שכול וכישלון

הילה

הבטחתי שאספר גם את הצד שלי. ושאספר את כל האמת, גם מה שלא נעים וגם לא קל. פשוט הרבה יותר לדלג על כמה פרטים לא סימפטיים, אבל אי - אפשר. זה לא יהיה צודק, אחרי ששמעתי כל מה שהיה לשלושתם לספר וגם השלמתי את הפרטים החסרים. עכשיו תורי!

נכון שלא נשאר לי הרבה כוח לחזור באריכות על הסיפורים שלהם, מה גם שקל לראות איפה כל אחד מהם מזייף בלי שאצטרך להגיד את זה במפורש. אבל יש כמה "פכים קטנים", כמו שאבא שלי היה אומר, שאין אצלם. אותם תקראו רק אצלי.

א. מכונת תפירה זינגר – ירושלים, 1972

כשהייתי בסוף בית הספר היסודי אבא עזב את הבית והשאיר אותי לגמרי לבד, רק עם אימא. קצת לפני כן נערכו מבחני קבלה לבתי ספר התיכוניים, אבל בערב לפניהם אימא זרקה מלא חפצים בהול, בכניסה לדירה. בהתחלה הם לא פגעו באבא, אבל אחר כך השרפרף הקטן עם המושב מקש פגע לו בבטן, שהייתה קצת בולטת. הוא פתח את הדלת ויצא מהר מהבית.

מיד רצתי אחריו כדי שייקח אותי איתו, אפילו שהיה כבר נורא מאוחר והיה קר. לא רציתי להישאר עם אימא, שצעקה וזרקה כל מיני דברים. התחננתי לפניו, אבל הוא המשיך בריצה כאילו אני לא קיימת. אבא נכנס במהירות לתוך הפיג'ו 404 ונעלם לו לתוך הלילה הקר.

חזרתי הביתה רועדת מקור. אימא המשיכה לזרוק את צלחות הפלסטיק, הכתומות, שהזכירו לי את כלי האוכל הבשריים בחדר האוכל בקיבוץ שפעם היה בו דוד איציק. היא לא הפסיקה עד שנשברה הזכוכית הקטנטנה בחלון שבקצה העליון של דלת חדר השירותים. המון חתיכות זכוכית קטנות שנראו כמו יהלומים התפזרו על רצפת ההול.

אחרי כך אימא פתחה בצעקות רמות ליד דלת החדר שלי, שם התחבאתי כדי לא לחטוף על הראש צלחות כתומות. היא פקדה עלי לנקות מיד את כל הזכוכיות, שלא יישאר אף פירור, ואיך שבאתי להתחיל היא גם הסבירה לי בקולי קולות שאבא שלי הוא איש שפל שנטש את אשתו ואת הילדה ה"יקרה שלו" ומתכוון להתחיל חיים חדשים בלעדינו. כשאספתי עם היעה את כל השברים, היא כבר עברה לקרוע לגזרים את העיתונים הקדושים, אלה שאבא כל כך אהב.

כריכת הספר (הוצאת אוריון)

אבא היה מנוי על מלא עיתונים וקרא את כולם. את אלה שלא הגיעו אלינו לתיבת הדואר היה שולח אותי לקנות בקיוסק של ירוחם הגנב, שנמצא בפינה בדיוק איפה שנגמרת בית הכרם ומתחילה קריית משה. פעם בשבוע הוא גם קנה את ה"עולם הזה". היו שם תמונות של כל מיני בחורות עירומות עם ציצים עגולים ויפים כמו פֵּרות בשלים – בכלל לא כמו הציצים הענקיים שהיו לאימא והגיעו לה עד הפופיק. רק את "על המשמר" הוא לא קנה, כי זה היה ביטאון של השמוצניקים השמאלנים, ככה הוא אמר, אלה שהיו כמעט כמו הקומוניסטים ברוסיה ואהבו את סטלין ואימא הייתה בקיבוץ שלהם פעם, עוד לפני שנולדתי.

אבא היה קורא בשקיקה הכול בעודו מוצץ בהנאה מרובה את המקטרות שלו. אחר כך היה מקפל אותם יפה-יפה ושומר אותם בסלסילת הקש שאימא קנתה בדניש אינטריור ועמדה ליד הספסל המיוחד של הסלון עם העצבונית הדוקרנית. פעם בשבוע אבא היה עושה שם סדר וגוזר מהם כתבות שהיו קשורות לעבודה שלו. אותן הוא היה מדביק ושומר בקלסרים מיוחדים במשרד שלו בממשלה, וכך גם היה מפנה מקום לערימות החדשות של השבוע הבא.

אימא המשיכה לקרוע את העיתונים, את כל ה"דפים הקדושים", ולפזר את פיסות הנייר הקטנות על הכריות הלבנות הגדולות של הספסל מעץ אורן מיוחד בסלון וגם על הרצפה מסביב. היה כבר ממש מאוחר בלילה. עמדתי מזועזעת וחשבתי כמה יהיה קשה לאבא בלי העיתונים שלו בסוף השבוע. רק אחרי שגמרה להשמיד כל תכולת הסלסילה הלכה אימא לחדר שלה, זה שהיה פעם שלהם, לפני שהיא זרקה ממנו את אבא; עד עכשיו הוא גר על הספסל מעץ בסלון, ליד העצבונית הדוקרנית, וישן על הכריות הלבנות שהיו זזות כל הזמן למרות שקשרו אותן בחבל דק למשענת.

נזכרתי איך באיזה טיול - כשהם עוד היו יחד - היא גררה אותנו למקום בהרים ליד חיפה שיש בו הרבה עצים, חפרה באדמה עם מעדר קטן שהביאה מהבית והוציאה את הצמח הזה. היא הסבירה לשלושתנו שהיא עובדת בזהירות כדי לא להרוס את השורשים שלו, ולי אמרה להשגיח טוב-טוב שאף אחד לא יראה מה שהיא עושה כי זה צמח מוגן. מאז עמד הצמח המשונה על הספסל מעץ בסלון בתוך עציץ גדול מקרמיקה, ממש כבד, עבודת יד, שעלה הון תועפות.

אימא קנתה אותו מאומנית כדי שיתאים לעצבונית ושמה אותו ליד הספה בסלון. כל מי שישב על הספה נדקר ממנו, אבל לאימא שלי לא היה ממש אכפת, כי כולם אמרו לה שהם בחיים לא ראו צמח כזה מעניין ושאלו אותה באיזה משתלה קנתה אותו, ואז אימא הייתה אומרת בגאווה שזאת עצבונית החורש והיא צומחת רק בהרי הכרמל ואי אפשר לקנות אותה. היא גם הוסיפה בגאווה שהיא יודעת את זה כי היא בוטנאית עם תואר שני מהאוניברסיטה העברית.

עכשיו אימא טרקה את דלת הזכוכית של החדר שלה. פחדתי שגם שם יישברו הזכוכיות ושמחתי שכלום לא קרה. אספתי מהר-מהר את כל גזרי העיתונים לתוך סלסלת השוק וגם סידרתי את הספסל מעץ שנקנה במיוחד אצל נגר מאוד מיוחד ואת העצבונית עם העלים המחודדים שעמדה בקצה שלו ודקרה את כל יושביה.

עכשיו אימא טרקה את דלת הזכוכית של החדר שלה. פחדתי שגם שם יישברו הזכוכיות ושמחתי שכלום לא קרה. אספתי מהר-מהר את כל גזרי העיתונים לתוך סלסלת השוק וגם סידרתי את הספסל מעץ שנקנה במיוחד אצל נגר מאוד מיוחד ואת העצבונית עם העלים המחודדים שעמדה בקצה שלו ודקרה את כל יושביה.

אחר כך נהיה בוקר. אבא לא בא, אימא לא יצאה מהחדר, ואני מיהרתי ללכת לבית ספר לפני שהיא תתחיל שוב לצעוק או להשליך חפצים. בכלל שכחתי שיש על הבוקר את המבחן הפסיכי-מטרי שיקבע לאיזה תיכון אלך עוד מעט.

אחרי כמה זמן, כשהגיעו התוצאות, הזמינה אותי היועצת המשקפופרית לחדרה הפצפון, ליד החדר של האחות בקומה השנייה. היא הסבירה לי לאט-לאט, כדי שאני אבין, שאמנם אימא שלי מלמדת בשני התיכונים הכי טובים בעיר ושם לא נצטרך לשלם שכר לימוד, אבל לא כולם חייבים לעבור בגרויות. מאוד כדאי לי ללכת לזילצברג, כי הבנות שם לומדות תפירה, וזה מקצוע נהדר, אמרה היועצת. העיניים שלה נצצו כשסיפרה לי שאחר כך אוכל להיות תופרת ולעשות מכפלות או תך נסתר ולתקן גרביים. ואחרי שאתחתן ואהיה אימא, אוכל לקחת עבודות ולעשות אותן בבית. ככה אשאר בבית עם הילדים שיהיו לי, אם ירצה השם, וארוויח יופי של כסף. תפירה זה מקצוע נ ה ד ר, אמרה וחייכה עם השיניים המכוערות שלה, כי כל מה שצריך זה לקנות מכונת תפירה של זינגר.

הבטתי בה המומה והסתכלתי על השפתיים שלה שזזו ללא הפסקה וחשבתי לעצמי: וואי, איזה מזל שהיא לא יודעת שאת כל התפירות שהיינו אמורות לעשות בשיעור מלאכה סבתא הייתה עושה לי בערב בבית שלה. היא לא חשבה אפילו שהשיעור שאני הכי שונאת זה שיעור מלאכה, יותר מחשבון ועברית, ושאף פעם לא הייתי כמו הבנות החרוצות האלה שהמורה למלאכה, הניה, הרשתה להן להשתמש באחת משלוש מכונות התפירה שעמדו בחדר בצד.

היועצת גם אמרה שתקרא לאימא ותסביר לה כמה כדאי לי ללמוד את המקצוע הזה, אפילו שבזילצברג נצטרך לשלם שכר לימוד, כי שם היא לא מלמדת.

כעבור כמה ימים עמדנו בחדר הקטן שלה, אימא ואני, ואחרי המשפט הראשון בשבחי מכונות התפירה של זינגר אימא תפסה בחוזקה ביד שלי וגררה אותי בכעס מחוץ לדלת בעודה צורחת לעבר המשקפופרית: "את, תבלבלי במוח למישהו אחר."

היועצת צעקה לה בחזרה: "את לא מבינה שחבל על הילדה? לימודים עיוניים זה לא בשבילה, זה לא לפי הכוחות שלה."

אימא לא הקשיבה לה והמשיכה לגרור אותי ביד, כולה זועמת, כאילו אני רציתי את התפירה הזאת. לי היא רק אמרה בכעס שילדים של אשכנזים לא לומדים מקצועות כאלה של מזרחיים, אלא מסיימים תיכון עם בגרות מלאה.

עיזבון מאת עינת גשרי רואה אור בימים אלה בהוצאת "אוריון", 217 עמ'