הסיפור המופלא על האיראני שהציל יהודים

זהו סיפור אמיתי. סיפור על חמלה ועל אנושיות. זהו סיפורו של דיפלומט איראני מוסלמי, שהציל את חייהן של מאות משפחות יהודיות שנלכדו בפאריס הכבושה במלחמת העולם השנייה.

עבדול חוסיין סרדארי נולד בטהרן ב-1914 למשפחה אריסטוקרטית עשירה. אמו היתה אחייניתו של המלך. בילדותו התחנך בפנימייה באנגליה ואחר כך עבר לשווייץ, שם רכש את הדוקטורט במשפטים והצטרף לשירות החוץ האיראני. הוא נחשב דיפלומט מבריק בעל חוש לשפות, ודיבר אנגלית, גרמנית, צרפתית ופרסית. בסוף שנות ה-30 מונה לקונסול האיראני בפאריס. ביוני 1940, לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת ועם עזיבת השגריר האיראני לווישי, כדי להקים שם את השגרירות החדשה, נותר סרדארי לבדו כנציג האיראני בפאריס.

הוא היה רווק מקסים, בעל יכולת נדירה להתערות בחברה ולארח אורחים. הוא רכש חברים רבים - איראנים, צרפתים, גרמנים, שוויצרים, בריטים ואמריקנים. הנציגות האיראנית, שהיתה ממוקמת באחוזה יפה ברו? פורטוני 5, הפכה למרכז של פעילות חברתית; קבלות הפנים המפוארות שערך סרדארי היו שם דבר בקרב הקצונה הנאצית הבכירה והפקידים הבכירים בצרפת. מערכות היחסים האישיות שטיפח עם נציגים גרמנים ועם אנשי משטר וישי יסייעו לו מאוחר יותר בפעילותו למען היהודים האיראנים ובני משפחותיהם.

עם כניעתה של צרפת לידי גרמניה ביוני 1940 החלו רדיפות היהודים ברחבי צרפת. סרדארי, שהיה ער למצב, החל מייד בפעילות הומניטרית כדי להציל כמה שיותר משפחות. בכספת של הנציגות האיראנית היו באותה עת 1,000-500 דרכונים ריקים, והוא החל להנפיק אותם ליהודים איראנים. כל משפחה ממוצעת בת ארבע נפשות נזקקה לשני דרכונים - אחד לאב, ואחד לאם ולשני ילדיה. סרדארי, ועימו צוות צרפתי מצומצם שסייע לו בשגרירות, עבדו ללא לאות תוך נטילת סיכונים עצומים; כולם היו מאוחדים במטרה הבלתי מוצהרת: להציל את חייהם של כמה שיותר אנשים, והם עשו זאת במסירות. הם מעולם לא דיברו על המטרה, אבל כולם ראו בה נדר קדוש שחלקו יחדיו.

עד 1941 הצליח סרדארי להציל יותר מ-100 משפחות יהודיות בפאריס לבדה, בסיוע חברים איראנים, צרפתים וגרמנים. איראן, שהיתה עד אז מדינה נייטרלית, נכבשה באותו קיץ על ידי רוסיה ובריטניה: השאה האיראני הוצא לגלות ובנו עלה לשלטון במקומו והממשל בטהרן הכריז מלחמה על גרמניה. שגריר איראן בווישי והקונסול סרדארי הצטוו לחזור מייד לטהרן. סרדארי ידע שאם יבחר להישאר בצרפת, יסכן את הקריירה הדיפלומטית שלו ואולי גם את חייו, אבל בחר בסופו של דבר להישאר בפאריס. הוא איבד את חסינותו הדיפלומטית, את תמיכת ממשלתו וגם את משכורתו.

* * *

סרדארי היה מקושר היטב ומעודכן מאוד. הוא הכיר היטב את האידיאולוגיה הנאצית והבין כי מדיניות הגזע מתבססת על הנחות מוטעות, וכי אכיפתה שרירותית. לכן התמקד בניסיון לערער את הנחות היסוד ולהחליפן באחרות. ביודעו כי תורת הגזע הנאצית מכירה באיראנים כארים, הגה אסטרטגיה גאונית בפשטותה, אבל מסוכנת מאוד: הוא טען כי יהודי איראן אינם שייכים לגזע השמי - אלא הם איראנים טהורים לכל דבר.

כזה היה המקרה של סולימאן-חאן נסארי, בעליה של חנות שטיחים בשדרות האוסמן בפאריס. מודיע מקומי חשף בפני השלטונות את מוצאו היהודי, והוא עמד להיות מגורש למחנה עבודה. נסארי המבוהל מיהר לנציגות האיראנית, שם קיבל אותו סרדארי בחום והרגיע אותו שהכל יסתדר. לאחר שצייד את נסארי בכל המסמכים הדרושים ובדרכון תקף, הוא החל לנסח את ההסבר על מוצאו.

מנהיג שבט באיראן מכונה בדרך כלל "החאן של השבט". סרדארי עשה שימוש בעובדה הזאת כדי לטעון כי השם "חאן" - הסיומת בשמו הפרטי של סולימאן - מלמד שהאיש היה מנהיג של שבט איראני, ולכן מוצאו ארי והוא ראוי לכבוד מלכים, השמור לבני האצולה באיראן. טיעונו התקבל. הרשויות הניחו לנסארי.

נסארי, אגב, ניצל את מעמדו כ"מנהיג השבט" כדי להסתובב באזורים הכפריים, וכך הציל יהודים נוספים. אחת מהם היתה נערה יהודייה שהתגוררה לבדה, ונסארי אירגן לה מקום מסתור בחווה מחוץ לעיר. הוא נהג לבקרה לעיתים קרובות ולהביא לה אוכל, כשהוא רכוב על אופניו ולבוש בגדי ספורט. כשנעצר פעמים אחדות בידי שוטרים טען כי מעמדו מחייב אותו להיות בכושר ולעסוק בפעילות ספורטיבית. הנערה הצליחה להחזיק מעמד במשך כל שנות המלחמה, וזמן קצר לאחר שחרור צרפת נישאו השניים.

למשפחת ששון, שהיתה במקור מאיספהאן, היה עסק מבוסס לממכר עתיקות. האחיין הצעיר סאון סיירוס ששון, שהגיע מאיראן לדרום צרפת ללמוד הנדסת אלקטרוניקה, נתפס ונשלח למחנה עבודה. בני המשפחה פנו לסרדארי בבקשה שיסייע להם. הדיפלומט האיראני איחסן את מלאי העתיקות של המשפחה במרתף בניין השגרירות ובחניון הפרטי שלו. לאחר מכן עזר למשפחה והעביר להם מנות מזון. לימים יספרו בני המשפחה שסרדארי היה כל כך מסור לרכישה ולהפצה של האוכל, עד שהם האמינו כי השאה הגיע להסכם עם גרמניה שהאיראנים באזורים הכבושים יקבלו מזון ראוי. "לא עלה על דעתנו שסרדארי עשה הכל על דעת עצמו", נזכר חיים ששון, דודו של סיירוס ששון.

במקביל פנה סרדארי לרשויות והסביר כי שם המשפחה ששון רומז שהם היו צאצאי השושלת הסאסאנית האיראנית, ולכן מוצאם זורואסטרי ולא יהודי. כדי לחזק את הטענה הוא ביקש ממשפחת ששון להשיג הצהרה ברוח זו מהמקדש הזורואסטרי באיראן. קרוב משפחה שהתגורר באיספהאן נסע למרכז הזורואסטרי בעיר יזד, ומנהיגי המרכז, שהבינו את חשיבות המעשה, הנפיקו לו מייד את המסמכים הדרושים. באמצעות התעודה הזורואסטרית ומאמץ בלתי נלאה, סאון סיירוס ששון שוחרר וחזר לפאריס.

* * *

בקיץ 1942 שטח סרדארי את התיאוריה ה"מדעית" שלו על יהודי איראן בפני הנאצים. הוא נסע לבית הכפר שלו, מותיר בפאריס את בת זוגו יאן צ'ו, זמרת אופרה סינית יפהפייה, שבה התאהב בתחילת המלחמה. הבית הכפרי היה יפהפה וטבל בנוף ירוק; סרדארי ראה בו את מקום המפלט שלו, שבו יכול היה להירגע ולעבוד בשקט.

הוא פרש את רשימותיו על השולחן המהודר והסיר את הכיסוי ממכונת הכתיבה. ההערות נרשמו בכתב יד על מפיות ועל פיסות נייר, שנתלשו ממגוון רחב של פנקסים. המחשבות כבר היו בראשו זמן רב, וארגונן היה קשה; פרצי ההקלדה במכונת הכתיבה לוו בהפסקות ארוכות. כל אימת שנזכר בטיעון חדש, כתב אותו במרץ. רק למחרת, לאחר סידרה של פתיחים שגויים ושינויים חוזרים ונשנים, ניסח את טיוטת המסמך שכותרתו "Les Iraniens de Confession Mosaique" ("האיראנים מאמיני משה").

וכך כתב סרדארי:

"רוב האיראנים הם מוסלמים. מרביתם שיעים, ומיעוטם סונים. חלק מ-16 מיליון האיראנים, כולם מאותו מוצא ורקע גזעי, המירו את דתם והפכו למאמיני משה. ברחבי האימפריה האיראנית יש 12-10 אלף מאמיני משה. הם קשורים עמוקות ובקנאות לאיראן; הם לעולם לא מהגרים ממנה, למעט מסעות לכמה ערים מרכזיות באירופה או באמריקה למטרות עסקים או לימודים. הם עשויים להשתכן שם באופן זמני, מתוך כוונה לחזור למולדתם. קשר זה לארצם אופייני מאוד לאיראנים.

"המנהגים של מאמיני משה האיראנים אינם ניתנים להבדלה מאלו של אחיהם המוסלמים. שפת האם שלהם היא השפה הפרסית, והם אינם מדברים עברית או יידיש. אורח חייהם זהה לזה של שאר האיראנים, הם אוכלים ומתלבשים כאיראנים ומתחנכים בתוככי הקהילה האיראנית. יש להם אותן זכויות וחובות כמו למוסלמים. זיקתם לתרבות ולספרות של איראן - פירדוסי, עומר כיאם, סעדי, חפיז וההיסטוריה המופלאה של הממלכה הפרסית - עמוקה.

"מאמיני משה הם פטריוטים איראנים, המחויבים לשירות צבאי ולחובות אזרחיות כמו איראנים אחרים. הם מציינים את החגים הלאומיים, כמו ראש השנה (הנורוז) ב-21 במארס. הם מתגוררים בדרך כלל באזורים כפריים ובעיירות קטנות ועוסקים בענפי המלאכה והחקלאות. באיראן אין גטאות, שכן האיראנים אינם מחשיבים את מאמיני משה כשונים מהם. לא מוטלות עליהם מגבלות כלשהן ואין אפליה כנגדם.

"מאמיני משה האיראנים מעולם לא התחתנו עם יהודי המערב, מאחר שתהליך המודרניזציה של איראן וההשפעה האירופית קיימים רק 25-20 שנים, וכתוצאה מכך לאיראנים לא היה מספיק זמן להיות במגע עם תושבי המערב. מבחינה אנתרופולוגית, יש למאמיני משה אותן תכונות ואותו מראה כמו לאיראנים המוסלמים: פנים עגלגלות וסימטריות, מצח נמוך יחסית, אף ישר, שפתיים בצבע חום בהיר, דקות בדרך כלל. לעיתים קרובות יש להם עיניים כחולות.

"למעשה, מאמיני משה האיראנים אינם נחשבים למיעוט אתני באיראן. הם בסך הכל נתפסים כמאמינים של דת מיעוט. יש להם כל סיבה להאמין כי מקורותיהם ההיסטוריים והאתנולוגיים הם כמו אלה של אחיהם האיראנים. במילים אחרות - הם הצאצאים של הגזע הארי האינדו-אירופי, ואין להם כל קשר עם הגזע של יהודי אירופה.

"מאמיני משה האיראנים מתחתנים לעיתים קרובות עם איראנים מוסלמים. חלקם אף מצהירים על שתי הדתות במקביל. בין שמותיהם הנפוצים: עבדוללה, נאזיל, נורוללה, אזאתוללה - שמות מוסלמיים טיפוסיים. בכל המובנים, מאמיני משה האיראנים דומים לג'וגוטים מאפגניסטן ומבוכרה, שכמעט כולם הם ממוצא איראני".

בצד ההסבר המנומק כתב סרדארי מכתב למזכיר השגרירות הגרמנית בצרפת, קראפט פון דלמנזינגן.

"אני שמח להודיעך כי בעקבות ההוראה שנתתי לציית לצווי הרשויות הגרמניות, האיראנים בני ישראל כבר נרשמו בתחנות המשטרה במחוזותיהם. מספר איראנים, ששמותיהם וכתובותיהם מצורפים בזאת, הביאו לידיעתי כי הרשויות בגרמניה אינן מחשיבות אפגנים וגאורגים בני ישראל כיהודים. מאחר שהאיראנים בני ישראל נמצאים במצב זהה, הם מבקשים כי החותמת 'יהודי' תוסר מתעודות הזהות שלהם, וכבר שלחו הצהרות ברוח זו לרשויות הגרמניות. הם ביקשו שאתמוך בבקשתם בפני הרשויות.

"אני מבקש אפוא, בכל הכבוד, כי תיענה לבקשה.

"בתודה מראש על התחשבותך ובכבוד רב,

א. סרדארי".

למכתב צורפה רשימה שכללה 35 שמות של איראנים מאמיני משה ובעלי אמונות אחרות, המתגוררים בפאריס ובסביבותיה. לצד כל שם הופיעה כתובת המגורים המדויקת.

וזו הרשימה: (שנת הלידה בסוגריים)

איראנים מאמיני משה:

איברהים אשרוף (1904), טהרן

סולימן עזיז (1906), טהרן

ויטאליס דורה (1917), שיראז

קלמנט דורה (1919), דמשק

סמי דורה (1919), ביירות

דוד דורה (1900), דמשק

אלי דורה (1901), דמשק

נאזלי דורה (1881), דמשק

נורוללה חאגאני (1893), קצ'ן

מיכאל לזריאן (לזר) (1914), טהרן

מורור לזריאן (1908), טהרן

סיוואר לזריאן (1866), טהרן

רייחן מוראדי (1872), טהרן

סולטן מוראדי (1885), טהרן

חביבוללה מוראדי (1909), טהרן

איברהים מוראדי (1914), טהרן

ג'נג'וויר מוראדי (1922), טהרן

אדריס נהוראי (1892), טהרן

מנשה נקש (1869), דמשק

יעקב נקש (1894), דמשק

יצחק נקש (1886), דמשק

יוסוף נקש (1912), דמשק

עבדו נקש (1904), דמשק

תאופיק נקש (1897), דמשק

עבדו נקש (1905), דמשק

רחים פאפאן (1902), טהרן

אשרף פאפאן (1919), טהרן

מרקו בן-אהרון (1889), אורומייה

איראנים זורואסטרים:

מירזה איברהים ששון (1895), איספהאן

זולייקה ששון (1907), איספהאן

עמנואל ששון (1922), איספהאן

חיים ששון (1925), איספהאן

איראנים קראים:

רות סולימן (1900), איסטנבול

איראנים מוסלמים (בבדיקת משטרת המחוז):

אזתוללה לואי (1900), טהרן

איראנים אורתודוקסים (בבדיקת משטרת המחוז):

פארוק צ'ילרי (1898), קייב

חלק מהיהודים ברשימה כלל לא נולדו באיראן. לאחרים לא היה שום קשר לאיראן. דוד דורה, למשל, נולד בסוריה; סמי דורה נולד בלבנון. שניהם היו סוחרי שטיחים צרפתים (ללא קירבה משפחתית), והם נכנסו לרשימה בלחצו של איברהים מוראדי, שהיה אכן איראני וניהל איתם קשרים עסקיים.

המכתב נשלח ב-12 באוגוסט 1942 לשגרירות גרמניה בצרפת. כעבור תשעה ימים העביר אותו המזכיר דלמנזינגן למשרד החוץ בברלין, לצורך בדיקתו וקבלת הנחיות נוספות. כך החלה להתגלגל התורה המפוברקת של "מאמיני משה", או "הג'וגוטים".

* * *

ראש מדור DIII ("המחלקה היהודית") במשרד החוץ בברלין, פרנץ רדמאכר, קיבל את המכתב ופנה בשאלות הבהרה לשר הפנים של הרייך, למשרד למדיניות הגזע, למרכז לחקר ההיסטוריה של גרמניה החדשה ולמכון לחקר השאלה היהודית. הוא ביקש מהם לבחון את הנושא ולהעביר אליו בהקדם את הממצאים. במכתב ששלח רדמאכר לוולטר גרוס מהמשרד למדיניות הגזע נאמר: "שאלת הטיפול באיראנים היהודים בצרפת הכבושה הובילה את משרד הפנים לבחון נושא זה, לאחר שאיש הקונסוליה האיראנית בפאריס טוען כי איראנים מאמיני משה אינם יהודים אלא לא-יהודים ממוצא איראני. בנוסף, יש לבדוק אם ידוע דבר כלשהו על מוצאם הגזעי של מאמיני משה הגאורגים והאפגנים. המשרד ביקש התייחסות של מומחה שיוכל לתת חוות דעת בנושאים אלו".

כעבור שבוע הגיעה תשובתו הדו-משמעית של גרוס: "מנקודת מבט אנתרופולוגית, ליהודי פרס מאפיינים שמיים חצי-אסיאתיים. תודעתם היהודית של מאמיני משה חזקה, מאחר שהם יודעים את התלמוד ומאמינים בו. אין ספק כי הם קשורים ליהדות העולמית בקשרים גזעיים, דתיים ופוליטיים, ואולם התפתחות גזעית, סוציולוגית ופוליטית ייחודית הבדילה אותם מיהדות העולם".

סרדארי לא הירפה. בסוף ספטמבר 1942 הוא פנה למנהל הטקס בשגרירות גרמניה בפאריס וכתב: "קיבלתי הודעה מכמה ג'וגוטים, שלפיה זומנו למטה המשטרה, ושם הוסרה מתעודות הזהות שלהם החותמת 'יהודי'. עתה, לאחר שההחלטה התקבלה, אודה לך אם תעביר לי מסמך רשמי מהרשויות המוסמכות שבו מפורט הבסיס לשינוי, כדי שאוכל לצרפו לתיקיהם של האנשים האלה".

הגרמנים, כמובן, לא מיהרו לשלוח כל מסמך רשמי. ההתלבטות כיצד יש לנהוג בסוגיה הגיעה עד לפתחו של אדולף אייכמן, שהיה ממונה על ענייני היהודים במשרד המרכזי לביטחון הרייך. בדצמבר 1942 כתב אייכמן למשרד החוץ של הרייך מכתב בן שלושה עמודים, שאותו פתח במשפט: "הדו"ח על 'האיראנים מאמיני משה' הוא עוד אחד מהטריקים היהודיים הרגילים, ניסיון הונאה פשוט". הוא ציין כי "במשך מאות שנים התקיימה באיראן 'שאלה יהודית תוססת', ורק לאחר שעלה השאה לשלטון בתחילת שנות ה-20, הושוו זכויותיהם של היהודים לאלו של שאר האיראנים. אין שום סיבה להכיר בזכויות אלו באזורים שתחת שלטון גרמניה".

דעות דומות התקבלו ממומחים שונים במשרדי הממשלה הנאציים. אבל סרדארי לא נואש. במארס 1943 הוא חיבר דו"ח נוסף, בשמה של ממשלת איראן, והעביר אותו לשגרירות שווייץ בברלין. השוויצרים, שהשתכנעו מטיעוניו, העבירו את הדו"ח למשרד החוץ הגרמני וביקשו שוב להכיר באיראנים מאמיני משה כלא-יהודים. המכתב הסתיים במילים: "שגרירות שווייץ תהיה אסירת תודה למשרד החוץ אם ישקול את הנושא שוב וינקוט צעדים להפסקת אפלייתם של האיראנים האלה".

* * *

חשדם של הגרמנים התעורר. שגרירות גרמניה בפאריס שיגרה לסרדארי מכתב ארוך ובו ציטוט מדברים שאמר, כביכול, ולפיהם חיים בצרפת 2,400 יהודים איראנים עם דרכונים לא חוקיים. סרדארי, שהלך על חבל דק מאוד, כתב לגרמנים כי מדובר כנראה באי הבנה, מאחר שבכל צרפת כולה אין 2,400 איראנים, לא כל שכן איראנים יהודים. הוא חזר על הסבריו לגבי מאמיני משה, ש"נהנים מזכויות ומחובות שוות לאלו של המוסלמים, מצייתים לחוקי הקוראן, וחלקם אף נושאים בשמות מוסלמיים". הוא אף צירף למכתבו עוד 17 שמות של "ג'וגוטים", נוסף על הרשימה הקודמת שהעביר. הפעם היו בהם יהודים ילידי לבנון, טורקיה, שווייץ ורוסיה.

בשבועות הבאים הלכה הרשימה של סרדארי וגדלה, עד שהכילה, במאי 1943, לא פחות מ-91 שמות - מתוכם 55 שעליהם טען כי הם איראנים, ועוד 23 אפגנים, 13 בוכרים וכמה ילידי צרפת. השמות הועברו גם למשרד החוץ בטהרן, בכתב ידו של סרדארי בפרסית.

העזרה הבלתי צפויה הגיעה ממי שנחשב מומחה בענייני איראן, פרידריך פון שולנבורג. שולנבורג, שכיהן כשגריר בטהרן בשנים 1929-1924, היה בעל הבנה עמוקה בתרבות האיראנית. הוא גם סלד ממדיניות הגזע הגרמנית. כשקיבל את הדו"ח של סרדארי במאי 1943, אישר את הדברים שנכתבו בו: "ככל שאני זוכר, הג'וגוטים הם כת מוסלמית שמצייתת לחוקי הנביא מוחמד. התאולוגיה של משה, שהם אימצו, מוגבלת מאוד. על בסיס הדם הם איראנים, לא שמים, ולכן יישום חוקי היהודים לגביהם נראה בלתי מוצדק.

"דעות קדומות נגד הג'וגוטים יפגעו במאמצינו לשמור על הקשרים הטובים עם איראן וייתנו לאויבינו תחמושת תעמולתית. לפיכך, הלשכה הפוליטית XIII במשרד החוץ ממליצה לא להחיל על הג'וגוטים את חוקי היהודים, או לפחות לדחות את יישומם". שולנבורג, אגב, היה שותף בניסיון להרוג את היטלר ביולי 1944, נתפס והוצא להורג.

במאי 1943, לאחר מכתבו של שולנבורג, שיגר משרד החוץ הגרמני מכתב לשגרירות שווייץ בברלין, שבו נכתב: "בעקבות פנייתכם, ביקשנו מהמשרד המרכזי לביטחון הרייך להורות כי המדיניות כלפי היהודים באזורים תחת כיבוש גרמני לא תיושם לגבי ג'וגוטים ממוצא איראני". המשרד ביקש כי כל מקרה של אזרחים איראנים ייבדק לגופו, כדי "לוודא אם מדובר בג'וגוטים". הוראה זו - שהותירה למעשה את ההכרעה בידיהן של הרשויות בשטח - שיחקה לטובתו של סרדארי: היא איפשרה לו להפעיל את קשריו הטובים עם הגרמנים והצרפתים כדי להשיג את מבוקשו. כך, למעשה, ניצלו חייהם של היהודים האיראנים בפאריס. ההוראה מגרמניה יושמה גם בבלגיה, שגם בה התגוררו יהודים איראנים.

סרדארי המשיך במאמציו להציל יהודים עד סוף המלחמה. לאחר שהבטיח את שלומם של היהודים האיראנים בפאריס, נפנה להנפיק דרכונים איראניים גם ליהודים שכלל לא היו ממוצא איראני. את המאמצים הוא ניהל לרוב דרך משרד החוץ השוויצרי.

כך היה במקרה של משפחת אלפנדרי בבריסל. בדצמבר 1943 פנתה שגרירות שווייץ בברלין בתלונה חריפה למשרד החוץ של הרייך: "כפי שמשרדכם יודע מהודעות קודמות שלנו, רשויות הצבא הגרמניות בצרפת ובבלגיה אישרו שהצעדים שננקטים נגד יהודים לא יוחלו על אזרחים איראנים מהקבוצה המוסלמית של הג'וגוטים. אלברט סולימן אלפנדרי, יליד ברלין 1905, אשתו, ילידת איסטנבול 1906, ושני ילדיהם - כולם תושבי בריסל - הזדהו בפני המשטרה המקומית כאיראנים מהפלג הג'וגוטי. למרות זאת, מפקד השירות החשאי במקום החיל עליהם את הצווים היהודיים הרגילים. נודה לכם על חקירה מיידית של האירוע בגופים המתאימים".

מאחר שהקידומת "אל" אינה קיימת בשמות איראניים, לא סביר שאלפנדרי היה איראני.

גם אלברט קרמרמן מרוסצ'וק, בולגריה, לא היה איראני. אבל הוא החזיק בדרכון איראני שהוצא ביוני 1943, וזה מה שהציל את חייו ואת חיי משפחתו. הוא, אשתו ושני ילדיהם נלקחו למחנה וסטרבורק בהולנד, אולם מפקד המחנה, שידע שהאיראנים נחשבים לארים, פנה לברלין וביקש לדעת כיצד לנהוג במשפחה. התשובה שקיבל היתה: "בעיקרון, אין לשלוח אזרחים איראנים, אפילו יהודים, למחנות ליהודים, אלא למחנות עבודה". המשפחה נשלחה למחנה העבודה ויטל בצרפת, וכך ניצלה משילוח לאושוויץ.

דריו מולכו מסלוניקי, שהחזיק גם הוא בדרכון איראני, הצטווה על ידי הגרמנים לענוד את הטלאי הצהוב ולעבור לגטו בעיר. שגרירות שווייץ בברלין פנתה למשרד החוץ הגרמני וביקשה "בשמה של ממשלת איראן, להפסיק מייד את היחס המשפיל כלפי מולכו". משרד החוץ בברלין פנה ישירות לאייכמן בבקשה כי יורה למפקדים בשטח לבטל מייד את הצעדים נגד מולכו. וכך היה.

מסמכי ארכיון גרמניים שנחשפו בשנים האחרונות גילו כי סרדארי הצליח להשיג פטור מהחלת הצווים הנאציים עבור 2,400 יהודים - מספר גבוה בהרבה מכלל היהודים יוצאי איראן שהתגוררו אז בצרפת. אחיינו, פריידון חוביידה, שכיהן כשגריר איראן באו"ם בשנות ה-70, טען בזמנו כי מבין היהודים שהציל סרדארי, 1,500 היו לא-איראנים.

* * *

עבדול חוסיין סרדארי נשאר בשירות החוץ האיראני לאחר המלחמה ועבר לכהן כקונסול בבלגיה. בת זוגו יאן צ'ו נעלמה בסין בעת מלחמת האזרחים במדינה ב-1948. סרדארי הועמד לדין בטענה שבפעילותו בפאריס חרג מסמכותו. באמצע שנות ה-50 עזב את השירות הדיפלומטי ועבר לעבוד בחברת הנפט האיראנית הלאומית. הוא היה מבוסס כלכלית, וקיבל פנסיה ממשרד החוץ האיראני.

לאחר המהפכה האיסלאמית באיראן ב-1979 נשללו ממנו תשלומי הפנסיה ורכושו הוחרם. הוא עבר לאנגליה ומת ב-1981 בודד וחסר כל - הרחק מהאישה שאהב, מהמדינה ששירת ומהחברים שהוקיר. עד יום מותו חמק מקבלת עיטורים על מאמציו במהלך המלחמה: הוא טען שוב ושוב כי רק מילא את חובתו להציל אזרחים איראנים. ב-1994 הוענק לו אות כבוד מטעם מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס.

shishabat@israelhayom.co.il

מאנגלית: אלי לאון
הספר "In The Lion's Shadow" יצא לאור
בבריטניה ב-2011 בהוצאת The History Press

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו