הבת הגדולה שלנו התגייסה. כמו התפוגגות בועת הנדל"ן, ידענו שזה יבוא מתישהו אבל הדחקנו. בערב עוד הייתי סלע איתן. חיבקתי את אשתי כמו שגבר אמור לעשות והרגעתי שאין מה להילחץ, שזו דרכו של עולם והכל יהיה בסדר. כשראיתי שזה לא עובד, עברתי לזמזם משפטים תומכים משירים אהובים: "הגוזלים שלי עזבו את הקן", "תשמור על העולם ילד", ו"אתה תותח" (למקרה שהיא תגיע לתותחנים).
בלילה לא ישנו מי יודע מה. הבטתי באשתי וידעתי שמחכה לה יום קשה. אני אתגבר, אבל מה יהיה איתה? בבוקר, כשייבבתי כמו חתלתול לתוך הטישיו, זו היתה היא שחיבקה אותי ואמרה בשלווה שזו דרכו של עולם, והכל יהיה בסדר. כשההורים האחרים הביטו עלי ברחמים, היא הצביעה עלי ושרה "הוא לא כל כך חכם, אני יודעת".
הגענו לבקו"ם. תיק גדול, עוד כמה בנות, הרבה התרגשות, ותחושה כללית של אי ודאות. כרוז שבטח עושה חלטורות במגה קרא שמות, ובהם השם שלה. חיבוק חטוף, דמעות של אמא (כן, גם היא נשברה בסוף), מיניבוס קטן, וזהו. נעלמה הילדה שלי בתוך בטנו השמנה של הצבא.
בהתחלה זה הרגיש כמו עוד טיול של הצופים. רק אחר כך, כשנכנסתי לחדרה לסדר משהו, היכתה בי ההכרה שכבר שבועיים היא לא בבית.
שבועיים בלי "תיקח אותי תחזיר אותי", בלי "איפה הארנק שלך", בלי "אתה מעצבן", בלי "תכין לי פרוסה/סלט/פרנץ' טוסט, חמם לי, קרר לי, תרתיח לי", בלי "למה אין מים? למה אין דלק? למה אין לי בגדים? מי נגע לי? מי חיפש אותי-" בלי "אל תשגעו אותי, אל תעזבו אותי, אל תחבקו אותי", ובעיקר בלי ה"אוהבת אותך, אבוש", הממיס לבבות. באיזה בוקר, מתוך הרגל, הכנתי לה סנדוויץ', ואז, מתוך הרגל, גם אכלתי אותו.
בימים הראשונים, כשראיתי שהיא לא מתקשרת, דווקא חשבתי שיש כאן משהו חיובי. "מעולה", אמרתי לאמא שלה, "הילדה מסתדרת בלעדינו". אחרי כמה ימים כבר נעלבתי. מה יש לה? היא לא מתגעגעת? זו הילדה שפעם בטעות לקחתי לגן בפיג'מה והשכנים הלשינו לאשתי ברגע שהיא חזרה מחו"ל? זו הילדה שהארנב שלה נשכח פעם במלון בספרד ונשלח ארצה עם שליח מיוחד - ואני נסעתי לפגוש אותו בבן גוריון בארבע בבוקר? את הארנב!
הארנב! באמת מה איתו? הלכתי לחדר שלה לחפש, ושם, על המיטה, הוא שכב עצוב ומיותר. נזכרתי שמעולם לא שילמנו עליו. הילדה פילחה אותו מחנות בדיזנגוף סנטר כשהיתה בת שנה. ניבאנו לה אז גדולות. לקחתי את הארנב למיטה שלנו, להתנחם יחדיו, אבל אחרי שבוע אשתי הודיעה לי שזה או היא או הארנב. אני החיה היחידה שהיא מוכנה לישון לידה.
תמיד אמרתי לעצמי שברגע הנכון אתן לבת שלי כמה טיפים חשובים, אבל בלי ששמתי לב הזמן טס ולא הספקתי כלום. רציתי להגיד לה שלא תתבייש לשבת באוטובוס מקדימה, ושאם מישהו קורא לה שיקסע ויורק עליה, שתירק בחזרה ותתחיל לשיר. שאם מפקד או סתם טמבל יטריד אותה, שתבעט בו ישר מתחת למימייה, ושאם לוקחים אותה בשבי שלא תצפה ממני לצעוד לירושלים ולהקים שם אוהל. רציתי לספר לה על עמי האזור, עם מי יש לנו שלום, עם מי לא ועם מי ככה ככה, אבל לא הספקתי, אז היא תצטרך לזהות לבד מי משכנינו ידיד ומי שאהיד.
מכיוון שבמובן מסוים אני מפקיר את בתי היקרה בידי הצבא, חשוב שלרמטכ"ל העומד בראשו יהיה ספר הוראות קטן, שיעזור לצה"ל להתמודד איתה. תאמין לי, בני, אתה לא יודע איזה לא נעים יכול להיות כשהסלט שלה לא מתובל כהלכה. אז הנה כמה עצות איך להתנהג איתה בשנתיים הקרובות.
מקלחת: רצוי פעמיים ביום, עם מים חמים מאוד והרבה סבלנות.
רכב: רק לא אוטובוס. נסעה ארבע שנים לבית הספר ויצא לה מכל החורים.
ביגוד: מדי חיל האוויר דווקא הולמים אותה, אבל אם אפשר לוותר על אות המלחמה (המלבן הזה עם הפסים הצבעוניים) זה יהיה אחלה.
מזון: בבוקר תה חם. אם לא, יש לה כאב ראש כל היום. בעלת חולשה לפירות ים (מגישים אצלכם? כי בזמני לא היה).
יציאות לאירועים מיוחדים: כמעט כל שבת יש לנו משהו, אז תזרמו. אני גם בעד חלוקה צודקת של הנטל. כל השבוע היא עליך, בשבת אני אקח את האחריות.
ודבר אחרון, מר גנץ. מכיוון שיש עוד שתי חמודות בדרך, בוא נתחיל את זה ברגל ימין, טוב-
בית השמש העולה
בשבוע שעבר נסעתי לבית שמש להזדהות עם התושבים ולתמוך במאבקם בטרור המקומי. הצטרף אלי חברי הטוב חנוך, דתל"ש לוחמני ודעתן שלא מסכים שיחברו לו את המסורת עם הדת ומטיף להפרדתה מהמדינה. חנוך מסביר לי שהבעיה שלנו היא הפיכת היהדות מתרבות עתיקה ומרתקת לדת פונדמנטליסטית ומשיחית. הוא למד בישיבה ויודע דבר או שניים על יהדות, אז קשה לי להתווכח איתו.
קר למדי בבית שמש, ולא הגיעו יותר מדי מפגינים. סוללה של פוליטיקאיות ממתינות לשעה 20:00 כדי לדבר. הן מגיעות לתמוך בנשים אך גם ליהנות מחומן של מצלמות הטלוויזיה וללקט את מטבעות ההון הפוליטי הפזורות על רצפת היישוב המסוכסך (תיאור יפה, לא-). בהמשך השבוע כבר תותקף התקשורת על כך שעשתה עניין ממקרה פעוט. לבני, יחימוביץ' ולבנת יורות סיסמאות לכיוון הקהל. "קר בחוץ, חם בלב", "כולנו נעמה מרגוליס" ועוד. הקהל לא קונה את המסר. דווקא ניצן הורוביץ, השמאלן ממרצ, מצליח להלהיב את הקהל בלי טקסט כתוב. הוא כבר מזמן אמר להם שראש העיר צריך ללכת. הוא חרוץ, אינטליגנטי ומלא להט, הנוכחים מוחאים לו כפיים, אבל בבחירות לא יצביעו עבורו. ככה זה.
כמה חרדים צעירים וסימפטיים שואלים אותי מאין אני שואב את המידע על בית שמש ומי הרב שלי. אני עונה שיש לי כמה: הרב ג'ימי הנדריקס והרב אריק קלפטון. אבל האברכים לא שמעו עליהם.
בדרך הביתה אני שואל את עצמי אם אנחנו לא עושים עוול למגזר שלם. אני חושב על בת דודתי החרדית החמודה תמר ועל בעלה אברהם, איש ש"ס וד"ר לכימיה. שניהם עובדים לפרנסתם, ומעולם לא כפו את דעתם על איש. הם לא היו מעלים על דעתם לקלל מישהו, גם אם היה הולך עירום ברחוב ורוקד סמבה, ואני בטוח שתמונה של ילד יהודי עם טלאי צהוב מזעזעת גם אותם.
11 בלילה, ארומה בית שמש מפוצץ. על כוס קפה, חנוך ואני מסכמים שלא כל החילונים שונאים חרדים ולא כל החרדים קיצונים. עם לא בוחרים, אז כדאי שנמצא דרך לחיות כאן יחד, כי נכון לכתיבת שורות אלה אני לא רואה שבאיזשהו מקום אחר בעולם שוקלים לארח אותנו אצלם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו