בפריפריה, שלושה ילדים, כלב ואולי גם כמה חתולים - לבין מה שאני באמת רוצה, יוצר דיסוננס שכנראה לעולם לא יתיישב. הייתי נשואה, גרתי בפריפריה, ילדתי את אור והרגשתי לא אני בכל הקונסטלציה הזו. היום אני בוחנת הכל מחדש ויודעת שכשאחליט מה אני באמת רוצה, תהיה לי זוגיות".

הנחיה. "אני מאוד אוהבת להנחות. אוהבת להקשיב לאנשים וללמוד מהם. מבחינתי התפקיד שלי הוא להיות צינור שמוציא את המרואיין הכי טוב שאפשר. אני מקפידה על שאלות קצרות, לא לוקחת זמן מסך למרואיין שלי, ויודעת כמה הוא התכונן וכמה הוא נרגש לקראת אותן חמש דקות. כל מטרתי היא להעצים את המרואיין. המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל ברחוב היא: 'איזה יופי שאת נותנת לאנשים לגמור משפט'".

ואקום. "אני מאמינה שבחיים צריך לדעת לייצר ואקום כדי שמשהו חדש ומרענן ימלא לך את העשייה. הנחיתי שנים תוכנית בוקר מעניינת ומגוונת עם פרטנר מהאגדות, קובי מחט. זה נורא קל להישאר, אבל עכשיו יש לי תוכניות חדשות שאני שוקדת על הפורמט שלהן, ואחת מהן עוסקת באוכל.
אני גם כותבת טורים על אוכל ופתאום דברים חדשים ומעניינים נכנסים לחיי וממלאים בקלות את הוואקום שהותירה תוכנית הבוקר".

זז מעצמו. "מי שלא ראה אותי רוקדת על רמקולים במסיבות טראנס, לחלוטין נטולת כימיקלים בדם, לא ראה מעולם את התנתקות הגוף הפיזי מהאדם, ואיך הוא פתאום זז מעצמו. אני תמיד חוזרת ממסיבות טראנס עם תובנות ומסקנות חשובות. יש לי חמש שעות רצופות שבהן אני רוקדת וחוזרת אדם חדש. מבחינתי זה כמו מרשם רופא: אחת לארבעה חודשים מסיבת טראנס, עדיף בטבע נטול עשן הסיגריות, ואני מאושרת".

חלבונים. "שנים טענתי שיש לי צורך יום-יומי לאכול בשר. היום כבר ברור לי שזה לא רק בשר אלא פשוט חלבונים על כל סוגיהם. אני כנראה פועלת על פי דיאטת אטקינס באופן טבעי. לא אוהבת פחמימות, כמעט לא צורכת לחם, בורקס או פיצות - ממש לא מעניין. דגים ופירות ים יתעכלו באהבה".

טימין. "בכל פעם שאני משתמשת בטימין כשאני מבשלת - הריח שלו מעביר בי מין גל כזה של עונג, ומזכיר לי טעם של חופשה גלילית. אני ורם, הגרוש שלי ואביו של אור, אכלנו לפני שנים ארוחה מדהימה בצפון אצל עירית רונא, והארוחה היתה כולה מתובלת בטימין טרי וריחני שצומח לה בגינה. מאז התבלין הזה מעורר בי את זיכרון הארוחה ההיא, שהיתה בה תקווה לאהבה גדולה".

יופי או שכל. "אם יום אחד תונח חרב על צווארי ואצטרך לבחור בין היופי לבין השכל, אני אומרת ביי ביי למוח באותה שנייה. אני חושבת שלאישה יפה ולא כל כך חכמה יהיו יופי של חיים ולאישה חכמה ומכוערת יהיה קשה. אין לי איך לייפות את פני הדברים. לצערי, במשך כל השנים לא ממש התענגתי על מה שחנן אותי האל, וחבל. יבוא היום שבו אהיה שקופה, ולא יסובבו אחריי ראשים. אני צריכה עכשיו, בגיל 37, ליהנות ממה שיש".

כימיה. "מבחינתי כל סימפטום נפשי שיש לנו מעיד על חוסר איזון כימי במוח. אני לא הולכת לפסיכולוג, אבל אני כן הולכת לפסיכיאטר. לא בשביל כדורים אלא כדי לנהל דיאלוג. חשוב לי שההפרעות ומחלות הנפש יקבלו לגיטימציה. שאנשים לא יתביישו להגיד: 'ד"ר, כואב לי הלב', בדיוק כמו שאין בושה לומר: 'ד"ר, כואבת לי הבטן'".

לאט לאט. "כשאני מבשלת לחברים שלי ארוחות של 16 מנות, אני מזרימה לשולחן את המנות בקצב איטי. חשוב לי שיאכלו בנחת. גם כשאני יושבת במסעדה אני מבקשת להוציא את המנות לאט לאט, לא בבת אחת. השף יצר על הצלחת יצירה ואני אתן לה את הכבוד הראוי בדיוק כמו שאני לא צורכת את ואן גוך ומאטיס באותה נשימה ובאותו מבט".

מתגעגעת. "יאיר גרבוז כתב בספרו 'פריז תל-אביב', שלאהוב עיר זה גם להתגעגע אליה בזמן שאתה שוהה בה. המשפט הזה מתאר בדיוק מה שקורה לי עם פאריס. מהרגע הראשון שם שיננתי לעצמי - 'אני בבית'. איך הם מתלבשים, איך הם אוכלים, וכל ההדוניזם הזה וקידוש הנאות החיים. לקחתי שם קורס בישול ואני לגמרי מושפעת מהמטבח הצרפתי. אני חייבת לעצמי שנת מגורים בעיר הזו. זה ללא ספק יקרה, כשאור יגדל".

נעלבים. "אני לא יכולה לתאר את מספר האנשים שנעלבו ממני כי לא בירכתי אותם לשלום. זה הזמן להודות: אני פשוט לא זוכרת פרצופים של אנשים, גם אם הם עבדו איתי שנתיים צמוד. אם הם יוצאים לי מהקונטקסט ופוגשים אותי ברחוב, אני פשוט לא מזהה אותם. לעיתים זו מצוקה גדולה מאוד".

ספר. "קראתי את 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן ולא הצלחתי להניח אותו, אבל היה שלב שהכל הרגיש לי אמיתי, כאילו זה עומד להיות בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, והפסקתי לקרוא. לא הצלחתי לסיים וגם הוצאתי אותו מהבית. חוץ מזה אני מאוד אוהבת את הכתיבה של מילן קונדרה, וקוראת תרגומים מהתקופה הצ'כית שלו כי היא יותר נוכחת וויטאלית מהכתיבה שלו בצרפתית. וגם גבריאל גרסיה מרקס מרתק אותי באופן שבו הוא מרכיב את הסצנות לפרטי פרטים".

עכשיו אמא. "הרבה פעמים אני מסתכלת באמהות האלה, שמקדישות את חייהן לילדים, ופשוט מבינה שאני צריכה להשלים עם העובדה שאני לא כזו. אני אמא טובה למדי, אני לא הכי טובה. אני צריכה את הזמן שלי לעצמי, ויש לי גבולות מאוד ברורים. אני לא אגיד לאור: 'כבה את האור עכשיו ולך לישון, כי יש לך מחר בית ספר', אלא 'כבה את האור ולך לישון, כי אמא צריכה זמן לעצמה', או 'אמא יוצאת למסיבת יום הולדת של חברה, בדיוק כמו שאתה היית במסיבת יום הולדת של חבר'".

פרזיטים. "אני מאוד פתוחה ומקבלת גישות הוריות שונות, אבל הורים שלא מחסנים את הילדים שלהם גורמים לי לאבד שפיות. מבחינתי חיסון זה אקט חברתי שדואג לא רק לאדם המחוסן אלא לשני קצוות אוכלוסייה חלשות: תינוקות וקשישים. ילדים לא מחוסנים שיושבים עם אור בכיתה הם בפירוש פרזיטים".

צבע שמוצאים בחניון. "מאותו יום שלא מצאתי את האוטו הכסוף שלי בחניון בדיזנגוף סנטר, והסתובבתי שעה וחצי כדי למצוא אותו עד שביקשתי ממישהו שיסתובב איתי ברכב שלו, אני קונה רק רכבים בצבע שמוצאים בחניון. עכשיו אני נוהגת במזדה בירוק זוהר. מחנה אותה בלילה היכן שיש מקום, בבוקר מציצה לרחוב, והרכב הזוהר שלי קורץ לי מייד. זה חוסך המון זמן יקר".

קואוצ'ינג. "לפני ארבע שנים, באמצע שידור חי, הבנתי מרופא שהתארח אצלי באולפן שיש לי בעיית קשב וריכוז. שהילדה הפרובלמטית, החרדתית, שמתנהלת עם עוצמות רגשיות גבוהות מצד אחד, והתלמידה המצטיינת עם הפסיכומטרי בשמיים מצד שני - סובלת מבעיית קשב וריכוז. הוא ישב שם ותיאר את הקושי עם סמכויות, את הקושי עם ביורוקרטיה, את הקושי לנהל ויכוח ואת הרעש הגדול הזה במוח. בגיל 30 ומשהו נתתי לעצמי את המתנה הכי גדולה: שלושה חודשי קואוצ'ינג למאובחנים עם בעיית קשב וריכוז. למדתי את חשיבותן של רשימות, למדתי לשלם חשבונות, להסביר לאור שעכשיו משחקים משחקי קופסה, אבל כל משחק רק פעם אחת. היום אני מסוגלת לבקש מבן הזוג שלי לתת לי זמן בוויכוח לעבד את העניין ולא להיעלב, ולשבת עם הגב לכביש בבית קפה אם אני רוצה להיות קשובה. בשידור חי אני דווקא מלאה אדרנלין ואז ההפרעה נעלמת כלא היתה. אני הכי מרוכזת שאפשר".

רעש העיר. "זו הפעם הראשונה זה שנים שאני יושבת בסלון דירתי בתל אביב, רעש העיר נכנס אלי הביתה ואני פשוט יושבת ומרגישה שייכת. סוף סוף אני טורפת את העיר הזו כמו מי שלא גדלה כאן אבל נורא רצתה להיות תל-אביבית. אור, שגדל להיות ילד תל-אביבי, קיבל ממני מה שאני הכי רציתי מהוריי. יש לנו פארק, ויש לנו בית ליסין, וים, ופינות חמד בכל מקום. אני אוהבת את הקצב של תל אביב, את הסטייל שלה, ואת זה שאף אחד לא עושה עניין מאף אחד".

שקיפות. "אני כזו שקופה ורואים עלי מייד הכל. עצבנית או כועסת, שמחה או עצובה, נעלבת או אוהבת. לא יכולה לשמור פאסון או לגייס את כישורי השחקנית שבי. הכל בפנים, שקופה. אני יכולה לשחק את המשחק מול מישהו שמוצא חן בעיניי ולהגיד לו שהיום לא, כי אני עסוקה. אבל זה כל כך מיותר כי ברגע שאפגוש אותו הוא יסתכל לי בעיניים ויראה כמה אני כן רוצה להיות איתו".

תשוקה לאוכל. "בן הזוג שלי לא יהיה חייב לדעת לבשל. את זה אני עושה בעצמי, גם ל-50 איש אם מבקשים. אבל הוא כן יהיה צריך להיות פתוח לטעמים ובעל תשוקה לאוכל. כי אם יש לך תשוקה לאוכל, סביר להניח שיש לך גם תשוקה לריגושים ותשוקה לחיים".

hagitr@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו