יכול להיות שלו עפרה חזה היתה חיה היום, היא לא היתה הופכת לכוכבת. ייתכן שדווקא התזמון - ולא רק הכישרון העצום, המראה הכובש, הקול הערב והנוכחות יוצאת הדופן - הוא זה שבאופן די אירוני עזר לה להפוך לכוכבת העולמית הגדולה הראשונה שיצאה מישראל. הרבה לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, ועמוק בתוך ימי הזוהר של ההגמוניה האשכנזית של סוף שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80, ישראל קיבלה אל תעשיית הבידור שלה שני כוכבים חדשים - עפרה חזה וזוהר ארגוב.
שניהם היו ממוצא תימני, שניהם משכונות מצוקה, שניהם נעימי זמירות, אבל נדמה שבכך מסתיים כל הדמיון ביניהם. אולי דווקא דרך ההבדלים הללו אפשר להבין משהו על הסיפור של חזה.
עפרה עם הוריה, שכונת התקווה
תערוכה חדשה, "גלבי", שתיפתח ב־24 בספטמבר במשכן לאמנות ע"ש מאירוב בחולון (אוצר: גיא מורג צפלביץ'), מזכירה את הימים שבהם תעשיית הבידור נשלטה על ידי אמנים אשכנזים. המבט הופנה מערבה, והרצון היה ליצור תרבות שמנותקת מהמקום הגיאוגרפי שבו היא נוצרת, כדי להתחבר למגמות שהגיעו מאירופה ומארה"ב. מוסיקה מזרחית נחשבה זולה ורדודה, כונתה בזלזול "מוסיקת קסטות", ומאזיניה כונו "פושטקים". אפילו דרכי ההפצה שלה היו שונות: היא נמכרה בדוכני קסטות פיראטיים בתחנה המרכזית, ולא בחנויות עם תמיכה של חברות תקליטים גדולות.
זוהר ארגוב היה המייצג המושלם של התעשייה הזו. הוא היה עבריין מין מורשע, בעל מראה מזרחי מובהק, דיבר בשפת הרחוב והופיע במועדונים חשוכים. לעומתו, חזה היתה צעירה מבית טוב, נטולת הסתבכויות פליליות, דוברת עברית מצוחצחת ומצוידת במנהל שהיה נחוש לחבר אותה לתעשייה המיינסטרימית. אותו מנהל, בצלאל אלוני, חיבר אותה לאמרגן האגדי אברהם "דשא" פשנל, אבל האחרון לא הצליח לשכנע פזמונאים ומלחינים לכתוב לחזה הצעירה.
הפריצה הגיעה כשפשנל הכיר אותה למיוצגים אחרים שלו, שלישיית הגשש החיוור, לטובת הפקת הסרט "שלאגר". שם שיחקה חזה את דינה, בתו של פולי, וביצעה את "שיר הפרחה", שהפך ללהיט ענק, אבל לא מייד. חזה, נערה צעירה, תמימה ושמרנית יחסית, הצליחה לפרק את המטען סביב המילה הזו, ולעקר אותה כמעט לחלוטין. הדמות שלה וההגשה שלה היו חזקות יותר מהמילים שכתב אסי דיין ומהעיבוד המאתגר של צביקה פיק (שהלחין אותו בסולם גבוה מדי כדי להקשות על חזה).
ם בעלה, דורון אשכנזי, 99'
היא הפכה, אולי בלי להתכוון, את כיוון הבדיחה והגחיכה את אלו שהשתמשו בביטוי הזה כגנאי. לא היתה כאן התרסה; חזה פשוט לא הכירה את המילה. כששאלה את אביה לפירושה, ענה לה שהכוונה היא לעוף צעיר, לאפרוח. הקסם נטול המאבק הזה היה הכלי החזק ביותר של חזה לאורך כל הקריירה.
תקווה לישראליות אחרת
חזה לא היתה הזמרת התימנייה הראשונה שכוכבה דרך בשוק הישראלי. קדמו לה זמרות כמו ברכה צפירה, שושנה דמארי וחנה אהרוני, אבל אלו גדלו בתוך המערכת ההגמונית, צמחו בסביבות הלהקות הצבאיות וארגוני המאבק וביצעו בעיקר שירים של יוצרים כמו משה וילנסקי, נתן אלתרמן ויעקב אורלנד. בשונה מהן, חזה סללה לעצמה דרך אחרת ונראה כי גם נתנה משקל גדול לשורשיה. התימניוּת שלה, לאורך כל הקריירה, בלטה במקביל לרצון שלה להפוך לכוכבת. המתח בין הקצוות הללו הוליד יצור כלאיים - זמרת שחומת עור וכהת שיער, ששרה שירי פופ קלילים, עם ח' ו־ע' גרוניות, מקושטת בתכשיטים ובעלת אפיל נערי ותמים. השוק הישראלי, שאז לא חלם על שוויון, התקשה לקבל את חזה. היא מזרחית אך לא פרחה, זמרת פופ אבל לא חד־מימדית, ישראלית אבל לא עושה דאווין מערבי. היא משהו חדש.
עפרה בהופעה, סוף שנות ה־80 // צילום: קוקו
עבור השוק הישראלי היה מדובר באיום, וחזה סיימה את ההתקשרות עם פשנל. אלוני היה זה שכתב לה את השירים לאלבום הבכורה, שכמעט ללא תמיכה ממסדית הגיע למעמד של אלבום זהב. היא אפילו נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון בגרמניה עם "חי", אחרי שגברה על ירדנה ארזי בקדם האירוויזיון (השיר הוצע על ידי מנור בתחילה לארזי, אך היא סירבה להצעה). כאן החל לצמוח גרעין המעריצים שלה באופן משמעותי. יוצאי עדות המזרח, שמאסו בדימוי הנחשל והעברייני שהוצמד להם, ראו בחזה שליחה שלהם. עבורם, היא היתה הסמל לכך שהם לא צריכים לוותר על המזרחיות שלהם, ובוודאי לא להתבייש בה, כדי להשתלב בישראל ובישראליות. חזה היתה מעין תקווה לישראליות אחרת.
עבודת אמנות של נימה קטלב
הזהות המרובדת של חזה הקדימה את זמנה. השמרנות הישראלית לא הצליחה להכיל את החיבור שעשתה בין המוסיקה התימנית השורשית לבין הדאנס ששלט במצעדים. האלבום "שירי תימן" התרסק במצעדים בישראל, אך בדרך נס התגלגל לחברת תקליטים בריטית שגילתה בו עניין. באירופה, שבה האקזוטיות והמזרחיות של חזה לא היוו איום אלא דווקא יצרו סקרנות, החל המסע של חזה לכיבוש העולם. כשהיא נקייה משיפוט עדתי, ונשפטת בכלים מקצועיים בלבד, היא הצליחה למצות את כל פוטנציאל הכוכבות שלה. היא שרה גם באנגלית ובצרפתית, הופיעה בתוכנית הטלוויזיה של המנחה האגדי ג'וני קרסון וגם ב"The Today Show", שיתפה פעולה עם שמות ענקיים כמו איגי פופ, פאולה עבדול ופול אנקה, אך לא הפסיקה להיות היא. היהודייה שבה סירבה להופיע בפני האפיפיור והילדה משכונת התקווה שבה סירבה להצטרף לסיבוב הופעות עם מייקל ג'קסון. אפילו מועמדות לפרס הגראמי היוקרתי לא הצליחה להשכיח ממנה את המקום שממנו באה, ושאליו תמיד חזרה.
פרה במופע לכבוד יום העצמאות ה־50 של המדינה, 98'
רק כשביססה את מעמדה כייצוא המוסיקלי המוצלח ביותר מישראל וזכתה להתייחסות כאמנית הראשונה שמשלבת מזרח ומערב במוסיקה, הסכימה הפרובינציאליות הישראלית להכניס אותה לקאנון.
חזה, כעת זמרת לאומית ולא מגזרית, הוזמנה לשיר בטקס החתימה על הסכמי אוסלו, ביצעה את "לאורך הים" בעצרת שנערכה במלאות 30 יום להירצחו של יצחק רבין ושרה את "ירושלים של זהב" בטקס "פעמוני היובל", שחגג 50 שנות עצמאות לישראל.
באמצעות דבקות עיקשת בעקרונותיה וחוסר רצון להתנצל או להשתנות, לימדה חזה את ישראל לקח חשוב. בזכותה הדרך של מוסיקאים אחרים, כמו שלישיית האחיות "A-WA", נעשתה קלה יותר, בזכותה למדנו להכיר את קסמה של המוסיקה התימנית, בזכותה נופצה תקרת הזכוכית לאמנים ישראלים בכלל ומזרחים בפרט, ובזכותה המוסיקה והתרבות הישראלית זכו לכרטיס כניסה אל המגרש העולמי.
צילומים: אורי חזה, משה שי, יקי הלפרין, קוקו, נימה קטלב, עמוס בן גרשום- לע"מטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו