בגיל 40 וקצת, אבי גרייניק נראה צעיר מתמיד. זה לא שהאיש עם הבייבי-פייס, שעשה את הונו המקצועי והכלכלי מגילום דמותו של מאיר ("קבלללל") משכונת נווה חמציצים, סבל אי פעם מתהליך הזדקנות מואץ. אבל בשנים האחרונות, מי שנתקל בו ראה פנים מוטרדות וגוף עגלגל. עכשיו הם נעלמו. "אתה לא הראשון שאומר לי את זה", הוא מחייך, ומעביר באגביות יד על הבטן שהצטמקה, "בכלל אני מרגיש שבתקופה האחרונה התבגרתי והשתניתי לטובה. רק לפני כמה ימים חזרתי הביתה מערב התרמה שהתנדבתי בו, ומישהי שהיתה איתי ברכב אמרה לי, 'רואים עליך שאתה יכול להיות מניאק'. אני? מניאק? גבריות? זאת היתה המחמאה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם. שנים שאני מנסה לפתח איזה פאסון של קשיחות - שנדרש לפעמים בעולם שלנו - וסוף סוף הצלחתי לייצר אותו. כן, היו לי באמת כמה שנים של הזנחה ועגלגלות, אני מניח שזה שילוב של נישואים לאישה שאוהבת לאפות עוגות ולא מעט פיצוי על כל מיני דברים שלא הסתדרו לי". ברשימת "הדברים שלא הסתדרו" אפשר למצוא אובדן כיוון מקצועי בעקבות פירוק הזוגיות הבימתית עם עידן אלתרמן, התמודדות עם אב חולה ומשותק ותשוקה עזה לילדים שבוששו להגיע. אבל עכשיו הכל השתנה מן הקצה אל הקצה. "החודשים האחרונים היו מערבולת גדולה של רגשות, שמחה, עצב ובעיקר המון פרופורציות. חוויתי מין שיא רגשי שרודף שיא רגשי בלי שום הכנה נפשית מוקדמת. זה התחיל בהצעה מפתיעה לשחק בתפקיד הראשי בהצגה 'הארווי', שעלתה בתיאטרון גשר, אחרי שנים שהרגשתי שאני בשל ורוצה לשאת על כתפיי תפקיד ראשי בתיאטרון. ואז, בתוך כל האושר המקצועי העצום הזה ובשיא החזרות, התבשרתי שאבא שלי נפטר. זה היה רגע קשה ועצוב, כי הייתי קשור אליו מאוד. מצד שני, אני חייב להודות שהיה בזה משהו מקל ומשחרר, כי אבא שלי סבל מאוד בשש השנים האחרונות. ב-2006 הוא נכנס לניתוח פשוט, וכתוצאה מסיבוך רפואי חטף רצף של אירועים מוחיים והפך למשותק. "החיים שלי בשנים האחרונות כללו לא מעט נסיעות בקו תל אביב-חיפה, אלה היו שנים קשות אבל גם מאוד מבגרות ומפקסות. המלחמה שלו על החיים נתנה לי סטירה מצלצלת והוציאה אותי מאיזה הלם אישי ומקצועי שהייתי בו. במשך שנים הסתובבתי כמו שולחן עבודה של מחשב שיש עליו הרבה מאוד קבצים לא מסודרים, והשהייה לצדו, שכללה הרבה מחשבות על החיים, גרמה לי להחליט לסדר את כל הקבצים ולשים אותם בתיקיות הנכונות: 'יחסים עם האישה', 'יחסים עם חברים', 'הקריירה', 'החיים', 'ילדים', 'משפחה'. "היה איזה רגע שהבנתי שאני צריך להתמודד עם המציאות, ואיכשהו, אחרי שנים של חיפוש עצמי ומקצועי, הדברים החלו להסתדר. נוסף על כל זה, כמה שבועות לפני שאבא שלי נפטר, הגיע עילאי, הבן שלנו, ועם הפרידה מאבא וההצגה החדשה נוצר מצב שהחיים שלי עוצבו מחדש". אבא שלך זכה להכיר את עילאי- "הוא ראה אותו פעם אחת במציאות, ולפני שמת ראה סרטון וידיאו שלו. לצערי הוא לא הספיק ליהנות מהילד שכל כך חיכיתי לו". "יותר נהנה היום" מי שמכיר מקרוב את גרייניק יודע עד כמה הוא חיכה לילד הזה. במשך שנים הוא ואשתו, מפיקת הטלוויזיה תמי גרייניק, נאלצו להדוף שאלות חטטניות של הסביבה הקרובה והרחוקה ושל עיתונאים שתהו מתי תגיע החסידה לבקר בדירתם הצנועה במרכז תל אביב. לפני כשנה וחצי השניים הסבירו לי בשיא הרצינות שרגע לפני גיל 40, הם עדיין לא מרגישים בשלים להיות הורים ומסתפקים בשלב זה בגידולה של סופי, כלבתם הקשישה. תגיד, אבי, כמה מהתשובה שלך אז על "חוסר בשלות נפשית" היה תירוץ למראיין שחדר לכם למרחב האינטימי, וכמה מזה היה תשובה אמיתית- הוא מסמיק. "בכנות? 30 אחוז תשובה אמיתית ו-70 אחוז מראיין שנכנס לנו לאינטימיות. מה רצית שנאמר לך? שנספק דו"חות רפואיים? שניכנס לפרטים שהם רק שלנו? העדפנו לתת את התשובה 'לא בשלים נפשית', ואגב, היה בזה הרבה מן האמת, לפחות בגיזרה שלי. שנות ה-30 שלי היו שנים מאוד מבולבלות, וזה בלשון המעטה. אחרי הפרידה המקצועית מעידן איבדתי כיוון והייתי עסוק תקופה ארוכה בניסיון להבין לאן אני רוצה ללכת. נפרדנו בלב שלם, כי הרגשנו שאחרי 12 שנים משותפות של גילום דמויות מהשכונה - קצת יבש במעיין שלנו. הייתי כולי בהתרגשות מחיי הלבד. זה כמו מישהו שנפרד מחברה שלו אחרי שנים ומתלהב מחיי הרווקות. עמד בפניי שפע עצום של הצעות, ואני רק אמרתי 'לא' ו'לא' ו'לא'. לא רציתי להתחייב לשום דבר. רציתי לשמור על החופש האמנותי שלי. חשבתי שאני יודע הכי טוב מה אני רוצה, אפילו לא היתה לי סוכנת שחקנים באותה תקופה". לאילו פרויקטים אמרת לא- "השאלה הנכונה יותר היא למה אמרתי 'לא'. לא מזמן הייתי באודישן לסידרה חדשה של התסריטאי דניאל לפין, וכשנכנסתי לחדר הוא אמר למלהקת, 'את רואה את הבחור הזה? הוא סירב לעשות את התפקיד של קושניר ב'החיים זה לא הכל'. לא הייתי צריך את התזכורת הזאת. אני יודע בדיוק על מה ויתרתי. ויתרתי גם על התפקיד שעשה אסי כהן ב'אהבה זה כואב' של דנה מודן, כי על הנייר זה הרגיש לי כמו דמות שקרובה מדי למאיר משכונת חמציצים. "בשנים הראשונות שלי אחרי עידן הייתי חרד לחופש האמנותי שלי. לא רציתי לעשות תיאטרון, כי לא רציתי להיות מחויב לטקסט שאי אפשר לשנות, למחזאי או לבמאי. התעניינתי אז בדברים אחרים. קראתי ספרים ונחתי, עד שיום אחד התעוררתי לגלות שדברים השתנו ושהטלפון הפסיק לצלצל באותה תדירות". סירבת מתוך יהירות של "אני יודע מה אני שווה"- "לא, לא, ממש לא. אני חושב שהסירובים נבעו בעיקר מאיזה עיוות שחייתי בו באותה תקופה. עידן ואני פרצנו לתודעה בגיל 20 וקצת, היינו ממציאים מערכונים ודמויות בכיף שלנו, מופיעים בסופי שבוע, מרוויחים משכורת עצומה, ובשאר ימות השבוע הייתי נח ומבזבז את הכסף. היום אני יודע שיש בזה משהו מעוות. אלה לא החיים האמיתיים. השפע הכלכלי והמקצועי הגיעו אלי מוקדם מדי, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה בתבונה. כשאני מספר לך את זה אני נשמע לך כמו מישהו שהיה מסוגל לקחת פיקוד על חיים של ילדים? אני בספק. הייתי שקוע בבלבול של עצמי". והיום, כשאתה יודע מה היו ההישגים של שתי הסדרות שסירבת להן, יש בך חרטה- "לא, ממש לא". לא מאמין לך. "באמת שלא. כשאני מסתכל על אבי של לפני עשור אני רואה בחור אינטליגנטי שלא היה לו סיכוי לתפוס את המציאות בצורה נכונה. אני רק יכול לחייך ולומר, 'אוי, מסכנצ'יק. איך הוא לא ראה-' אבל לא ראיתי. היתה לי צורת חשיבה שונה לגמרי על הדברים". ומה אמרו לך האנשים מסביבך, בעיקר אשתך, שהיא מפיקת טלוויזיה ומכירה את התעשייה- "הבעיה שלי היתה שהייתי כל כך פטאלי ומשכנע בצורת החשיבה שלי, שהייתי משוכנע שאני עושה את הדבר הנכון. לרגע לא התבלבלתי, ומרוב שבעצם הייתי מבולבל מקצועית - לא ראיתי שאני מבולבל. הייתי אמין מאוד כלפי חוץ, אף אחד מסביבי לא חשד שאני לא יודע מה אני עושה. כשאני חושב על זה, זה קצת כמו ההצגה 'הארווי' שאני משחק בה, ומספרת על בחור ששמו אלווד שיש לו חבר: שפן דמיוני גדול-ממדים, שהוא הולך איתו לפאב, שותה איתו דרינקים ומבלה איתו. מרוב שאלווד מאמין בו, אפילו האנשים מסביב פתאום רואים את השפן הדמיוני הזה, ואפילו הפסיכיאטר שלו מתיידד איתו. ככה אני הייתי, וכולם היו משוכנעים שאני רואה את המשך הקריירה שלי, בזמן שלא באמת ידעתי לאן אני הולך". הלכת לרקוד ב"רוקדים עם כוכבים". "אני מודה שעשיתי את זה כי שילמו לי הרבה מאוד כסף. לא הרגשתי שם הכי נוח, למרות שזאת היתה הפקה ראויה. היתה תקופה שעשיתי כל דבר שהציעו לי, כולל הנחיית אירועים לוועדי עובדים. שילמתי את מחיר הבלבול". ומשם המשכת לתוכנית הלייט נייט של ליאור שליין, שבה שימשת סייד-קיק מוסיקלי. למרות המחמאות מהמבקרים, הרומן הזה היה קצר ונגמר בטונים צורמים. "ליאור היה בונוס אדיר עבורי, ואני חייב לציין שאם היתה איזושהי אי שביעות רצון - היא היתה לגמרי שלי. בשלב הזה של חיי אני נקי מכל תחושות מרירות ואני מודה לו מאוד. התוכנית הזאת נתנה לי במה מוסיקלית אדירה, והכרתי בה חבורת נגנים מוכשרים שהפכו לחברים שלי עד היום". אז מה בכל זאת קרה שם שגרם לך לקום וללכת- "ההבנה שאני לא במקום הטבעי שלי, שיש לי שאיפות לעשות דברים אחרים. לקח לי זמן להבין שלא אקבל את מה שאני רוצה ושאני גם לא יכול לגרום להם לשנות את הדרך שבה הם עובדים. הם שילמו לי, וזו היתה זכותם לקחת ממני רק את מה שהם רצו. אני רציתי לתת יותר והם לא רצו לקבל יותר. היום אני מבין שזה בסדר גמור. זה היה שיעור מאלף. לקח לי זמן להבין שלפעמים אנשים לא רוצים את הטוב ביותר שלי אלא רק חלק ממני, שאם לצורך העניין אני כלי מיתר שיש לו 24 צלילים - לפעמים רוצים ממני רק צליל אחד. "היום, לדוגמה, כשאני מצטלם לסידרה 'תנוחי' עם גילת אנקורי וחנה לסלאו, שמיועדת לעלות בהוט, אני מגיע לצילומים ונהנה. עושה את מה שמבקשים ממני, לא מעבר. אני מגיע בלי כל רצינות היתר הזאת, ממקום שהוא יותר נהנה. זה היה שיעור שהייתי צריך ללמוד. זה קרה משום שהגעתי ממקום יוצר, משוחרר מאוד וחופשי, שבו עידן ואני היינו הבוסים של עצמנו". שוב אנחנו מדברים על עידן. "זה בסדר וזה טבעי. עידן הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, היו תקופות שביליתי איתו יותר מאשר עם אשתי. שואלים אותי אם אנחנו חברים, ואני מסביר שזה יותר כמו משפחה, עם כל הכיף והמורכבות שבעניין. אנחנו בקשר וגם התארחתי בהופעה שלו. האמת היא שלאחרונה גם ניהלנו כמה שיחות על סוג של איחוד, לרגל 20 שנים ל'נווה חמציצים'. היתה פנייה מהטלוויזיה שאנחנו בוחנים, ופתאום זה הדליק אותנו. נראה. כרגע שנינו עסוקים מאוד בדברים אחרים, וכל עוד זה לא בסדר עדיפות עליון - זה לא ייצא לפועל. לי אישית יש פנטזיה לעשות מופע שמורכב משעה של חומרים ישנים שהקהל מתגעגע אליהם ומשעה של חומרים חדשים. נראה". "שקעתי בדיכאון" נראה שגרייניק מפוקס למדי. מלבד התפקיד הראשי ב"הארווי", הוא משחק בימים אלה בשתי הצגות נוספות בקאמרי - "אורזי המזוודות" ו"הכתובה", ועד לא מזמן שיחק גם במחזמר "לילה לא שקט". לאחרונה גם הצטלם לתפקיד משני בסרט החדש של שמי זרחין, ובין לבין, בחודשים האחרונים הוא מריץ פיילוט של מופע יחיד שנקרא "מחתרת של איש אחד" ועובד על דיסק חדש שנלווה למופע שמתבשל. סוף סוף התחלת לחלום ולהעיז. "זאת אבחנה מדויקת. עליתי על המסילה הנכונה, ואני יודע מה אני רוצה לעשות. אני מפוקס מטרה, ולא מתבייש לומר בקול רם שאני רוצה לביים ולכתוב סיפור לקולנוע או לתיאטרון ולעשות את המוסיקה שלי. אני עובד עכשיו על דיסק, אחרי שהרצתי בשנה האחרונה מופע בחצי-חשאיות. אני גם רוצה לכתוב סידרה לטלוויזיה עם גוונים קומיים. יש לי כל מיני מחשבות בכל מיני כיוונים. "אני חושב שבשנים האחרונות איבדתי את האמון בעצמי ושקעתי במעין דיכאון. אני זוכר רגע ספציפי שהלכתי ברחוב ומישהו צעק לי: 'גרייניק, אתה מלך'. הסתכלתי עליו ולא ידעתי על מה הוא מדבר. היום למדתי לקבל מחמאות ולקחת אותן לריאות. אני חושב שאני מספיק צנוע בשביל לא לשאוף אותן פנימה. "אחרי הרבה זמן הבנתי שיש אנשים שעשירים בנכסים פיזיים, ויש אנשים שעשירים בנכסים תרבותיים. היום אני יכול להגיד: 'כן, עשיתי פה משהו', ולא להיות נבוך מזה. יש אנשים בני גילי שאומרים לי שהם גדלו על פלטפוס ועל 'נווה חמציצים', וזה בסדר. פעם זה הרגיש לי שזה כל מה שעשיתי, אבל היום אני מסוגל לחבק את התקופה ההיא ולהגיד בלב שלם: 'הייתי חלק מזה, אני גאה בזה, אבל אני גם רוצה להמשיך הלאה'". ומה עם "ארץ נהדרת", שבתקופה האחרונה פתוחה לשינויים? אתה רואה את עצמך שם- "זה יכול לעניין אותי, אבל אני צריך עוד קצת זמן להשתחרר. יש עוד כמה דברים שאני צריך לסדר עם עצמי. חוץ מזה שב'ארץ נהדרת' יש המון חיקויים ואני אף פעם לא נכנסתי לעולם הזה של חיקויים. אבל בוא נגיד שאם הם יתעקשו, לא אסרב. "היום, ממרחק הזמן והתובנות, אני מבין שהכל קרה לי מהר מדי. לא באמת היה לי זמן לעכל, להבין, לשאול ולחפש. עכשיו, בגיל 40, אני מרגיש הכי נוח שיש. מבחינתי, עכשיו מתחילה החגיגה האמיתית. כשאמרתי לך בראיון הקודם שאני לא בשל עדיין לילד - היה בזה משהו. הייתי מבולבל, ועילאי הביא איתו שלווה ופוקוס. הוא הגיע בפאקינג טיימינג ברמות של גורל, ויש לי לא מעט מחשבות על המיסטיות שבדבר. נשמה אחת יקרה הלכה ממני לשמיים ונשמה אחרת חדרה לחיים שלי". היה רגע שחשבת שאולי לא יהיו לכם ילדים- "בשנים מוקדמות יותר הבאתי את זה בחשבון, אבל רציתי להאמין שדברים יסתדרו. תמי ואני תמיד היינו מאוחדים, חזקים ואופטימיים, כל השנים. והנה, זה קרה. טכנית הייתי אולי יכול להיות אבא בן 30, אבל אין ספק שעילאי הרוויח היום זוג הורים שעברו דבר או שניים בחיים, ושהם הרבה יותר סבלניים, הרבה יותר יודעים מה הם רוצים לעשות, ובעיקר יכולים למקם אותו בראש סדר העדיפויות שלהם. "לשמחתי, גם נשארתי מספיק אינפנטיל בשביל להשתולל איתו. אני כל כך נהנה ממנו, שאני אפילו נהנה לשמוע אותו בוכה. בשורה התחתונה, אין ספק שיש משהו שלם יותר בתא המשפחתי שלנו. זה לא רק 'תמי ואבי' עכשיו, אלא 'תמי, אבי ועילאי'. זה עדיין מוזר לי להגיד את זה בקול רם, אבל עכשיו אני יכול לומר: יש לי משפחה".
X
שיתוף כתבה
ואז הגיע עילאי
החודשים האחרונים היו רכבת הרים רגשית מטורפת עבור אבי גרייניק • הוא קיבל לראשונה הצעה לתפקיד ראשי בתיאטרון, אבא שלו נפטר, ובנוסף הוא זכה לחבוק סוף סוף את הילד שכל כך רצה • "עליתי על המסילה הנכונה ואני יודע מה אני רוצה לעשות", הוא אומר בגיל 40 וקצת, "הייתי מבולבל, ועילאי הביא איתו שלווה ופוקוס"