הבן השלישי

קרעים קרעים של ישראליות, ישראליות יפה עד כאב וכואבת עד מחנק, מבצבצים מתוך הסיפור הזה. ישראל של רעות וסולידריות, של אהבת הארץ ועלייה, של שכול, של ילדים נתלשים מן החיים. בסיפור החד-פעמי הזה נפגשות שתי נשים זרות, זו יהודייה שנולדה במרוקו, זו נוצרייה שנולדה באוקראינה, מניחות אבן זו על מצבת בנה של זו, נעקדות אחת אל השנייה בקשר של דמים. את האחת, מרים פרץ, כולנו מכירים. "אם הבנים" שאיבדה שני ילדים ובקול צרוד מבכי נשבעה אהבה לארץ הזאת. האחרת, לודמילה רוז'קוב, שייכת למסדר השקט, הבלתי מוכר, של אמהות שכולות שנשארו בין הצללים וכאבן פרטי מאוד.

שלושה בנים, שתי אמהות, עיסת שכול שיכולה לתפוח רק כאן. מהיכן להתחיל? ממרים פרץ, שאיבדה שני בנים, ובעצם שלושה, כשהבן שאימצה כחייל בודד נהרג באמצע הדרך בין נפילת בנה הראשון לנפילת בנה השני? מדמותו המופלאה של גרמן רוז'קוב, עולה שאינו יהודי, שקשר את נפשו בנפש העם הזה ומסר אותה בגבורה בעבור אותו עם? הסרגל הכרונולוגי מבקש ממני להתחיל בהתחלה.

שישה ילדים היו במשפחת פרץ. הבן הבכור, אוריאל, בוגר סיירת, היה מפקד מחלקה נערץ בגולני. ב-25 בנובמבר 1998 דפק מלאך המוות בפעם הראשונה על דלת המשפחה: סגן אוריאל יצא בראש חייליו למארב בדרום לבנון ונהרג ממטען חבלה עם פקודו סמ"ר ניצן בלדרן. קבר בכור לבן בכור נכרה בהר הרצל.

מסירו-ת מוחלטת למדינה

אליעזר, האב, לא היה יכול לשאת את הכאב על הבן, ולאחר שבע שנים הכריע אותו ליבו המרוסק. מרים, אלמנה ואם שכולה, חתמה לבנה השני, אלירז, על הסכמה לשירות קרבי. כמו אחיו הגדול וכמו שני אחיו הצעירים, המשרתים היום בסיירת גולני, התגייס אלירז לסיירת. אחרי מותו של אוריאל כתב אלירז לאחיו המת: "ידעת שהדרך הזו נכונה, קשה, ולפעמים משלמים עליה מחיר. את מחיר החיים". תריסר שנים חלפו והוא שילם בעצמו את מחיר החיים.

26 במארס 2010, שלושה ימים לפני ליל הסדר. רב סרן אלירז פרץ, סגן מפקד גדוד 51 בגולני, אב לארבעה ילדים, מוביל כוח לתוך רצועת עזה למרדף אחר מניחי מטענים שזוהו ליד מעבר כיסופים. במהלך המרדף הופעל מטען לעבר החיילים ונורתה לעברם אש מנשק קל. אלירז וחייל נוסף, סמ"ר אילן סביאטקובסקי, נהרגו. מלאך המוות כבר הכיר את הדרך לביתה של מרים, ונקש על הדלת. קבר שני נכרה לבן שני, כמה עשרות מטרים ממצבת אחיו.

סיפור השכול הכפול של משפחת פרץ (שכול משולש, עם מות האב אליעזר משברון לב) הפך למיתוס. מרים נעשתה לסמל. עד כאן תזכורת לסיפור הידוע. מה שלא ידוע הוא שלמרים היה בן נוסף, להגדרתה בן שלישי, שגם אותו שכלה.

שלוש שנים לפני נפילתו של אוריאל, לפני שהכל נשבר, מרחק של יותר מאלפיים קילומטרים מבית משפחת פרץ בגבעת זאב, דרום אוקראינה - גרמן רוז'קוב, אוקראיני נוצרי בן 18, מחליט לעלות לישראל בעקבות אהובתו היהודייה. מהאהובה ייפרד זמן קצר לאחר שיגיעו לארץ, מאהבתו לארץ לא ייפרד עד יום מותו. רוז'קוב עולה ב-1995 ושנתיים אחר כך מתגייס לשירות קרבי בצה"ל ומוכר כחייל בודד. המשפחה שמאמצת אותו, שמכינה לו מיטה מוצעת בשבתות ומכבסת את בגדיו, היא משפחת פרץ, אז משפחה שכולה לבן אחד בלבד. רק בסוף שנת 2000 עולה לארץ אמו הביולוגית של גרמן, לודמילה. גם לאחר הגעת אמו לארץ, גרמן ממשיך להגיע לבית משפחת פרץ ולשמור על קשר חם עם אלירז ועם ההורים מרים ואליעזר.

גרמן מתואר על ידי חבריו כ"מורעל צבא". הוא מתמנה לסגן מפקד פלוגה בנח"ל. ב-12 במארס 2002 חודרים שני מחבלים באמצעות סולם לאזור מצובה שבגליל המערבי. הם מתמקמים בחורשה, פותחים בירי לעבר כלי רכב והורגים חמישה אזרחים. סגן גרמן רוז'קוב עבר במקום במקרה. הוא חותר למגע עם המחבלים בניסיון לאתר אותם ולפגוע בהם, ומחפה על מח"ט החטיבה המערבית, אל"מ דרור רופא, בזמן שזה מחסל את המחבלים. במהלך חילופי האש נפגע גרמן ונהרג, ולאחר מותו הוענק לו צל"ש על גבורתו בקרב. "היום אני קוברת את הבן השני שלי", ספדה לו מרים פרץ בלוויה, כשאלירז בנה, חברו הטוב של גרמן, עומד לצידה, "זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר אותך, להכיר את אחד מל"ו הצדיקים של בני עמנו".

"כשגרמן התגייס הוא היה גאה במדים", מספרת לודמילה רוז'קוב (61) במבטא זר ובקול עדין ומהסס. "נכון, הוא לא היה יהודי, אבל הרגיש שקיבל כאן כבוד כבן-אדם, לא כנכד של מישהו או כבן של מישהו. הוא היה אומר לי בטלפון, 'אמא, אני חייל וקצין קרבי. זו המדינה שלי, העם שלי, מדינה קטנה ויפהפייה. אני מוכן לתת את חיי למדינה'".

בשנת 2000, לאחר הפצרותיו של גרמן, בנה היחיד, עלתה לודמילה לישראל. בהיותה לא יהודייה ואמו של חייל קרבי, קיבלה אשרת שהייה לתקופות קצרות שהוארכו מעת לעת. היום היא מתגוררת בקריית שמונה במעמד של תושבת קבע. לאחר מותו נמצא מכתב שכתב גרמן לראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ובו הוא מבקש להעניק לאמו אזרחות ישראלית. "האם אני צריך להיהרג כדי שאמי תקבל אזרחות-" שאל במכתבו. לודמילה אפילו לא ביקשה. "אולי יכולתי לקבל אזרחות, אבל אם משרד הפנים לא נתן לי אזרחות מההתחלה, אני צריכה לבקש את זה עכשיו, בגלל שהבן נהרג? זה לא משנה לי. אני כאן לא בשביל תעודת הזהות. אני כאן כדי להיות ליד הקבר של גרמן וכדי לחיות בישראל שגרמן כל כך אהב עד שהסכים לתת לה את חייו. פוליטיקה לא מעניינת אותי. אני רק אמא. אם הבן כל כך אהב את המדינה עד שהקריב למענה הכל, אני בדרך שלו".

בדירה הקטנה בקריית שמונה, מחזיקה לודמילה את מעט התמונות שיש לה מגרמן החייל, הילד שנהרג בשבוע שבו היתה אמורה לחגוג איתו את יום ההולדת ה-50 שלה. "במשפחה שלנו באוקראינה כולם היו קצינים. אבא שלי לחם במלחמת העולם השנייה מהיום הראשון של המלחמה ועד היום האחרון. גם האחים שלי היו קצינים ולוחמים. כשגרמן נולד, אמרתי די. מספיק קצינים במשפחה הזאת. אבל גרמן הגיע לישראל והרגיש כאן כמו דג במים".

"שנתיים אחרי נפילת בננו אוריאל בלבנון, אנחנו בדאון, עדיין לא מעכלים את המוות הזה", משחזרת מרים את היכרותה הראשונה עם גרמן. "אלירז מתחיל קורס קצינים, והוא חוזר הביתה ומודיע לי שהוא מביא ילד נוסף למשפחה. אמרתי 'אין דבר כזה ילד נוסף, אוריאל הלך'. שאלתי את אלירז איך קוראים לו, והוא ענה לי גרמן רוז'קוב. רק מהשם התחלחלתי. הקונוטציה שעלתה לי בראש היא גרמנים קוזאקים. אלירז לא ויתר".

בשבת הראשונה שבה שוחררו מקורס הקצינים, הגיע גרמן עם אלירז לבית משפחת פרץ, והוא נושא תיק גדול. "תיק כחול אחד, וכל הבית שלו בפנים", מספרת מרים. "ארבעים זוגות גרביים, ארבעים זוגות תחתונים. לא היה לו שום מקום אחר לחזור אליו. כשהוא לוחץ לי את היד, אני מתכופפת. בחור אוקראיני שרירי, גבוה, משכמו ומעלה. אלירז מלמד אותו רק דבר אחד: לא לגעת ביין". במהלך ששת החודשים של קורס הקצינים הופך גרמן לבן בית בבית משפחת פרץ. יש לו מיטה משלו בחדר עם אלירז. בשבתות שניהם לומדים יחד למבחנים של הקורס.

"הוא היה הולך עם אלירז לבית הכנסת", נזכרת מרים. "איזה חינוך! אתה הולך למשפחה, אתה עושה מה שהמשפחה עושה. אלא מה, זה בית כנסת מרוקאי. לא בדיוק הקהל שצריך לשמוע שהאורח שלנו לא יהודי. אלירז מנחה אותו לא להגיד מי הוא. 'בכל פעם שיגידו ברכה, תצעק אמן גדול', אומר לו אלירז, 'אתה חלק מכוחותינו'. אני מרגישה שנכנס עוד בן נוסף הביתה. רק לפני שנתיים נהרג אוריאל, והנה אני מכבסת שוב בגדים של שני חיילים, תולה את הגרביים הצבאיים על החבל. נכנסת הביתה רוח של שני בנים לוחמים".

"הוא אצלנו בכל שבת, ומגיע חג השבועות", ממשיכה מרים. "אמרתי לו, 'הפעם אתה לא הולך לבית הכנסת', כי יש לי הרגשה שהפעם הם יתעקשו להעלות אותו לתורה, לא יוותרו לו. גרמן נשאר איתי בבית ושואל אותי על מנהגי שבועות, מבקש ממני ללמוד איתו את המגילה. למחרת, ביום שטוף שמש בגינה, אנחנו לומדים ביחד את מגילת רות. בסוף הלימוד אני מתריסה מולו: 'גרמן, למה אתה צריך למות בשבילי? זו לא הארץ שלך, זו לא תבנית נוף מולדתך. אוריאל בני נהרג בשביל ירושלים, שסב סבו במרוקו חלם עליה - למה אתה מסכן את עצמך בשבילי-' גרמן שתק ואמר 'תחזרי לעמוד הראשון'. ואני קוראת במגילה: 'באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, ובאשר תמותי אמות'. 'מרים', הוא אומר לי, 'החלטתי שזאת הארץ שלי, זה העם שלי, זה המקום שאני אוהב. נקשרה נפשי במקום הזה'. באותו רגע הבנתי שגרמן קשר את גורלו בגורל העם הזה, גם אם הוא לא מהעם שלי. הוא קשר את גורלו לאדמה הזאת, לארץ הזאת. הוא ידע לאהוב את הארץ ככה, בלי הרבה הסברים".

החברות בין גרמן לאלירז נמשכה גם אחרי הקורס. כקצינים, זה מגולני וזה מהנח"ל, היו מתאמים ביניהם את החופשות כדי לטייל יחד. נסעו ביחד לירדן, לגליל. "גרמן ואלירז היו כמו אחים", מוסיפה מרים, "ביני לביני תהיתי מה מצא אלירז בני, בוגר מכינת עצמונה עם כיפה גדולה, ציצית ופאות, מכל הבה"ד דווקא את גרמן כחבר. הבנתי שרב המשותף על המפריד, והארץ הזאת היתה המשותף הגדול. האהבה של גרמן לארץ, ההזדהות שלו עם העם, המקצועיות שלו, הידע המדהים שהיה לו על תולדות העם והארץ. כשנתקל בדילמה, גרמן היה מתקשר להתייעץ איתי. מה לעשות עם חייליו מהנח"ל החרדי שדורשים יותר הפסקות לתפילה, כיצד לדבר עם ההורים השכולים כשאחד החיילים שלו טבע בחוף". מרים מספרת על קצין עניו. על ידען גדול, מעמיק, שהיה בעל בקיאות מושלמת במורשת קרב ובתולדות עם ישראל.

"אמא, היום איבדתי עוד אח"

כשגרמן נהרג בפיגוע במצובה, שליחי בשורת המוות יצאו לקריית שמונה ולגבעת זאב. "אלירז קיבל את הידיעה על נפילתו של גרמן ואמר לי 'אמא, היום איבדתי עוד אח, היום איבדתי את אחי גרמן'". מאותו יום ואילך המשיך אלירז את שירותו עם דרגותיו הצבאיות של גרמן. אם אפשר היה לכווץ את הסיפור כולו לקפסולה קטנה, זה הרגע שהיה מונח בה: כשנהרג אלירז, נמסרו מדיו למרים פרץ, והדרגות שהיו על כתפיו נמסרו ללודמילה רוז'קוב.

הקבורה של גרמן נקבעה ליום שישי. ברקע - ויכוח אם לקבור אותו בחלקה הנפרדת ללא יהודים. "זה הילד שלי", צעקה מרים, "והוא יותר יהודי מהרבה יהודים כאן". גם הרב רפי פרץ, היום הרב הצבאי הראשי ואז ראש מכינת עצמונה, התערב. לבסוף נטמן גרמן בבית העלמין הצבאי הרגיל בקריית שמונה. "אלירז לא יכול היה לדבר בהלוויה. הוא ביקש שאני אספיד אותו. כתבתי הספד וביקשתי ממכרה שיודעת רוסית לתרגם את דבריי לרוסית. הגעתי להלוויה, ובפעם הראשונה ראיתי את לודמילה. היה בינינו קושי של שפה אבל הלבבות דיברו. סימנתי לה כמה אני אוהבת את גרמן וכמה הוא כמו אלירז, הבן שלי".

"זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר אותך", ספדה לו מרים מול קהל החברים מהצבא ומול אמא אחת, "היו בך כל התכונות הנפלאות שאם מייחלת לבנה, כל היסודות הטובים שמהם נבנה עם חזק. נדהמתי מההתחברות שלך לגורל המשותף שלנו, מתעצומות הנפש שלך, מאהבתך הכנה והאמיתית לארץ הזאת. מדינת ישראל איבדה אוהב גדול, זן נדיר של אדם שהיא זקוקה לו בעת הזו. זן של אהבת מולדת טהורה עזה עד מוות. אינני נפרדת ממך, גרמן, כי לעולם לא נפרדת אם מבנה".

אלירז המשיך לפקוד את ביתה של לודמילה, שמצאה עצמה בארץ זרה ללא נפש קרובה. לודמילה קנתה בעבורו כלים חד-פעמיים, היתה דואגת לבדוק את הכשרות על המוצרים. למרות מחסום השפה, אלירז היה יושב עימה בסבלנות, מאזין ללב שלה. כשנולד לו בנו בכורו, אור חדש, נסע עד קריית שמונה כדי להכיר לו את לודמילה. בכל פעם שנולד לאלירז ילד, היה מתקשר אליה מבית החולים, היא היתה סורגת סוודר לתינוק ושולחת.

בתמונה משותפת נראים גרמן ואלירז כשהם לומדים יחד לקורס הקצינים. שניים כל כך שונים וכל כך מחוברים איש לרעהו. "אין הבדל ביניהם", אומרת מרים, "שניהם לחמו, שניהם האמינו בזכות הקיום שלנו בארץ הזאת. רעות כזאת, כמו שהיתה ביניהם, אני לא יודעת איפה קיימת עוד. הסיפור הזה מלמד אותנו כמה צה"ל היקר הזה, שהרבה פעמים הופך לשק איגרוף, יכול לאחד בין אנשים. איזו משמעות יש לגיוס, לא רק משמעות של לחימה. הרעות שטבועה ברוח צה"ל היא הסיפור הזה".

ואז, שמונה שנים אחרי לכתו של גרמן ו-12 שנים אחרי לכתו של אוריאל, הצטרף אליהם אלירז. לודמילה דומעת כשאני שואלת אותה כיצד שמעה על נפילת אלירז. "זה היה אחרי שהעבירו את השעון לשעון קיץ. קצינת הנפגעים שלנו התקשרה בשבת, ואני יודעת שבשבת לא מתקשרים. היא ביקשה לבוא אלינו הביתה. כשהגיעה ובישרה לי שאלירז נהרג, הרגשתי שזה הבן שלי שנהרג. גרמן היה הבן שלי והבן של מרים, ואלירז היה הבן של מרים והבן שלי. אין הבדל מי נולד איפה".

הקשר בין האמהות השכולות חצה את מחסום השפה, הלאום, התרבות. מרים ולודמילה נקשרו זו בזו. חודש אחרי נפילת אלירז הגיעה מרים לביתה של לודמילה. מאז הן שומרות על מסורת של ביקורים הדדיים. "אנחנו מדברות בלי סוף, ולפעמים בלי מילים", אומרת לודמילה, "מרים מדברת על גרמן, אני מדברת על אלירז. סיפורים סיפורים, דברים כל כך קטנים. עכשיו כל סיפור קטן הוא חשוב, לכל דבר יש פירוש. זה מה שנשאר לנו".

שנתיים אחרי נפילת בנה התחילה לודמילה להתנדב בצה"ל, והיא מקדישה ארבעה ימים בשבוע להכשרת ציוד לחיילים במתקן המתנדבים במחנה יפתח. מכינה קיטבגים, בודקת ג'ריקנים, מטליאה מדים. "המילה צבא היא גדולה", אומרת לודמילה, "אבל מדובר בילדים מגיל 18 ומעלה, ילדים. צריך לעזור, לעשות מה שצריך, להתכונן גם למצב מלחמה".

האישה העדינה הזאת, שאיבדה על אדמה זרה את בנה יחידה, מלאת תודות והכרת טובה למדינה. היא מזכירה בשמותיהן את קצינות הנפגעים שליוו אותה לאורך השנים. "תפקיד חשוב כזה, של קצין נפגעים, יש רק בישראל. קצינת הנפגעים היא כמו יד בשבילי, יד של בן, היד של המדינה, יד שעוזרת".

"אני לבד בישראל, אבל אני לא מרגישה בודדה. גרמן הבטיח לי לפני שנהרג להכיר לי את ארץ ישראל שלו, את החברים שלו. עכשיו אני לומדת להכיר מהי ישראל של גרמן. האלוף נעם תיבון, שהיה מפקד חטיבת הנח"ל כשגרמן נהרג, אמר לי 'אני אהיה ידיד שלך כל החיים'. בכל יום זיכרון האלוף תיבון מתחיל את היום בקבר של גרמן. אני וגרמן לא לבד שם, אנחנו מוקפים חברים".

ומרים, אף שהיא מבליטה עוצמה וכוח, אין ספק שליגונה אין קץ. "אני זכיתי מייד אחרי נפילת אוריאל לקבל עוד ילד", היא אומרת. "לראות שני ילדים שיוצאים ביום ראשון לקורס קצינים. לראות את אליעזר בעלי עומד ומברך את שניהם אותה ברכה, ואני נושאת תפילות לשניהם שישובו הביתה בשלום. גרמן היה בן נוסף. הכאב על הארץ הזאת מתעצם עם נפילתו. הם נפלו כל כך צעירים, כל כך אוהבים את הארץ הזאת. אבל זה לא בידיים שלנו. יש זמן לכל אדם - זה היה זמנם. כמו שכתב אחד המשוררים, החיים בתרמיל חייהם אזלו. ביום הזיכרון הזה, כשנאמר 'במותם ציוו לנו חיים', אנחנו צריכים לשאול אילו חיים אנחנו מקיימים אחריהם".

יש לך תשובה לשאלה למה? למה דווקא את? למה נלקחו ממך שלושתם-

"אני לא יודעת למה הקדוש ברוך הוא הביא לי את זה לפתח ביתי. אין תשובה לזה. עם הכאב החריף הזה אני בוחרת בחיים. בוחרת להמשיך להפיץ את רוחו של גרמן, שאינו שונה מבניי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו