חבורת הסבל

מתברר שאני לא עושה מספיק בשביל הילדות שלי. זאת אומרת, כמובן שאני לוקח לגן, מחזיר, מלביש (בדרך כלל אני טועה בכיוון של החולצה), מקפיץ לחוגים, מספר סיפור לפני השינה, עושה קוקו גרוע וגם לא מתקמצן בכל מה שקשור לחום ואהבה. אבל לאחרונה התברר לי שיש דבר אחד שאני כנראה לא עושה בשבילן מספיק: סובל.

כי על פי חלק גדול מההורים היום, הדרך הבטוחה להוכיח אהבה לילד היא שההורה יסבול. "חוסך סבלו, שונא בנו". וכמו כל התגליות החשובות, גם את התגלית הזאת גיליתי בטעות.

זה היה כשרציתי להזמין חבילת נופש לכמה ימים בסוף אוגוסט. חשבתי על מלון נחמד כלשהו, סמוך לחוף ים יווני על בסיס הכל צלול. כמו ישראלי טוב ביקשתי המלצות מחברים, וכמו ישראלים טובים, החברים מייד הציפו אותי בשפע של הצעות למייל, לווטסאפ ולמוח.

בערב, כשהגעתי הביתה, התחלתי לעבור עליהן אחת־ אחת. אחד הציע כפר נופש עם חדרים בסגנון מחנה 80 אבל עם פארק מים צמוד לרווחת הילדים, מה שמבטיח נוכחות של 300 מנוזלים מלאומים שונים בטווח שמיעה בכל רגע נתון. השני סיפר על מלון מאוד בינוני במחיר מאוד לא בינוני, והוסיף סוג של המלצה שלפיה "האוכל סביר, החדרים די בסדר, אבל לילדים יש כל הזמן הפעלות בבריכה וארטיקים חופשי במזנון". את המייל מהחבר השלישי לא היה לי אומץ לפתוח, כשראיתי שהשם של המלון הוא "מיקי מאוס מוטל".

בסוף השבוע, כשיצא לי להיפגש עם החברים, שאלתי אותם אם הם באמת נהנו במקומות האלה. הם הסתכלו עלי כאילו שאלתי אם נבחרת ישראל משתתפת ביורו (ספוילר: לא). "נהנינו?", הם שאלו בחזרה, "הילדים נהנו. זה מה שחשוב, לא?"

"כן, זה חשוב", השבתי, "אבל שאלתי אם אתם נהניתם".

בשלב הזה הם שלפו את התשובה המנצחת, שסיכמה את הדיון מבחינתם: "לא הרגשנו את הילדים". לך תתווכח עם זה.

זה לא שאני חושב שהילדים - או במקרה שלי, הילדות - לא צריכים ליהנות בחופשה המשפחתית. להפך. כדאי מאוד שיהיה להן כיף, גם בגלל העניין הזה שאנחנו אוהבים אותן, וגם כי אני חושב שהנאה של בני המשפחה הצעירים היא תנאי הכרחי לחופשה משפחתית מוצלחת. אבל מכיוון שגם אני וגם אמא שלהן מתכוונים להצטרף לנסיעה ואפילו לשלם עליה, נראה לי שכדאי שגם אנחנו נהנה. 

התובנה הזו הסתובבה לי בראש במשך כמה ימים, עד שפתאום שמתי לב שלא צריך לנסוע לחו"ל כדי להיתקל בהורים הסובלים. אפשר לראות אותם אחר הצהריים עם הזאטוטים ברחבה של הקניון, מחכים שיתחיל כבר המופע של כוכבי הילדים "יאיר הסביר" או "אירנה מיגרנה". אפשר לפגוש אותם בשבת, עם עשרות הורים מותשים, בפינת חי שכוללת אפרוח מקריח וחמור עם פריצת דיסק שעובדים על תוכנית בריחה מהקיבוץ. ואפשר גם להיתקל בהם חוגגים יום הולדת במסעדה שהם לא סובלים, רק כי יש בה הפתעות "שוות" לילדים.

בכל המקרים האלה תוכלו לראות ברקע את זוג הקדושים הממונים עם מבט זגוגי, ממלמלים "העיקר שהילדים נהנים" בזמן שהם מנסים להפריד בין הזאטוטים שהולכים מכות. וזה החלק הכי משמעותי בכל העניין: אם מסתכלים לרגע מהצד, נראה שהילדים בכלל לא נהנים מכל הפעילויות האלו.

יכול להיות שכיף להם לכמה דקות, כשהם קופצים על מתנפח בצורת דוב פנדה מותש או מציירים בית בצבעי ידיים עמוסי בקטריות בפינת ההפנינג של הקניון, אבל יכול להיות גם שהם בסך הכל מנסים לרמוז לנו שניקח אותם כבר הביתה. כי אם תסתכלו מסביב - מצב הצבירה הבסיסי של הילדים בפעילויות האלו הוא רוב הזמן בכי או השתטחות מוגזמת על הרצפה פלוס רקיעות ברגליים.

במילים אחרות - נראה לי שבניגוד לדעה הרווחת, גם הקטנים לא ממש עפים על הבילויים הצפופים, המחניקים והיקרים האלה שאנחנו כופים עליהם. למעשה, נראה לי שהם היו נהנים לא פחות מפיקניק ספונטני בגינה מתחת לבית או מטיול קטן בחורשה בסוף השכונה, שאנחנו כבר שנה מבטיחים להם ולעצמנו שנלך אליה "כשיהיה זמן", או אפילו מסתם שעה של משחק קופסה משותף בסלון.

זה לא רק בגלל הפעילות עצמה. נראה לי שבאופן כללי, הילדים שלנו פשוט מעדיפים לראות מולם פרצופים של הורים מחייכים (או לפחות חיוניים), במקום מבוגרים שלא מפסיקים לשאול "אתה נהנה?" בזמן שהם נושאים תפילה חרישית לאל המקלחות וההרדמות, שיגאל אותם כבר ממצוקתם. 

בסוף החלטתי: הולכים על כפר נופש קטן, עם בריכה נחמדה, קצת דשא ובלי "אטרקציות לילדים". כן, אני מבין את ההשלכות: אנחנו נצטרך להיות האטרקציות, או לפחות לספק כאלה. אני מאמין שנצליח כי לפי האתר של המלון, הוא נמצא במרחק הליכה מהים, לידו יש חורשה נחמדה שאפשר לטייל בה, ואפילו יריד אמנים מקסים שפעיל כל היום.

חוץ מזה, במקרה הכי גרוע, סוכנת הנסיעות אמרה לנו שחצי שעה נסיעה משם יש פארק מים מדהים. אמנם אני אישית שונא דברים כאלה, אבל אומרים שהילדים משתגעים על זה.

nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו