"לא אשכח ולא אסלח"

סיפור חייו הדרמטי של השחקן יעקב (יענקל'ה) בן סירא כילד בתקופת השואה מעולם לא היה סוד. מרגע הגעתו לארץ ישראל בסוף שנת 1945 ועד השתלבותו בצעדיה הראשונים של התרבות המתהווה בישראל של ימי קום המדינה, בן סירא מעולם לא סירב לדבר על עברו. עבר זה כלל תלאות, חוסר ודאות נוראי ורעב מציק.

כנער בן 14, אז בשם ז'אק שירצקי, בבלגיה של שנת 1942, עם פלישת הנאצים לארצו, לקח בן סירא ציוד קל לדרך מאמו ופשוט ברח אל הלא נודע, ללא תוכנית ובלי קרקע מוצקה לחזור אליה. כל מה שעבר על בן סירא מאותו רגע ועד לעלייתו לארץ הפך באחרונה לספר לבני הנעורים הנקרא "צעדים בערפל", שאותו כתבה גיסתו של בן סירא, פנינה פלדמן, על פי סיפור חייו בתקופת מלחמת העולם השנייה.

"צעדים בערפל" נכתב בשנה האחרונה לחייה של פלדמן. זמן לא רב לפני השלמת הספר התפרצה אצלה מחלת הסרטן והיא נפטרה בינואר 2012, כחודשיים לפני צאת הספר לאור. "ביני לבין פנינה תמיד שרר קשר משפחתי עמוק", מספר בן סירא, "היא היתה אשת אשכולות אמיתית. כרכזת מועצת תנועות הנוער היא היתה מחלוצות מסעות בני הנוער לפולין".

לדבריו, "תמיד היה קיים בי הרצון לספר את הסיפור שלי, להעלות אותו על הכתב לעולמי עד, ופנינה, שנכחה באחד המפגשים שאני מקיים מדי שנה עם תלמידי בתי ספר שונים לרגל יום הזיכרון לשואה, מאוד התרשמה והחליטה שהיא רוצה לכתוב ספר על החוויות שלי כנער. בתקופה הזאת כבר נודע דבר מחלתה, והחלטתי שבתור מחווה אתן לה לכתוב את הספר".

הספר הוא למעשה סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת מתאר פגישות שבועיות של ילד רגיש ומסוגר בשם ניבו (שעבר טראומה שנסתרת בשלב זה מהקוראים) עם הרופא ד"ר ברטנורא. כשניבו מראה סימני התנגדות לשתף את הרופא במה שעל ליבו, מחליט הרופא לספר לו את סיפורו האישי כנער יהודי בבלגיה, שמחליט לברוח לבדו מארצו הכבושה על ידי הנאצים לכיוון צרפת החופשית. הוא מיטלטל ממקום למקום ונאבק בייאוש ובאי הידיעה מה שלום משפחתו. דרך הסיפור של ד"ר ברטנורא - שהוא למעשה סיפור חייו של בן סירא - לומד הילד שיעור בכוחו של יצר החיים.

לדברי בן סירא, השיעור הזה רלוונטי בשנת 2012 בדיוק כפי שהיה רלוונטי בבלגיה של שנת 1942. "אני לא מתיימר להיות מחנך וזאת לא היתה הכוונה של הספר", הוא מסביר, "הסיפור שלי הוא נדבך קטן של המציאות, אבל כזה שיכול ללמד את בני הנוער של היום. סיפור ההישרדות שלי, שבמסגרתו ברחתי מהבית שלי ומהמשפחה שלי ופשוט עברתי ממקום למקום בלי שום ידיעה שיהיה בסדר, בלי אמא או אבא שיכוונו אותי, אלא רק בזכות האופטימיות שטמונה בי, יכול לתת לילדים כוחות להאמין בעצמם. אם לא מתייאשים - אפשר למצוא פתח למציאות טובה יותר".

אופטימיסט מלידה

ואכן, במקרה של בן סירא, כבר בן 84, אלה לא קלישאות ריקות מתוכן. עיון קצר בפועלו מרגע שעלה לארץ מוכיח שכך חיי את חייו בפועל - באמונה עיקשת בעשייה תרבותית ובסירוב לשקוע במרה שחורה.

הוא עלה לארץ ב-1945 ונשלח לקיבוץ גבעת ברנר, שם עבד כרועה צאן. ב-1957 ייסד, יחד עם השחקנים גדעון זינגר, ראובן שפר ושמעון בר, את "רביעיית מועדון התיאטרון". בן סירא זכור בעיקר בזכות תפקידיו הקומיים בסרטים דוגמת "סאלח שבתי", "ארבינקא", "קזבלן" ו"עוד היום".

האם הרצון שלו לעשות בעיקר תפקידים קומיים קלילים קשור בסיפור חייו הקשה? "אין ספק שהקומדיה היא המפלט המושלם", אומר בן סירא, "אני אוהב שהקהל מולי צוחק ולא בוכה. רצינות מזיקה לבריאות. אני אופטימיסט מלידה. זה מה שגרם לי לשרוד את השואה וזה מה שמחזיק אותי היום".

בן סירא לא מפסיק להופיע. יחד עם אשתו עדינה הוא מארגן ערבי נוסטלגיה הכוללים שירים מהתרבות היידית. מדהים לגלות שבניגוד לשחקנים ותיקים רבים, בן סירא לא מביט אחורה בזעם ולא מרגיש צורך לקונן על התרבות הקולנועית "של פעם", שבמרחק השנים נדמית מעט תמימה. "אני לא מתעסק במה שהיה פעם", הוא אומר, "הקולנוע של היום נפלא, בדיוק כמו הקולנוע של פעם. אני לא יכול לבקר אף איש שמתפרנס בכבוד מהאמנות שלו. החיים הם לא פיקניק ובטח שלא תוכנית לבקשתך, מה שהיה היה".

מה שמצליח לסדוק מעט את האופטימיות ושמחת החיים של בן סירא הוא הדיבור של היחס שלו זכו יהודי בלגיה מהממשלה עם כניסת הנאצים לשטחיה. "על זה לא אשכח ולא אסלח לעולם", הוא אומר. "עזבתי את בלגיה לפני יותר מיובל שנים ולא אחזור לשם לעולם. היינו אזרחים נאמנים והקלות שבה מסרו אותנו לידי הנאצים ושבה סייעו בגירושם של עשרות אלפי יהודים לגרמניה היתה מעשה מוחלט של רוע, ולזה אין מחילה".

איך ההרגשה ביום השואה-

"לומדים להתמודד עם הכאב עם השנים. השנה יום השואה הוא בסימן הספר החדש שייצא. 50 שנים כבר לא בכיתי ביום השואה, והנה זה קרה כשפנינה הגישה לי את הטיוטה הסופית של הספר. השנה הזיכרון של משפחתי ילווה בזיכרון הטרי שלי מפנינה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו