האוהבים הצעירים

1. מרים ודן

מי שרוצה לשוחח עם מרים קרמון (95) או פרופ' דן שפירא (84) יודע שאין טעם לנסות לתפוס אותם בין השעות אחת לארבע ושלושים אחר הצהריים. למרות שהם גרים בדירות נפרדות, וגם ישנים בהן בנפרד בלילות, השנ"ץ המשותף הוא זמן האיכות הקבוע שלהם, והטלפונים מתנתקים בו. 

ממנו הם גולשים לבילוי משותף של שעות אחר הצהריים עד הערב, ובלילה פורשים בנפרד איש איש לדירתו בבית הדיור המוגן "בית בלב" שבשכונת רחביה בירושלים.

הם הכירו לפני 12 שנה. מרים היתה אז בת 83, דיירת ותיקה שגרה בדירת גג מרווחת בקומה העשירית, שאליה עברה 16 שנה לפני כן עם בעלה (שנפטר כעבור תשע שנים). דן היה בן 72, פרופ' למיקרוביולוגיה באוניברסיטה העברית ואלמן זה 20 שנה. בשל מחלת עיניים שהובילה אותו לרמה מסוימת של עיוורון, החליט לעבור להתגורר באותו בית דיור מוגן. את הידע המקצועי הרב שלו חלק עם דיירי הבית בהרצאה שבועית על ביולוגיה שנהג לקיים במקום. 

"הוא נתן הרצאות בסיסיות בצורה אלגנטית כל כך ומעניינת, וכעבור שנה הבנתי שאני לא רק מתלהבת מההרצאות, אלא גם מהגבר שהעביר אותן", מספרת מרים. "אז הזמנתי אותו אלי הביתה לקפה ועוגה, ופתאום שמתי לב שיש ידיים משני הצדדים שלי, ומאז ועד היום זה לא הפסיק".

"במהלך אותה שנה היא הזמינה אותי פעמיים לקונצרט בימק"א וגם יצאנו פעם אחת לארוחת ערב, אבל זה היה כידידים", מספר דן את גרסתו להיכרות. "אחרי שנה היא הזמינה אותי לקפה ועוגה בדירתה, היא לא ידעה שיש לי סוכרת. העוגה היתה מאוד מתוקה ובגלל זה יש לי סוכרת עד היום", מתלוצץ דן. "איכשהו הרגשנו משיכה הדדית, והשאר, כמו בספרים". 

"בזמן האחרון יש למרים חבר חדש, קצת מרובע, והיא כבר מדברת רק איתו, אז אני לא יודע מה יהיה בעוד שבועיים", הוא מוסיף בקריצה, ואז מגלה שמדובר באייפד שזוגתו התמכרה אליו.

"בסוף החיים מצאתי את דן, והוא נותן לי את כל מה שאפשר לבקש", היא אומרת. "הוא צעיר ממני בעשור, אבל זה לא הפריע לנו אף פעם, תמיד אמרו לנו שלא רואים את הבדל הגילאים בינינו". 

על שניהם עברו חיים סוערים. מרים נולדה בברלין וכשהיטלר עלה לשלטון היתה בת 12, בת יחידה להורים גרושים מגיל 3. "היחס ליהודים הלך והחמיר, הייתי יפה ומושכת, הסתדרתי כי הייתי בטוחה שלא יקרה לי כלום. לא חששתי מדבר, ובאמת לא עשו לי כלום. 

"הצטרפתי לתנועת מכבי צעיר, וכשהייתי בת 18, לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, נשלחתי מטעם התנועה להכשרה חקלאית בשבדיה. נשארתי בדרום שבדיה, ואחר כך בשטוקהולם, עשר שנים. ושם גם הכרתי את בעלי הראשון, חנן, וילדתי את בתי ב־1946. שלוש שנים אחר כך עלינו לקיבוץ גבעת חיים מאוחד". 

הוריה, היא מספרת, הצליחו לשרוד את המלחמה בזכות נישואיהם השניים: "אמי נישאה לאלמן יהודי, ובזכות קשריו הם הצליחו להגר לארה"ב. אבי, שהיה נשוי בשנית למי שהיתה חברתה הטובה של אמי, עבר איתה לדרום אמריקה". 

דן נולד בסלובקיה בשנת 1932, ומגיל 10 עד 12 וחצי היה עם משפחתו במחנה הריכוז נובקי. "היהודים הסלובקים היו מראשוני הנשלחים לאושוויץ, ואנחנו היינו חלק מקבוצה של 1,500 יהודים שעמדו להישלח לשם ולא נשלחו. בשנת 45' כבר חזרתי ללמוד בבית הספר בכפר שבו גרנו, ובשנת 49' עליתי עם קבוצה של עליית הנוער אל קיבוץ מענית. הוריי ואחותי עלו אחריי". 

בהמשך למד מיקרוביולוגיה באוניברסיטת ירושלים, שם המשיך עד לתואר דוקטור. בתחילת לימודיו עבד כאסיסטנט במעבדה בתל השומר, שם פגש את ציפורה, חיילת משוחררת שמצאה חן בעיניו. שנתיים לאחר מכן נישאו, ובהמשך נולדו שלושת ילדיהם (היום בני 57, 55 ו־52). דן החל ללמד בבית הספר לרפואה והיה מאחרוני חוקרי המלריה בישראל, וציפורה עבדה כלבורנטית בהדסה. בהמשך עברה המשפחה לחיות בארצות שונות, ובהן הוא לימד בבתי ספר לרפואה.

"לפני 30 שנה, כשהייתי בן 54, התעוררה ציפורה בוקר אחד עם כאבי ראש מאוד חזקים, ועוד לפני שהספקנו להזמין אמבולנס היא נפטרה. התברר שהיה לה שטף דם מאסיבי במוח. זה היה הלם גדול. באותה תקופה לימדתי בבית הספר לרפואה בירושלים, אבל כבר לא הייתי מסוגל לעשות מחקר משמעותי. היה קשה, הרגשתי בודד מאוד, אבל התאוששתי והמשכתי לעבוד. 

"כשנודע שפרופסור בן 54 הוא אלמן, תמיד יש גברות שמצלצלות ואומרות שיש להן חברה מאוד נחמדה להכיר לו. הן בדרך כלל מדברות על עצמן, כך למדתי. לא יצאתי הרבה, אבל כעבור שנתיים הכרתי מישהי והייתי איתה בקשר זוגי. כעבור כמה שנים התחילו בעיות הראייה שלי, בעקבות 'עין עצלה' מלידה שלא טופלה. נכנסתי לטיפולים מיידיים, אבל ראייתי הלכה ודעכה, עד שקיבלתי תעודת עיוור. אני רואה דמות שעומדת מולי, אך לא רואה תווי פנים, ואני גם לא יכול לקרוא. בשלב הזה החלטתי שבמצב העיניים שלי, אני לא רוצה להישאר לגור לבד בדירה שלי. החלטתי להיפרד מהזוגיות שהיתה לי וחיפשתי בית מוגן, וכך הגעתי לכאן בשנת 2004". 

תסריט החיים של מרים עבר זעזועים משלו: "בשנת 53' התגרשתי מבעלי הראשון, אבל זו היתה פרידה קלה וידידותית כי נישאנו צעירים מאוד. גרתי אז בירושלים, למדתי בבצלאל ומשם עברתי למחלקה לגיאוגרפיה כשרטטת ובהמשך לבניית מפות במחלקה לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית. כך הכרתי את בעלי השני, יהודה, שהיה גיאוגרף כלכלי ומבוגר ממני בעשור. 

"בשנת 82' הוא קיבל לפתע אירוע מוחי, ובעקבותיו סבל מבעיות מוטוריות, ולכן החלטנו לעבור שש שנים מאוחר יותר לגור בדיון מוגן. אני הייתי בת 66, מאוד בריאה ומאוד רעננה. היינו בין ראשוני הדיירים בבניין, ולכן זכינו בדירה גדולה עם גג ענקי, שמילאתי בצמחייה והפכתי לפיסת גן עדן".

"אלא שכעבור שבע שנים נוספות יהודה נפטר. בשנה שלאחר מכן נפטר גם בעלי הראשון, שעימו נשארתי בקשר טוב. שנה לאחר מכן גם נפטרה בתי היחידה מאניה, שהיתה בת 50, מסרטן". 

איך הצלחת להתאושש ולא לשקוע בדיכאון?

"אלו היו שנתיים קשות מאוד, אבל כעבור שנה החלטתי להוציא את עצמי בכוח מהאבל. החלטתי ללמוד להשתמש במחשב, הלכתי ללמוד קרמיקה במוזיאון ישראל ועשיתי עבודות יפות, ושימשתי גם יו"ר של הסניף הירושלמי של אגודת ישראל־גרמניה. נסעתי להרצות בגרמניה ואירחתי אורחים משם, וחיי היו מלאים. נושא הזוגיות כלל לא העסיק אותי ולא יצאתי עם גברים, עד שדן נכנס לבניין". 

שקלתם בשלב כלשהו לעבור לגור בדירה אחת?

מרים: "לא. החלטנו שזה די טוב שלכל אחד יש ספירה משלו. דבר ראשון בבוקר אנחנו מתקשרים ומבררים איך עבר הלילה. בצהריים אנחנו מבלים באופן קבוע כמה שעות יחד, קרובים מאוד. אנחנו נכנסים למיטה וטוב לנו יחד". 

ולמה בעצם אתם לא ישנים יחד בלילות?

דן: "בגילנו זה לא רע לישון לבד, כי בגיל הזה מתחילים לשמוע הרבה 'אי' בלילה, או לא לישון בכלל, אז למה להפריע? אנחנו ישנים יחד בצהריים, אוכלים ארוחת ערב יחד, צופים בטלוויזיה, ובבית הדיור המוגן יש כמעט כל ערב פעילות אחרת. במשך הרבה שנים גם יצאנו די הרבה לבלות. לאחרונה קצת יותר קשה לנו כי למרים יש בעיות הליכה, אך אנחנו עדיין הולכים להצגות ולקונצרטים". 

איך האהבה הזו שונה מזו שהיתה לכם בעבר? 

מרים: "בשנים הצעירות יותר הדחף הגופני היה חזק יותר, והיום הצד הזה קצת בצל והדגש הוא על קשר אנושי ואינטלקטואלי, על חום וקירבה, על להיות יחד ולדאוג זה לזה".

דן: "המשיכה ישנה, הרגשות סוערים גם בגיל יותר מבוגר, אבל זה אחרת. כשבחורה בת 18 הופיעה בחדר האוכל, אז נשימתי נעתקה. היום אם נשימתי נעתקת, צריך להזמין אמבולנס". 

איך המשפחות שלכם מקבלות את הזוגיות שלכם?

מרים: "לי יש שתי נכדות שלא גרות בארץ. בעבר היינו מתראות יותר, היום בקושי כי זה קשה". 

דן: "לי יש שמונה נכדים משלושת ילדיי, ונין אחד בן שנתיים וחצי. בכל יום שישי אנחנו אוכלים ארוחת ערב בבית של אחד מילדיי, הם כולם אוהבים את מרים ומתייחסים אליה כמו לסבתא". 

 

מטי שלם ודוד בן שדה. "אנחנו כבר לא בראש של מועדונים וריקודים, ולכן חשוב לשמור על הרמוניה ורוגע בבית" // צילום: יהושע יוסף

2. מטי ודוד מטי שלם (71) ודוד 

בן שדה (71) מרמת גן הגיעו לזוגיות החדשה שלהם אחרי ששניהם עברו תהליך גירושים. לפני שש שנים הכירו באמצעות אתר היכרויות באינטרנט. שלושה חודשים לאחר מכן עברו לחיות יחדיו בדירתה של מטי ברמת גן, ולפני שלוש שנים מיסדו את הקשר באמצעות הסכם במסגרת ארגון "משפחה חדשה". 

מטי, מורה לשעבר, ובהווה סוכנת נסיעות ויועצת יופי, היא אם לשתי בנות (47 ו־43) וסבתא לחמישה נכדים בני שנתיים וחצי עד 20. היא היתה גרושה במשך 20 שנה. "תמיד הייתי מאוד מחוזרת. היו לי מחזרים קבועים, אבל אף פעם לא היתה לי ממש זוגיות רצינית. אני מאוד ביתית, אשת משפחה ונותנת הרבה מעצמי, והגברים שהכרתי לא היו מספיק רציניים בעיניי. שכחו ימי הולדת, הבטיחו ולא קיימו וגרמו לי להרבה עוגמת נפש ושיברון לב. 

"מצד אחד, הייתי לבד ונהניתי מאוד מהלבד, כסוכנת נסיעות אירגנתי הרבה טיולים לחברות ונסענו יחד. מצד שני - אחרי 20 שנה לבד כבר ממש רציתי להתמסד וביקשתי מאנשים שיכירו לי, אבל לא האמנתי שארחיק לכת עד כדי הרשמה לאתר היכרויות". 

דוד, או בפיה "דידי", עסק בשיווק ציוד לציירים והיה בעיצומו של תהליך גירושים, שנמשך עשר שנים והסתיים רק לפני שלוש שנים. "הייתי נשוי כ־30 שנה, אב לשני בנים ובת (44, 41 ו־30) וסב לשלושה נכדים. לפני שהכרתי את מטי היתה לי זוגיות שנמשכה שנה, ולפניה זוגיות נוספת שנמשכה מספר שנים. אני תמיד רוצה להיות בזוגיות ולא לבד".

"יומיים לפני ט"ו באב הבחור שהייתי איתו בקשר אמר שבט"ו באב נצא לחגוג במסעדה", חוזרת מטי שש שנים לאחור, לימים שקדמו לפגישתה עם דוד. "למחרת הוא דיבר איתי ולא הזכיר זאת כלל, וכשהגיע יום האהבה הוא בכלל לא התקשר. הייתי שבורה מההתנהגות הזאת. למחרת בערב עשיתי בייביסיטר לנכדיי, ומרוב ייאוש נכנסתי לאתר היכרויות. אזרתי אומץ והשארתי הודעה באתר, עם מספר הטלפון שלי. למחרת דידי התקשר. הוא מייד הקסים אותי בקולו, שנשמע ללא מניירות. הוא הציג את עצמו על יתרונותיו ומגרעותיו ואמר, למשל, שאין לו תארים, בעוד שאני אקדמאית - גם מורה וגם בעלת תואר ראשון בתיירות. הוא הציע שניפגש, וכעבור מספר ימים נפגשנו.

"כשהוא בא לאסוף אותי, גיליתי שהוא שונה מאוד במראהו מגברים שנהגתי לצאת איתם לפניו. הוא היה בעל מראה בוהמייני שאני מאוד אוהבת, בניגוד לדוקטורים ולפרופסורים המעונבים שאיתם נהגתי לצאת. הפגישה היתה נעימה מאוד, ובפגישות ההמשך הוא תמיד יזם פעילויות מגוונות: סרטים, הצגות, סופי שבוע וגם חופשות בחו"ל. במשך שש השנים שאנחנו יחד היינו 18 פעמים בחו"ל. לאחרונה חזרנו מארה"ב פעם שנייה. בכל פעם אנחנו חוזרים יותר אוהבים".

במשך שלושה חודשים הם נפגשו כמעט מדי יום.דוד, שהתגורר אז בדירה שכורה בראשון לציון, הגיע אל דירתה של מטי ברמת גן, ומשם הם היו יוצאים ומבלים.

ואז הגיעה ההצעה: "הוא אמר לי שאין טעם שנגור מרוחקים והוא יבוא אלי כל יום מראשל"צ, כשאנחנו יכולים לגור כאן יחד. אני הרגשתי שזה ממש נכון".

אחרי 20 שנה לבד ועם אכזבות מגברים, לא חששת? 

"ישבתי עם עצמי והבנתי שזה הזמן הנכון לעשות את התפנית ולחזור להיות ביתית. מבחינת קשר, היה לי ברור שזה מאוד מתאים. אין בינינו ריבים וויכוחים, אנחנו מאוד מתואמים, כל דבר נעשה בשקט ולמען האחר. למרות ששנינו מרגישים צעירים מאוד, זה כבר נראה לי נכון להיות מציאותיים ולהיבנות לעתיד, כך שיהיה מי שידאג זה לזה. חשבתי על התבגרות ודאגה הדדית, מבלי שניפול למעמסה על ילדינו". 

היו קשיים בהתחלה?

מטי: "פתאום היה איתי תמיד אדם בבית, אבל זה היה לי ממש טוב. לא היו דברים שדרשו הסתגלות. ביום הראשון שבו הוא עבר אלי אני הייתי במשרד, והוא סידר את כל הבית, סייד, תיקן, הזמין ארון, ומאז הוא רק שיפר את התנאים בבית, מה שאני לא יכולתי לעשות. מעבר לכך, כשהולכים לקראת האחר ממקום של אהבה זה לא מרגיש כמו ויתור, גם אם אלה דברים שפחות נוחים לפעמים. אני אדם רגוע והוא עם יותר טמפרמנט, אז אני יודעת להרגיע". 

דוד: "הזוגיות שיש בינינו היא דבר מדהים: האהבה, האמון, זה שהאחד מרים את השני למעלה, זה מאוד יוצא דופן לעומת קשרים אחרים שהיו לי בעבר". 

במה שונה זוגיות מאוחרת? יש תובנות אחרות? לומדים מטעויות עבר?

דוד: "אנחנו כבר לא בראש של מועדונים וריקודים, ולכן חשוב לשמור על הרמוניה ורוגע בבית. בנישואים שלי גם אני עשיתי טעויות. למשל, נהגתי להיעלם לשבתות שלמות לטובת משחקי כדורגל, מעשר עד שמונה בערב. הדבר הזה הרס הרבה משפחות. היום אני כבר לא הולך לכדורגל, ואם הייתי אז הייתי הולך בערב". 

מטי: "כשנישאתי הייתי בת 20. הייתי נשואה 35 שנה, ואלה שנים של הישגיות. רצינו להגיע לדירה, עבדנו מצאת החמה עד צאת הנשמה, ולכן היו הרבה מתחים כי שנינו היינו עייפים. היו גם אי התאמות רבות באופי, וכאן החיבור מדויק יותר, ולכן זה קל יותר".

ודוד מסכם: "יש חיים טובים אחרי גירושים, אבל צריך למצוא אותם. לצאת כל יום לדייטים, להתלבש יפה ולהריח טוב, ושוב להתאכזב. פעם הגיעה אלי אישה לדייט בחלוק בית. שאלתי אותה, 'ככה את מגיעה לדייט?' והיא אמרה, 'אני כל כך רגילה להתאכזב אז הפסקתי להשקיע'. אמרתי לה, 'את רגילה להתאכזב ועכשיו איכזבת אותי'. השורה התחתונה היא שאף פעם אסור להתייאש".

 

מרים ודן  // צילום מתוך האלבום המשפחתי

 

3. בלהה ודוד

"אני אלמנה מגיל 46", מספרת בלהה זילברט (78) מתל אביב, אם לשני בנים וסבתא לשישה, ובעבר בעלת פרפורמריה בעיר. "היו לי במהלך השנים היכרויות וחברויות, אבל לא משהו רציני. את דוד (86) הכרתי לפני שש שנים כשיצאתי עם חברה לקרוז באיי יוון. 

"טיילתי איתה על הסיפון כשאני נעזרת במקל בגלל בעיות ברכיים, ופתאום ראינו קבוצת גברים שמשחקת קלפים. שאלנו אותם אם אפשר להצטרף, והם אמרו 'למה לא'. אז הצטרפנו, וככה העברנו את המשך הקרוז, בהרבה משחקי רמי קלפים עם דוד וחבריו.

"בסוף הקרוז החלפנו טלפונים ואמרנו 'נהיה בקשר'. לא יודעת אם חשבתי על זוגיות. לא נראה לי, לא זוכרת. למרות שלא הייתי בזוגיות, היו לי חיים מלאים ומהנים. מלכה חברתי, שאיתה יצאתי לקרוז, היתה גם היא אלמנה אך נשואה בשנית. בעלה לא אהב לצאת, אז היינו מבלות הרבה יחד, גם בארץ וגם בחו"ל. הצגות, סרטים, אתרי ספא, אפילו נסענו יחד לחודשיים וחצי לעיירה ברומניה. לא היו חסרים לנו בילויים.

"כשלושה שבועות לאחר שהסתיים הקרוז דוד טילפן אלי, והזמנתי אותו אלי. פיטפטנו והיה נעים. בפעם הבאה שנפגשנו, אני נסעתי אליו לדירתו שבבת ים. לא חושבת שמישהו מאיתנו חשב על זוגיות, ובמשך חצי שנה היינו רק ידידים. טיילנו, יצאנו עם חברים, בילינו. הוא גם בן אדם מאוד שמרן ולא היה מורגל בחיזורים". 

דוד (שהעדיף לא להיחשף בשמו המלא) זוכר שזוגיות לא עמדה בראש מעייניו. לפני שיצא לגמלאות עסק בתחום הבנקאות, ויש לו ארבעה בנים, 11 נכדים וחמישה נינים. "כשנה לפני כן התאלמנתי מאשתי, שאותה מאוד אהבתי ואיתה חייתי 60 שנה. הייתי באבל ובכלל לא חשבתי על זוגיות. אני ילד טוב ירושלים, מגיל 20 הייתי עם אותה אישה ומעולם לא בגדתי בה, ולא הייתי מורגל בכלל לעולם הפנויים והפנויות".

אז איך פתאום הפכתם לזוג?

בלהה: "איכשהו זה השתלב, בלי שתיכננו. דברים קורים לפעמים בלי שאת מרגישה. דוד אדם נדיר, צנוע, טוב לב ומיוחד מאוד, ולקח לו זמן לצאת מהאבל על אשתו. כשהפכנו לזוג החלטנו שאני אגיע אליו לבת ים בסופי שבוע, ופעם בשבוע ביום שלישי הוא יבוא אלי לתל אביב. זה נראה לשנינו הכי נכון, ועד היום זה נשאר הסידור, וזה נוח מאוד לשנינו". 

לא רציתם לגור יחד?

בלהה: "אנחנו לא מעורבים בענייני בית וכספים אחד של השני, ולדעתי זה המתכון. כשאנחנו נפגשים אנחנו מארחים זה את זה ונעים לנו מאוד. כשאני באה אליו בכל סוף שבוע, הוא מבשל טוב ומכין לי דברים טובים, הוא מארח למופת".

דוד: "יש לי מחברת עם מתכונים של תבשילים שאשתי היתה מכינה, ולפני מותה היא לימדה אותי איך להכין וביקשה שארשום". 

בלהה: "הוא מכין אותם ויוצא לו טעים מאוד. הוא גם מאוד קפדן, מדויק וסטרילי, והוא לא אוהב לאכול בשום מקום אחר חוץ מהבית. לכן הוא אוהב שחברים באים אליו והוא מכריח אותם לאכול אצלו. אצלי הוא אוכל ארוחת ערב באמצע השבוע, משהו קל, לא בישולים ולא הכנות גדולות. הוא גם למד לאפות".

אתם לא מבלים חלק מסופי השבוע אצלך בת"א?

"יש לי בעיה של ברכיים, אז אני פחות יכולה לארח כי קשה לי לעמוד על הרגליים ולבשל. כשהכרנו זה היה פחות חמור ונעזרתי במקל הליכה, אבל לפני שלוש שנים נפלתי ברחוב וקרעתי רצועה בברך, ומאז אני עם רצועה קרועה ונעזרת בהליכון. גם הוא נהנה יותר לארח ולבשל בעצמו. ביום שלישי הוא מבקר אותי בדירתי בתל אביב לכמה שעות, אנו אוכלים יחד ארוחת ערב, והוא חוזר לביתו".

ואין געגועים בין לבין?

"אנחנו נפגשים מספיק ומדברים כל יום כמה פעמים בטלפון, בעיקר על דילים לחו"ל שאנחנו מחפשים באינטרנט. שנינו חובבי טיולים, ובשש השנים מאז נפגשנו באותו קרוז הספקנו לצאת יחד לכ־15 קרוזים! גילינו את האוניות הגדולות ושטנו עם חברים ברחבי אירופה. אנחנו סוגרים מהארץ טיולי חוף עם מדריכים ישראלים לכל הקבוצה ומטיילים בכל עיר נמל שמגיעים אליה, וזה תענוג".

smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו